המקנה רלא

דאיסורא לא הוי צריך למיתנא בבא יתירה אלא הוי ליה למתנא בריש' דאסור אפילו בשניות ובזה סרה קצת תמיהת הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל שהביא בחיבורו בהלכות אישות פ"ט ה"ל ט"ו בבא אחרונ' דקדשתי את בתך וכו' ומתניתן לא נקטה אלא איידי והה"מ נדחק בזה ולפמ"ש י"ל דאשמעינן דאפילו באיסור דרבנן אמרינן דשוויה אנפשי' חתיכה דאסורה ואין בזה קושיא על הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המתניתן שכתב אפילו בשניות ועיין מ"ש לקמן בישוב דברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק

בתוס' ד"ה כופין אותו וכו'. מכאן יש להוכיח וכו' הקשו המפרשי' דהא אמרינן לעיל דף נו"ן ע"ב בהוחזק שטר כתובה בשוק באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן א"כ י"ל דאע"ג דכתב לה אפ"ה יכול להיות שלא קידשה ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דס"ל להתוס' דוודאי כשהשטר כתובה בידה אע"ג דאין מזה ראי' שקידשה אח"כ ויכול לומר שחזר בו אח"כ ולא קידשה מ"מ הוא צריך לשלם לה כתובה דלענין זה אינו נאמן כשהשטר בידה אפי' אם הוא עומד ומכחיש את הקידושין תדע דא"כ בשטר הלוואה או בשטרי מקח נמי נימא דבאתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי יהא הלוה או המוכר נאמן לומר דלאחר שנתן לו השטר לא נתן לו המעות וזה מוכח כדאיתא בכתובו' דף ק"י ובכמה דוכתא וע"כ צ"ל כיון שהשטר בידו מהימן לענין ממון שכבר נתן לו את הכסף, א"כ ה"נ כיון שהשטר כתובה בידה מהימנא לענין ממון שכבר קידשה וכן מוכח מכתובות דף פ"ט דכל אשה שמוציאה כתובה אפי' במקום שאין מכירין אותה לא מהימן לומר שאין את אשתי כמ"ש תוס' שם בד"ה הוציאה גט וכו' ולא מחלקינן אפי' באתרא דכתבי והדר מקדשי ונראה דהיינו דקאמר לעיל שם וכי מפני שמחזיק שטר כתובה בשוק נחזיק בא"א ר"ל דנהי לענין שתגבה ממנו כתובתה מהני שטר כתובתה שבידה אבל אין ראי' לענין איסור שקידשה וכיון שהי' מודה שלא נתקדשה כפי' רש"י שם שעמדה ונתקדשה לאחר אין לחוש וא"כ תקשה מאי ארי' דמשום שנתן גט מעצמו הוי כהודאה לכך כופין אותו ליתן כתובתה הא אפי' אם הוא עומד ומכחיש מהימנא לענין כתובה ואין להקשות מנ"ל להש"ס באמת דאמר רב הכי דאם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דילמא באמת מיירי שהשטר כתובה בידה ובאתרא דכתבי והדר מקדשי ובאמת כופין אותו ליתן כתובה אפי' לא נתן גט ז"א דהיא אינה יכולה לתבוע הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים ואם טוענת שיגרש אותה ליתן כתובה ואם לאו יכנוס אותה ויתחייב בשאר וכסות א"כ לא שייך לומר מבקשי' אותו ליתו גט דהא כיון ששטר כתובתה בידה יכולה לכופו או שיתן לה שאר וכסות ועונה או שיגרש ויתן כתובה והיינו דכתבו התוס' בלשונם א"כ מאי מבקשי' שייך לומר הכא וכו' ואין להקשות דאכתי מנ"ל דילמא מיירי בדכתב לה כתובה קודם קידושין ולא משר בידה אלא שאמר בעדים שיכתבו לה כתובה ואחר שקידש אותה יתנה לה ז"א דהא איתא בריש פ' אעפ"י דאפי' אמר כתבו וחתמו והבו לו צריך לאמלוכי ביה וא"כ אי נימא דמיירי הכא בכה"ג אפי' נתן מעצמו למה כופי' הא יכול לחזור בו ודוחק לומר דמיירי בשקנה ממנה ע"ת שיקדש אותה כדאמר התם דאם קנו מיני' לא צריך לאמלוכי דכל כה"ג ה"ל לאפרושי ודו"ק

שם בגמרא שמעתתא אהדדי אתמרן. נראה די"ל הא דשמואל לא אמר אלא מבקשי' ורב דאמר כופי' דלטעמיי' אזלי דהא דס"ל לר' דכיון דגלי דעתיה שוב אינו נאמן לומר דנתן גט כדי להתיר' דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא היינו משום דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר פרעתי כיון שאין שום כתובה תחת ידה משום דרב לטעמי' דס"ל בכתוב' ד' פ"ט דכשהוציא' גט גובה עיקר כתוב' אפי' בלא שטר כתובה ושמואל לטעמיה אזיל דלא פסיק' ליה כיון דס"ל במקו' שכותבין כתובה אינה יכולה לגבות בלא כתובה א"כ נאמן במגו דפרעתי ואין לומר דאין נאמן לומר פרעתי כיון דאמר בתחילה לא קדשה הוי כאומר לא לוויתי דקי"ל כל האומר לא לוויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ז"א דכיון דלא הוחזק כפרן בעדים יכול לומר פרעתי אח"כ כדאיתא בח"מ סי' ע"ט א"כ עיקר מילתייהו דרב ושמואל מיירי באין שטר כתובה תחת ידה וכמ"ש תוספת דמיירי שאין שטר כתובה תחת ידה וק"ל

ברש"י ד"ה אנא לאו בעד אחד וכו' זה שמודה לו משמע שהעד לפנינו שמעיד שקידש וה"ה דהוי מצי לפרש שהעד מכחישו ואפ"ה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא דא"כ הוי מ"ל שקידשה בשני עדים שאומר שקידשה בשני עדים והם מכחישן אותו אפ"ה שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אע"כ דלא ניחא להש"ס לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמ"ל דהוא מותר בקרובותי' אך לפמ"ש לעיל דמתני' מיירי נמי באומר קדשתי' וגרשתי' ע"כ א"א לומר שהעד מעיד כדבריו דכיון דהוא אינו נוגע בדבר הרי דאיכא שני עדים ולמה תהי' מותרת בקרוביו ודוחק לומר משום דהוא פסול להעיד בקרובים דהא לפמ"ש לעיל דקרובי' אפי' שניות משמע הרי דאינו פסול לעדות להם ותו דבסיפא דאמר קדשתי בתך א"א לומר שהעד מעיד שקידש בתו דלדעת הרמב"ן ושאר הפוסקים כיון שהיא אינה יודעת אסורה להינש' לכתחילה ולפמ"ש דמיירי שהעד מכחיש י"ל דנהי דבב' עדים מכחישים ליכא לאוקמי כנ"ל אבל בע"א ה"א דהיא נאמנת יותר כיון דאסרה על נפשה וצ"ע

שם בגמרא המגרש ולן עמה בפונדקי וכו' ל אלא לאו בע"א וכו' ופירש"י ז"ל שניהם מודים ולפ"ז צ"ל דב"ש דס"ל דאין צריכה גט משום דבהא פליגי דב"ש ס"ל דמקדש בע"א אין חוששין לקידושין: והוא דחוק מאוד דא"כ ליפליגו בעלמא דהמקדש בע"א ותו דה"ל למימר דרב יהודא דאמר כב"ש ותו הא דקאמר אי ס"ד דע"מ מהימן וכו' לא אתי שפיר לשון מהימן דהא לאו מטעם נאמנות היה אלא מטעם דבעינן קידושין בעדים. ולולי פי' רש"י ז"ל היה נראה דלפי הס"ד נמי מיירי בששניהם מכחישים אלא דהוי ס"ד דפליגו בסברא דב"ה סברי דע"א מהימן על הביאה כיון דנתייחד לפני עדים כמו שמצינו גבי סוטה שקינא ונסתרה דאפי' איכא ע"א על הטומאה נאמן להפסיד כתובתה דילפינן מועד אין בה כיון דאיכא רגלי' על הדבר נאמן בע"א על הטומאה וכן מצינו באשה שאמרה טמאה אני דאם נסתרה עמו כיון דאיכא רגלים לדבר נאמנת כדאית' באה"ע סימן קט"ו ה"נ כיון דאיכא רגלים על הדבר שנסתרה עמו ס"ל ב"ה דמהימן ע"א לומר שבא עלי' אע"פ שהם מכחישין כמו גבי סוטה דמהימן ע"א שנטמאות אע"פ שאשה והבועל מכחישי' אותו וכיון שנאמן שבא עליה אמרינן בגרושה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בועל לשם קידושין וב"ש לא מדמה ליה לסוטה ולא מהימן העד שבא עליה א"כ מוכח ממילא דהמקדש בע"א הוי קידושין דאל"כ אפי' קידש אותה מאי מהני וע"ז קאמר ותסברא דאי משום סתירה לחוד אפי' בנתגרשה מן האירוסין נמי וע"כ צ"ל משום דלבו גס בה ונתיחדה מסתמא בא עלי' א"כ י"ל דס"ל לב"ה דאפי' ביחוד לבד מחזיקין שבא עליה משום שלבו גס בה ואע"ג דבעלמא אין אוסרה על היחוד נשוא' ולבו גס בה מ"מ כיון שהית' חוששין והן הן עידי יחוד והן הן עידי וכו' והוי עידי יחוד כעידי קדושין ודו"ק

שם בגמרא שנים שבאו למדינות הים וכו'. אי דאית ליה סהדי וכו' מי מצית אמרת וכו' ור"מ היה וכו' הקשו המפרשים מאי מקשה מי מצית אמרת דלמא מיירי דגם הי' יש לה עדים ונדחקו בזה והריטב"א תירץ בזה משום דאם היה לה עדים הי' גם הם צריכים ג"ש מן האשה ולענ"ד נראה דכיון דאוקימינן הך ברייתא כר"מ ור"מ ס"ל דצריך עדות ליוחסי' דאין כל המשפחות בחזקת כשרות כדאיתא לקמן דף ע"ט וכמבואר שם אה"ע סימן ד' דצריך להביא ראיה שאין עבד וכמו שהארכנו בחידושינו בכתובות דף כ"ד בתוס' ד"ה להשיאו אשה וכו' וא"כ אין זה דקדוק דבשלמא באשה שהי' בחזקת פנוי' נאסרת ע"פ העדים שפיר קתני דצריכה גט אבל בדידהו כיון דבל"ז אינם נאמנים להשיאו אשה להכי לא תני לה בברייתא. ותו יש להקשות דמשני ר"מ היא משמע דעד השתא ה"א דברייתא קמ"ל דע"א מהני בקדושין וזה אינו מפורש בברייתא כלל ותו קשה לדעת הרמב"ם בפ"ט מה"ל אישות בע"א אומר קידש וע"א אומר לא קידש אפי' היא מכחשת אסורה להנשא א"כ מאי מקשה הש"ס ותסברא ע"א מי מהימן הא לפי ס"ד דמהני קידושין בע"א שפיר צריכא גט כיון דאסו' להנשא לכתחיל' ונר' דבאמת י"ל דברייתא קמ"ל טובא דאין האשה נאמנת לומר חבילה שלי דהא כתב הרמב"ם ז"ל והביאו בש"ע אה"ע סי' פ"ה סעיף י"ב דאם נמצא מעות ביד אשה דאף דאינה נאמנת לומר שלי הוא שאחר נתן לה במתנה משום שהכל בחזקת הבעל אם אמרה אתה נתתי לי במתנה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א"כ כיון דלדברי כ"א הי' אשתו ה"א דנאמנת כיון דאין החבילה תחת ידה אף דמסתמא הוא בחזקת כולם מ"מ הא גם בנמצא מעות תחת ידה הוא בחזקת הבעל אפ"ה מהני חזקה דאין אשה מעיזה וה"א דנאמנת לומר חבילה שלה משום חזקת דאין אשה מעיזה אפי' לדעת הפוסקי' דחולקים על הרמב"ם בזה מ"מ הא דמשמע בברייתא דאין נותנים לה אפי' כדי כתובתה עד אחר שנתנו לה כ"א גט הא אפי' לא נתנה לה גט תהא נאמנת כדי שיעור כתובתה במיגו דאי בעי אמר' גרשתני דקיי"ל דנאמנת ונתנה לה כתובתה משום חזקה דאין אשה מעיזה א"כ כיון דלפי דבריהם הי' מעיזה לומר שאינה אשתו תאומן דאי בעי מעיזה ואומרת גרשתני וקמ"ל ברייתא דאיבה נאמנת כיון שתובעת ממון וכמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ט ד"ה מיגו דאי יכול לומר וכו' אבל תובעת כתובתה לא מהימנא שמא מחמת חימוד ממון אמרה כך וכו'. ואף דלדעת הרמב"ם דנאמנת לענין ממון כבר כתב הב"ש שם דאע"ג דאמרה גרשתני קיי"ל דאם תובעת כתובתה לא מהימנא משום דאתי לאפוקי נפשה מיניה שפיר מעיזה מפני הנאת ממון וא"כ ה"כ כיון שכופרת ואומרת שאין אשתו ומפקא נפשה מיניה לא מהימנא דאמרינן בהא משום הנאת ממון מעיזה א"נ דקמ"ל כיון דאיכא השני שמכחישו שפיר