המקנה רל

בתר רובא (ובהכי מתרצי מה שהקשו המפרשי' בי"ד סוף סי' ק"ב בהג"ה דאם אין האיסור ניכר תחילה בטל אפי' בדבר שיש לו מתירין והקשו ממתני' דסוף מעילה פרוטה שבכיס זה הקדש דלא אזלינן בתר רובא אף שלא הי' האיסור ניכר ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא כיון שהיתר לא הי' ניכר קודם התערובת דכל א' ראוי להיות הקדש) א"כ ה"נ כיון שאמר קדשתי את בתי סתם ולא הי' ידוע בשעת קדושי' איזה מקודשת לא אזלינן בתר רובא ולא דמי לההיא דנזיר שבשעה שקידש השליח הי' ניכר ההיתר ומכאן ראי' לדברי המרדכי ולפ"ז ממילא לרבא דמיירי הכא בהוכר ולבסוף נתערבו שפיר י"ל טעמא דר"י דאזלינן בתר רוב כנ"ל ודו"ק

שם בגמרא אמר אביי מחלוקת בב' כיתות בנות וכו' נראה דאביי הכריח זה מלישנא דמתני' דה"ל למיתני בכת א' דהיינו מי שיש לו כמה בנות ואמר בתי גדולה לר"מ כולן אסורות חוץ מן הקטנה ואין לומר דלרבותא דר"י נקיט דאפי' בשתי כיתות דשייך למיקרי שם גדולה טפי על גדולה שבקטנות שהיה גדולה שבכת שלה ועל קטנה שבגדולות ע"ש שהי' מכת הגדולה אפ"ה אמרינן דלא מחית אינש נפשי' לספיקא מ"מ אכתי קשי' בסיפא דאמר לעיל דאינה צריכה אלא לר"מ א"כ הוי לי למיתני יותר רבותא דר"מ בכת א' ותו מדקתני במתני' קטנה שבגדולות שהי' גדולה מן הגדולה שבקטנות משמע להדי' דאם אינה גדולה מן גדול' שבקטנות כגון שנש' שני' בחיי אשתו ראשונ' אין קטנה שבגדול' בכלל אף שהוא גדולה מקטנה שבקטנות אע"כ דלא פליג ר"מ אלא בשתי כיתות ומטעם הנ"ל דכל א' ראוי' לקרות גדולה או מחמת כת הגדולה או מחמת שהיא גדולה שבכת שלה מיהו רב דמשני מוחלפת השיטה ע"כ פליג על אביי דלאביי דמשני דבלישנא דעלמא פליגי אין צריך להחליף את השיטה וכן משמע להדיא בפי' רש"י לעיל דף נ"א בד"ה כלן אסורות וכו' ואפי' אמצעי וכו' וכ"כ הרא"ש בפירושו בנדרים דף ס"א ע"ב שפיר' כולן אסורות אף אמצעית ע"ש והיינו דלא כאביי משום דלא דס"ל דסוגי' שם פליגי אדאביי כמ"ש שם הרא"ש בפסקי' אלא דלפ"ז קשה טובא על רב ממתני' דמוכח כאביי כנ"ל ותו קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בה"ל נדרים עד שיגיע והיינו כרב דס"ל דמוחלפת השיטה ולא פסק כאביי דהוא בתרא דלדידי' דס"ל דפליגי בלישנא א"צ להחלי' המשנה מקמי ברייתא אמנם הנראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דאביי אינו חולק על רב כמשמעות הסוגיא דלא קאמר אביי אמר לעולם לא תיפוך ואין הסוגי' דנדרים סותר סוגי' זו והיא דס"ל דאין שייך לומר דפליגי ר"מ ור"י בלשון בני אדם אלא וודאי דהאי עד פני שני לשונות במשמע ואיכא לספוקי בי' אם היא עד שיגיע או עד דמפני ובהא פליגי ר"מ ס"ל דנחית אינש לספיקו דלישנא וכיון דמשמע נמי עד דמפני אסור עד שיצא ור"י ס"ל דלא נחית אינש לספיק' ממילא כוונתו עד שיגיע ושפיר הוצרך רב להחליף והיינו כברייתא ואין בדברי אביי סתירה לרב ודו"ק

עוד נראה לענ"ד ליישב על נכון הסוגי' שאינו סותרת ואביי אינו חולק על רב דהנה הרא"ש כתב בנדרים וז"ל בד"ה עד פני הפסח ויש במשמעות זה ג' לשונות איכא למימר עד פני ימים ראשונים היינו עד שיגיע וא"ל עד פני ימים אחרונים וא"ל עד פני הפסח והיינו עד שיצא וכו' ולכאור' אינו מובן כלל רצונו בזה ונראה לענ"ד דבא ליישב הסוגיא והוא די"ל דאפי' למאי דמשני הכי דפליגי בלישנא אכתי קשה למ"ד דפני פסח משמע קמי פיסחא אי נימ' דמחית אינש אכתי י"ל קמי פיסחא של י"ט אחרון אע"כ דס"ל דלא מחית אינש לספיקא וע"כ צ"ל מוחלפת השיטה ור"מ ס"ל עד דמפני ועוד אפשר לומר דגם למ"ד עד דמפני פסחא מ"מ אי נימא דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ואין אוסר על עצמו אלא דבר הברור בלתי שאלה כפי' רש"י ד"ה ר"מ אוסר עד שיגיע לא מחית אינש לספיקו שיהי' צריך לשאול איזה הוא וכו' איכא למימר דמסתמא בתר דמפני ימים הראשוני' מטעמא עד שיצא כל הפסח ע"כ משום דמחית אינש לספיקא אבל היותר נראה כמ"ש בתחילה דאין הקושי' אלא לר"מ די"ל לר"י דכיון דאמר. עד דמפני פסחא ומסתמא דעתו על דבר הברור בדבריו עד שיפנה הפסח לגמרי שאינו צריך לשאול אם פנה הפסח ומסתמא אוסר על עצמו עד שיהי' דבר ברור עד שנפנה הפסח ומשום דר"י באמת לא הי' צריך להחליף אלא משום רומי' דר"מ אדר"מ ובזה מדוקדק הלשון דבסוגי' דידן מקשה והא איפכא שמעינן משמע דהקושי' הוא משניהם דר"מ אדר"מ ור"י אדר"י ובנדרי' מקשה ורמינהו ולפמ"ש א"ש דלפי המסקנא דהכא דמאן דאסר היינו משים דס"ל עד דמפני פסחא אין הקושי' אלא מר"מ אדר"מ ולפ"ז נראה דמ"ש הרא"ש שם פירושו ד"ה כולו אסורות אף אמצעית שבכיתות והיינו גדולה שבקטנות וקטנות שבגדולות אבל שאר אמצעיות בשמה קרי לה כדאביי בשמעתין דלפמ"ש אין הסוגיא מחלוקים אך בפסקי הרא"ש שם כתב בהדיא דסוגיא מחלוקת וצ"ע ודו"ק

דף ס"ה בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גבי דידי' וכו'. יש לדקדק דה"ל למימר דה"א דלהכי בריש' מותרת בקרוביו ואין הבעל נאמן לאוסר' משו' דאמרינן חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דהא מהני חזקה זו אפי' להוציא א"א כדאמר ר"ה באומרת לבעלה גרשתני ואפי' בארוסה שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה כדאיתא בגיטין ד' פ"ט ע"ב משא"כ בסיפא דליכא זו ה"א דמהימני' לאסור קרובתי' עלי' ולכאורה הי' נראה דמשמע לי' דרישא דמתני' מיירי אפי' אי אמר קדשתי וגרשתי ודייק הכא מדקתני היא מותרת בקרוביו ולא קאמר הי' מותרת לכ"ע דדוחק לפרש דאסור' לקרוביו אפי' אם יתן אח"כ גט דא"כ לא שייך במציעתי' דהוא מותר בקרובתי' דאם נותן גט משמע לקמן דאסור בקרובתי' מדקאמר לא ניחא ליה למיתסר בקרובה והיינו משום דמחזי כערוה אע"כ דמיירי כדאמר בתחילה קדשתי וגרשתי וכן מציעתא וא"כ שפיר פריך דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה כיון שאומר שכבר גרושה הי' ואין להקשות דא"כ לא שייך צריכותא דאמר אבל איהו אי לאו וכו' ופירש"י משום דאסרה נפשה אכ"ע ואי גרשתני אינו אוסרת ז"א כיון דמהני' סתמא נקיט ומיירי בין שאמר קדשתי' לבד ובין שאמר קדשתי' וגרשתי ולהכי נקט לשון אסור' בקרוביו משום קדשתי' וגרשתי' ואפ"ה נשמע באומרת קדשתני ולא גרשתני דאפ"ה לא מהימנא איהו לאסור עליו קרובתי' ויותר נראה דבאמת הא דק אמר וצריכא דאי אשמעינן גבי דידי' לאו משום דרישא לגופא איצטרך דאין הבעל נאמן לאוסרה ומיני' הוי ילפינן דגם הי' אינה יכולה לאסרו על קרובתי' דוודאי כ"ז הוא מילתא דפשיטא דאין ע"א נאמן בהכחשה אפי' שלא במקום חזקה וכ"ש במקום חזקת היתר אלא באמת עיקר רישא אתא לאשמעינן דהוא אסור בקרובתי' כדאיתא להדי' בכתובות דף ט' מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתי' והיינו דקמ"ל מתני' דאיהו שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו נאמן לחזור מדבריו ונקט נמי אגב דהי' מותרת בקרוביו דה"נ צ"ל במציעתא דהיא אסורה בקרוביו מיותר ולא נקט אלא אגב דהא הך מילתא דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מרישא שמעית לי' א"כ עיקר הקושי' אפי' בלאו הך דרישא הוא מלתא דפשיטא דאינה נאמנת לאסור קרובתי' עליו כנ"ל והך דשווי' אנפשי' חד"א מרישא נפקי לי' וכולי מציעתא יתירה ודו"ק

שם איצטרך סד"א מדאורייתא הימני' וכו'. נרא' לפרש דמתני' מיירי בקטנה יתומה שנתנה חכמי' רשות לאמה לקדשה והיינו דאמרה שלא קבלה קידושין אלא בשביל בתה ואפי' לדעת הפוסקי' באה"ע סי' קנ"ה כשהאם מקדשת את בתה צריכה הבת לקבל קידושין בעצמה ולא האם משום דאין שליחות לקטן מ"מ כשאמרה הבת שיתנו הקידושין להאם ובזה תהא מקודשת מדין תן מנה לפלוני וודאי מהני כדאית' לעיל דף זיין דאין בזה מדין שליחות אלא שמתקדש' בהנאה שנותן לאשה בשבילה והיינו דלא קאמר מה שהבת אומרת כיון שהיא קטנה אין בדברי' כלום לא לאסור ולא להיתר והא דקאמר קטנה מותרת בקרוביו היינו אפי' אם לא מיאנה ונתגדלה אח"כ מותרת בקרוביו א"כ שפיר סד"א דכי היכא שניתנה כח לאם ביתומה לקדשה כמו שהי' כח לאב לקדשה ה"נ נאמנת לומר בקטנותה שקידש את בתה כמו שהאב נאמן כדאמר במתני' דלעיל קמ"ל כיון דמסקינן לעיל דהא נאמן האב לומר שקידש את בתו אינה מטעם משום שבידו לקדשה כדקאמר לעיל דאי אמר האי' לא ניחא לי' בגווי' מי מצי מקדש אלא מגזירת הכתוב את בתי נתתי א"כ באם כיון דאין בידה לקדשה כנ"ל ותו דאינה יכולה לקדשה בע"כ דידה נהי דנתנה חכמי' כח בידה לקדשה משום שלא ינהגו מנהג הפקר אבל לענין נאמנות אינה נאמנת לאסור את בתה. אך התי"ט כתב במשנה זו דמיירי כשבת גדולה ועשתה שליח לאמה ולענ"ד ז"א חדא דא"כ מה"ת נימא דמהימנא על בתה כשהי' גדולה דהא האב נמי אינו נאמן כשאין בידו לקדשה ותו דנר' דאין הדין אמת דאם הוחזקה שליח בעדים הבת אסורה אפי' אם האם אומרת שקיבלה בשביל עצמה אפי' אם לא הוחזקה מ"מ אם האם אומרת שעשתה שליחותה וקיבלה בשביל בתה בוודאי אסורה הבת כמ"ש הרא"ש והרמב"ם במתני' בשם הירושלמי וש"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ט"ו בהג"ה לענין שליח הולכה וה"ה לענין שליח קבלה וע"כ צ"ל שהבת אומרת שלא עשתה לאמה שליח קבלה וקשה א"כ למה אסור הוא בקרובת קטנה כיון שהי' אומרת שלא עשתה אותה לשליח וצ"ל שהוא אומר שהוא יודע שהי' עשתה שליח וכ"ז אינו מפורש במתני' ותו דצ"ל שהלכו עדות השליחות למדינות הים דהא שליח קבלה צריך לעשות בעדים וכל זה דוחק להעמיד מתני' דהא לקמן דקאמר אלא לאו בע"א לא בעי לאוקמי מתני' דהלכו עדים למדינות הים אלא נראה עיקר כמ"ש דמיירי בקטנה כנ"ל. אך קשה בהא דמקשה בתר הכי בסיפ' דקדשתי את בתך וכו' הא תו ל"ל ולא משני דקמ"ל דהוא אסור בקרובתיה משום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורה כדאמר בכתובות דף ט' וקמ"ל דאפי' בקדושי קטנה שהם מדרבנן אמרינן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורה וצ"ל משום דפשיטא ליה דלענין חתיכה דאיסורא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ותו דנר' הא דנקיט ברישא הוא אסור בקרובתי' היינו אפי' בשניות אף דאינו אסורה אלא מדרבנן מ"מ אמרינן דשווי' אנפשיה חתיכה דאסורה ומה דפי' רש"י ז"ל בכתובו' דף ט' בקרובתי' היינו בתה ואמה ואחותה הוא לאו דוקא וא"כ אי נימא דסיפא לא אתיא אלא לאשמעינן דאפילו בדרבנן שייך דשוויא אנפשה חתיכה