המקנה רכט

שם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטרך לאשמועינן דנאמן אפי' שלא בשעת מיתה ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנא דכתובת שם ע"כ צ"ל דהא דנאמן לומר זה בני היינו דוקא בשעת מיתה ודוק

וכיון שזכינו לזה נראה ליישב מה שהקשינו לעיל על דברי התוס' דאכתי ניחוש שמא בטל הגט. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דנהי לפי המסקנא דכתובות דכ"ע ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין תקנה במה שיקדש אותה ע"מ שיתן לה גט סמוך למיתה משום דאיכא למיחש דבשעת ביאה ביטל התנאי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ בכה"ג שנותן לה גט בשעת קדושין שתתגרש סמוך למיתה אין חשש שבטל הגט משום שיכול להתנות עמה בשעת קידושין שאם יבטל הגט יתבטלו הקידושין וממילא דאין לחוש לביטל הגט דאדרבה דאמרינן דמסתמא לא ביטל הגט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם יבטל הגט יתבטלו הקידושין למפרע ויעשה כל בעילתו בעילת זנות וכולי האי לא חיישינן שיבטל הגט ויחזור ויקדש אותה בביאה ותו דהא בעינן ג"כ דעתה והיא לא תרצה בזה שיבטל ויחזר ויקדש וא"כ יש בזה תקנה אפי' למאי דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות

עוד נראה דלא ניחא להו לתוס' לפרש דמתנה בשעת קידושין אם לא יתן לה גט סמוך למיתה וימות פתאום יתבטלו הקידושין דכיון דאמרינן בגיטין דף כ"ה במתנה בשעת הגט מעכשיו אם מתי או במתנה בשעת קידושין אם ירצה אבא דכיון דאין בידו לקיים התנאי לא מהני אלא למ"ד דא"ל ברירה אבל למאן דל"ל ברירה אינו יכול להתנות על דבר שאין בידו ומצינו לרבי בגיטין דף מ"ז ע"ב דל"ל בריר' גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה א"כ ה"כ אינו יכול להתנות אם ימות פתאום כיון דאין בידו משא"כ כשנותן הגט מיד ואינו חשש אלא שמא יבטל דזה דבר שבידו שהוא יכול להתנות ובהא מתרצי נמי מ"ש דהוי גט ישן ולא תירצו דמתנה אם יהי' לו בנים ממנה לא יהי' גט דכיון דאין זה בידו אינו יוכל להתנות אליבא דרבי אך לפמ"ש בק"א סימן ל"ח גבי ע"מ שירצה אבא דדוקא בתנאי מעכשיו שייך ברירה אבל כשמגרשה לאחר שיבורר מהני ואפי' למאן דל"ל ברירה א"כ ה"נ כיון דאין הגט חל אלא שעה א' קודם מותו ואז יבורר הדבר אם לא יהי' לו בן שפיר מהני ולפ"ז י"ל גם לפי' רש"י אתי שפיר ולפמ"ש שם דס"ל דכל היכא דיכול לעשות מעשה לאחר זה שיבורר מהני אפילו במעכשיו וא"כ ה"נ הרי יכול לקדשה שעה א' קודם מותו ה"נ יכול לקדשה במעכשיו ולפ"ז צ"ל דלית לי' לת"י מ"ש תוס' בגיטן דף כ"ה ע"ב דבמגרש שיחול הגט מעת שאני בעולם לא מהני למאן דלית לי' ברירה דא"כ אינו יכול ליתן גט מיד שיחול סמוך למיתה כיון דאין ברירה ודו"ק

והנה לפמ"ש אתי שפיר הא דפליגי הכא בשעת קידושין משום דמגו לא שייך אלא בשעת קידושין כשמתנה על הקידושין בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' אבל שלא בשעת קידושין שאינו יכול להתנות לא הוי מיגו בין לפי' רש"י שאינו נותן גט מיד שמא ימות פתאום ובין לפי' התוס' שיתן הגט מיד לא מהני דאיכא למיחש שמא פייס דקיי"ל כר"י כנ"ל וצ"ל בההיא דב"ב מיירי שלא בשעת קדושין ע"כ מיירי בשעת מיתה כיון דאיכא מיגו מעלי'. אך זה דוחק ולפמ"ש לעיל דשמואל לטעמי' אזיל דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיירי כשמגרשה על תנאי שאין לו בנים ואפ"ה מותר לדור עמה מפני שהוא אומר שיש לו בנים אתי שפיר טפי. ובזה מתורץ היטב מה שדקדקו המפרשים בלשון הש"ס הכא מה לי לשקר דלא כלשון הש"ס דב"ב דאמר הואיל ובידו לגרשה ולפמ"ש אתי שפיר דהכא שפיר אמר מה לי לשקר דהא שפיר יכול לומר שאין לו בנים ויתנה על הקדושין משא"כ התם שלא בשעת קידושין אלא שמתנה עמה אם אין לו בנים א"כ לעולם צריך הוא לומר שיש לו בנים דאל"כ לא יוכל לדור עמה בלא קידושין א"כ לא שייך לומר מה לי לשקר דהא ע"כ צריך לשקר ולומר יש לי בנים ולכך אמר בלשון הואיל דעכ"פ הוא נאמן שיש לו בנים כיון שיכול ליתן גט ואז יהי' נאמן כשיש לו בנים כיון דממ"נ עומדת ליבום ודו"ק היטיב

שם בגמרא ורבי נתן סבר מה לי לשקר וכו'. הקשה הרמב"ן במלחמות דהא קיי"ל בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד למה יהי' נאמן אח"כ לחזור בדברים ולענ"ד דס"ל לר"נ דהאי מיגו גרוע משאר מיגו דעלמ' כדמשמע מלשון רש"י בד"ה ור"נ ס"ל וכו' וכל כמה דלא אתכחיש דיבורא קמא וכו' ואי אית לי' אח הוי הדר' בי' וכו' דלכאורה הוא שפת יתר ונראה דאחי שפיר לפמ"ש דהאי מיגו דמצי למיפטר בגיטא היינו לאו בהבטחה בעלמא שיכול לחזור בו אח"כ אלא שקידש אותה ע"ת זה שיגרש אותה וכן לסברת הת"י שמקדש אותה ע"ת זה שלא יבטל הגט נמצא די"ל דכיון דאנו רואין בשעת מיתה שהוא אומר שזקוקה ליבם וע"כ צריכן אנו לומר שהוא משקר ורוצה בזה שתיה' זקוקה ליבם לאחי' א"כ נגרע כח המיגו שנאמר מה לו לשקר בשעת קידושין דילמא כמו שהוא דעתו השתא שרוצה שתתייבם לאחיו כן הי' בדעתו ג"כ בשעת קידושין ומה שאמר אין לו בנים הוא כדי שתתפייס לו להנשא לו ובאמת רוצה שתהא זקוקה ליבם ואם יקדש ע"ת ויתן גט לא תהיה זקוקה ליבום ובאמת הוא רוצה שתהיה זקוקה וסמך ע"ז שיחזור בו קודם מיתה ויאמר שיש לו אחים משא"כ אם יתן גט א"כ נגרע כח המיגו דמה לו לשקר ודו"ק

ולפ"ז נראה די"ל דמה שכתב רש"י לעיל בד"ה בשעת קידושין ואמר יש לו בנים וכו' כדי שלא תזקק מן היבום ותתרצה לו ודקדק בזה מהרש"א ז"ל דמשמע דאי לאו טעמא דשמא נתרצה הי' נאמן בלא מיגו ונתקשה בזה בדברי תוס' ע"ש. וכבר כתבנו דאין שום סברא שיהי' נאמן בלא מיגו היכא דאתחזק כדאיתא בסוגיא דב"ב אלא נראה עיקר כוונת רש"י ז"ל דטעמא דר"נ דס"ל דאין מיגו זו מועיל אלא כשלא חזר בו והיינו משו' דכשחזר בו אמרינן דבתחילה נמי לא אמר אלא כדי שתתרצה לו והיה דעתו לחזור בו וליכא מיגו כנ"ל ודו"ק

שם בגמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא בהך קאמר ר"א וכו'. לכאורה יש לדקדק לפי מ"ש תוס' לעיל ד' נ"ב ע"א בד"ה והלכתא כוותי' דאביי וכו' ועוד אפי' לא פי' וכו' א"כ הוי מצי הש"ס למיעבד צריכותא כפשטא דאי אשמעינן קמייתא ה"א בהא קאמר ר"י משום סברא דלא יעשה כן במקומינו אבל בסיפא דמודה ר"י ובזה הוי אתי שפיר טפי דאיצטרך רישא וסיפא בין לר"י ובין לר"מ אך לפמ"ש הטור מי שיש לו ב' כיתות בנות וכולם ברשותו לקדש ואמר וכו' והיינו דאתי לאפוקי אם הגדולה בוגרת כמ"ש האחרונים ז"ל וא"כ י"ל דמתני' משמע דקאי ארישא דאיכא נמי בוגרת אלא שאינו בכלל ובהא לא שייך לומר סברא דלא יעשה כן במקומינו כיון דאיכא גדולה ממנה. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח ז"ל על הטור ז"ל דנקיט שתי הבבות מתני' דלפי מה דקי"ל כר' יוסי דכולן מותרת חוץ מן הגדולה שבגדולת תו לא הוי צריך למיתני בבא דקטנה ולפמ"ש י"ל דלפמ"ש הטור ברישא דכולן ברשותו לקדש והיינו דליכא בינייהו בוגרת שפיר איצטרך לאתויי סיפא דאל"ה ה"א דהטעם הוא משום לא יעשה כן במקומינו אך הנראה לענ"ד די"ל היכא דאיכא בוגרת מודה ר"י דכולן נכנסו בספק ואפי' הגדולה שבקטנות אסורה דכיון דא"א לומר גדולה שבגדולת א"כ הוא ספק השקול אם כוונתו על בתו הגדולה שברשותו לקדשה או על גדולה שבקטנות שהיה גדולה בכת שלה וכן משמע מלשון הטור שכתב דאם אמר בתך הגדולה מקודשת לי ואין לו בנות אלא מאשה אחת וודאי דעתו על הגדולה והיא מקודשת בוודאי והיינו אפי' הי' בוגרת משמע דוקא שאין לו בנות כלל מאשה אחרת אבל אם יש לו בנות מאשה אחרת אין כוונתו על הבוגרת אלא על אותה בת הגדולה מאשה אחרת כיון שהי' גדולה בכת שלה וממילא אף שיש לו עוד בת מאותה אשה שהי' גדולה מגדולה שבכת שני' שתיהן הן בספק ודו"ק

שם בגמרא למימרא דר"מ סבר וכו'. הקשו המפרשי' דלמאי דאוקמי רבא לעיל בהוכרו ולבסוף נתערבו לא שייך כלל לומר דלא מחית אינשי נפשי' לספיקא כיון דבשעת קידושי' הוכרו ולבסוף נתערבו ונראה לענ"ד ליישב דהא קשה טובא לפי מה דאיתא בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו וכו' וכתבו תוס' בד"ה אסור בכל הנשים וא"ת יאסרו כל העולם לישא נשי' דלמא וכו' וי"ל דמדאורייתא אפי' הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא וכו' ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם וכו' דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשאיסור ניכר לעצמו אבל כשאינו ניכר לעצמו לא מיקרי קבוע וא"כ קשה מ"ש התם דלא אסרינן כל הנשים משום דאזלינן בתר רובא והכא דאסרי ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין לומר דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא ז"א להא כתבו תוס' ביבמות דף קי"ט ד"ה כגון ט' חניות וכו' דלא אשכחן דפליג ר"מ בט' חניות משמע דמודה ר"מ ברובא דאיתא קמן ואף לפמ"ש לעיל דף ל"ב בקבוע שאין האיסור ידוע במקומו פליגי ר"ש ורבנן וי"ל דר"מ ס"ל כר"ש דס"ל. דאף בכה"ג הוי קבוע מדאורייתא וכיון דאשה הדרא לניחותא כדאיתא בנזיר שם ה"ל קבוע מ"מ הוי מצי למימר דטעמא דר"י הכא משום דאזלינן בתר רובא ולכאורה הי' נראה לפרש בדוחק דאפ"ה אסורה מדרבנן כי היכי דאסרי שם להמשלח לכל הנשים משום קנסא שעשאו שליח כמ"ש התוס' שם ה"נ אסורה משום קנסא דאומר קדשתי את בתי סתם ולפ"ז ממילא לרבא דאוקמי בהוכרו ולבסוף נתערבו לא שייך לקנוס משום ששכח ממילא אין קושיא על ר"י די"ל דמתיר משום דאזלינן בתר רובא ומ"מ גדולה שבגדולת אסורה כיון דסתמא דלישנא משמע כן: אך לענ"ד אכתי זה דחוק דאי נימא דאין כאן אלא איסור דרבנן אף לאביי א"כ מאי מקשה דר"י אדר"י דילמא הא דמקיל הכא ר"י היינו משום דליכא הכא אלא איסורא דרבנן ותו דכיון דאינו אלא משום קנסא אין סברא לקנוס את הבנות משום שאמר אבי' סתם ונראה לענ"ד דבכה"ג לא שייך למיזל בתר רובא כמ"ש המרדכי בסוף חולין גבי יבמה שרקקה דם וכו' וז"ל י"ל דאינו בטל ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערבו אבל בדבר וכו' ע"ש הרי דס"ל בדבר שנאסר א' מן תערובות לאחר שנתערב כיון דלא הי' ההיתר ניכר בפ"ע והי' ראויה לכ"א מהם לאסור כמו בחבירו לא אזלינן