המקנה רכז

קרא דלאמה פשיטא לי' דיכול לקדשה לפסולים ונראה עוד די"ל דנפקא מהא דאית' ביבמות דף סמ"ך דיש חלל מחייבי עשה משום דלא יחלל אכולה פרשתא קא ואית' שם דף ס"א ע"ב בתולה יכול קטנה ת"ל אשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דס"ל דליכא מאן דפליג בהו וא"כ נשמע דלא יחלל אכולה קאי גם אם נשא קטנה מחלל איתה ואת זרעה וקי"ל דבעולה לכ"ג אינו מחלל אלא אם בא עלי' לשם קידושין אבל אם בא עלי' שלא לשם קידושין אינו מחלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מוכח דיכול האב לקדש את בתו קטנה לכ"ג אף שהן קידושי עבירה דאל"כ כיון שאין קידושין לקטנה אלא ע"י האב הוי כבא עלי' בלא קידושין דלא מחלל אלא דצ"ע בזה אם נשא אותה כשהיא קטנה אם מחללה דהא כתיב בהאי קרא נמי בתולה ולא בוגרת אפ"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאינה מחללה ועיין במשנה למלך ודו"ק

שם ברש"י ד"ה הרי בידו להשיאה וכו' כלומר אם אלמנה הי' וכו' משמע דס"ל דקושי' הש"ס הוא מדקתני סתמא ושמע דלעולם אינו יכול לפוסלה לכאורה קשה הא דקאמר הניחא לר' ישבב אי לטעמי' דנפשי' וכו' דהא בבעולה לכה"ג מודה ר"ע אפי' לר' ישבב כדאית' לקמן דף ס"ח ע"א א"כ משכחת דיכול לפוסלה כשהיא בעולה להשיאה לכ"ג ודוחק לומר משום דהוי מצי לשנוי' דסבר לה כת"ק דר' אב"י ביבמות דף ס' דס"ל דאין חללה מאיסור עשה דאכתי ה"ל להש"ס לפרש הכי בהדי' ותו דנראה דלר' ישבב לא משכחת כלל חלל וחלל' כיון דלא תפסי בה קידושין הוי הולד ממז' וכיון דהולד ממזר פשיט' דמפסל' בביאתו דה"ל זונה כדאיתא בפ' החולץ וא"כ לא משכחת חללה אלא באיסור עשה דמודה בה ר"ע דאין היולד ממזר ולולי פירש"י הי' נראה דהא דפריך מאלמנה לאו משום דקתני סתמא אלא משום דכיון דנאמן האב לומר שקידשה וגירשה ה"ה שנאמן לומר שקידשה ונתאלמנה דהא לפי מה דס"ד השתא ע"כ צ"ל כיון שביד האב לקדשה ואם יגרשינה בעלה תפסול לכהונה ה"נ נאמן לומר שקידשה וגירשה כיון דיכולה לבוא ע"י לידי גירושין הוי לי' כבידו ה"כ באלמנה כיון שיכול לבוא לידי אלמנות נאמן לומר שקידשה ונתאלמנה וא"כ בידו לומר שקידשה ונתאלמנה ולהשיאה אח"כ לכה"ג ותו דמה דנקיט הרי בידו להשיאה אלמנה לכה"ג לאו דוקא אלא ה"ה דהרי בידו להשיאה גרושה לכהן הדיוט וחדא מינייהו נקיט א"כ שפיר פריך דלעולם בידו לפוסלה ע"י שהוא אומר שקידשה וגירשה וישיאה לכהן הדיוט אבל בעולה לכה"ג אין בידו לעשותה בעולה דאם יאמר שהשיאה לאיזה אדם ונתאלמנה או נתגרשה הרי איכא איסור לאו אלמנה וגרושה ולא תפסי בה קידושין ותו דמשהשיאה אין לאבי' רשות בה לקדשה ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דהא דלא מהימן לפי האמת בשבועה במיגו דקדשתיך וגירשתיך כמו שהקשה הר"ן היינו כמ"ש לעיל דהוי מיגו במקום חזקה אלא מידי דהוי בידו עדיף טפי א"כ א"א לומר לפי הס"ד דבידו לומר לומר שהיא אלמנה ואח"כ ישיאה לכה"ג דכל זמן שלא אמר כן אינו אלא מיגו דאי בעי וזה לא אמרינן במקום חזקה. אך הא קשי' לי לפמ"ש לעיל דכה"ג שקידש את הקטנה מחללה בביאתו כיון דלא יחלל אכולה קרא קאי כנ"ל א"כ קשה דאפי' אי ר' ישבב מטעמי' דנפשי' קאמר הא בידו להשיאה כשהיא קטנה לכ"ג ותו קשה לי מאי נחותא לר' ישבב הא מתני' סתמא קתני הרי יכול לקדשה חלוצה לכה"ג דהא חלוצה אפי' לר"ע וודאי תפסי קידושין דאינו אלא מדרבנן כדאית' לקמן דף ע"ח ואע"ג דלא היתה חלולה אלא מדרבנן הא שבוי' נמי אינה אסורה אלא מדרבנן ותו קשה דאפי' לר' ישבב למה לא יאומן בשבוי לפוסלה מדרבנן דבידו להשיאה לשתוקי ואסופי בוודאי אף לר"ע תפס' בה קידושין דאינן פסולי' אלא מדרבנן כדאית' לקמן דף ע"ח וצ"ע

בגמרא ותסברא רישא משום דבידו הוא וכו' ועוד אי אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' וכו' כתב בספ"י דהא דהקשו תוס' בכתובות דף כ"ב ל"ל קרא דלאיש אסרה ת"ל דנאמן משום דבידו לקדשה וכו' וי"ל דהכא אין בידו כ"כ דשמא לא ימצא וכו' דלכאורה היינו הך דסוגי' מפורשת דהכא ותי' דהכא מיירי באומר קדשתי' לפלוני ואהא קאמר אילו אמר האי וכו' והת"י הוסיפו באמר קדשתי סתם דמסתמא ימצא מנוול או מוכה שחין שרצה לקדשה ואפ"ה תירצו דשמא לא ימצא גם זה. כבר כתבתי בחידושי כתובות לתרץ קושי' הת"י דנהי דבידו לקדשה מ"מ כשאומר איני יודע למי קידשתי' גרע טפי דבזה אסרה לכ"ע דזה אינו בידו דאם יקדשה בפני עדים ידעו למי מקדשה ותהי' מותרת לו. ולכאורה הי' נראה ראי' לזו מקושי' הש"ס דהכא נהי דבידו לקדשה בידו לגרשה ומאי קושי' הא לפי הנחה זו דבידו לקדשה ונאמן לומר קדשתי א"כ יאומן נמי לומר קדשתי וגרשתי תוך כ"ד דממילא תהי' מותרת לכ"ע במיגו אבל לכהן תהי' אסורה דאם לא יאמין לו על הגירושין הרי הי' מקודשת וכבר כתבתי במתני' דע"כ צ"ל כן לפי האמת דמשני שנאמן לאוסרה ואמאי נאמן על הגירושין וע"כ צ"ל משום דלפי המסקנא דילפינן מקרא דלאיש דנאמן אפי' לומר שאיני יודע למי קידשה שפיר י"ל דאפי' אומר קדשתי לפלוני נאמן במגו דהוי אמר קדשתי סתם דאז תהי' אסורה לכהן אבל לפי הס"ד דטעמ' משום דבידו לקדשה באמת אינו נאמן לומר אינו יודע למי קדשתי וכיון דצ"ל קדשתי לפלוני ממילא תהי' מותרת לכהן אחר שימות אותו פלוני דאין בידו לגרשה הרי דמוכח כדברינו שם. ונראה ליישב דבריהם דס"ל דאפי' אי לאו קרא הוי מהימן לומר א"י למי קדשתי' דאפ"ה תהיה אסורה דלגבי כל האדם שרוצה לקדשה נאמן במגו שקידשה לאחר ואע"ג דהוי מגו לחצי טענה י"ל דס"ל לתוספות ז"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה ומה שהוכחנו מסוגיא זו דמאי מקשה דהא בידו לומר שקידשה וגירשה נראה דבל"ז דוחק לפרש הא דקאמר נהי דבידו לקדשה בידו לגרשה היינו שתהיה מותרת לכהן לאחר מיתת אותו איש שאמר שקידשה אלא דקושית הש"ס הכי הוא דלמה יאומן לאסרה לכהן מחמת הקדושין כנ"ל דבכה"ג שאומר גרשתי' אין להאמינו אף על הקדושין דוודאי א"א לומר במיגו דהיה אומר קדשתי ולא גרשתי משום די"ל דאין רצונו לאסרה לכ"ע להפקיע זכותו בה לקדשם לאחר א"כ אין בידו לקדשה כיון דאין בידו לגרשה תאסור לכ"ע ואינו נאמן על הקידושין כיון דאין בידו לגרשה והוא אינו רוצה לאוסרה על כ"ע משא"כ למסקנא דהאמינה התורה על הקידושין אפי' אין בידו שפיר נאמן במיגו דא"י למי קדשתי' וגרשתי' דכיון דהיא נאמן על הקדושין ממילא אסורה לכהן. וכיון שזכינו לזה יש ליישב קושי' התוספות בפשיטות דנפקא מינה הא דהימנה התורה אפי' היכא דאין בידו כגון היכא שאמר שקידשה וגירשה ובכה"ג אין בידו כיון שאינה רוצה לאוסרה על כ"ע לגרשה אין בידו אפ"ה קמ"ל קרא דבלאו טעמא דבידו מהימן. ובזה מתורץ היטב דאצ"ל דנאמן לומר קדשתי לפלוני וגרשתיהו במיגו דאינו יודע למי קדשתי כנ"ל דלפמ"ש הריטב"א דבעד לא אמרינן מיגו הוא דוחק קצת כמ"ש לעיל ולפמ"ש שהוא מוכח דעיקר קרא דמהימן לא איצטרך כמ"ש הת"י אלא דהיכא דאמר קדשתי וגרשתי דאין בידו הרי דמוכח מן התורה דנאמן אף על הגירושין ודוק

שם בגמרא הזה התירה הקשו המפרשים דלכאורה זה סותר סוגיא דכתובות דף כ"ב דמקשה פשיט' הוא אסרה והוא שרי הזה ל"ל וכו' ולענ"ד נראה די"ל דלפמ"ש הספ"י בלשון התוס' בכתובות שם דאומר קדשתי סתם הוי יותר בידו דיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ולא שייך כ"כ הא דאמר הכא אילו אמר האי דלא ניחא וכו' ולפ"ז איצטרך הזה דאי מקרא דלאיש לבד ה"א דוקא באומר שקידשה סתם אבל כשאומר הזה אין בידו כ"כ ושפיר איצטריך קרא דהזה שמותרת לו ולא לאחר. אך נראה דקושיות הש"ס שם הוא על רב אסי דדריש שם האי קרא דלר"א דס"ל לעיל דאכול' פרשתא קאי ונאמן האב אף לסקול שפיר מקשה הזה ל"ל דליכא למימר דה"א דטעמי' דקרא דלאיש משום דבידו לקדשה א"כ איני נאמן למפרע כדאיתא בב"ב דף קל"ד דנאמן לומר גרשתי את אשתי משום דבידו לגרשה ואינו נאמן אלא להבא ולא למפרע א"כ מדחזינן הכא דנאמן האב אפי' למפרע ע"כ לאו טעמא משום דבידו הוא אע"כ דגזירת הכתוב והימנא רחמנא כב' עדים א"ב אין חילוק בין קידשה סתם ובין קידשה לפלוני' ושפיר מקשה הזה ל"ל אבל למאי דקי"ל דלא כר"א איצטריך הזה לגופי' כנ"ל ודו"ק

ברש"י ד"ה בשעת קידושין וכו' בשביל שתתרצה וכו' משמע מדברי רש"י ז"ל דהא דבעינן מיגו היינו משום דחיישינן שמא אומר כן בשביל שתתרצה לו אבל אם אומר כן לאחר הקידושין כיון דליכא חשש נגיעה באמן בלא מיגו כמו שהביא מהרש"א ז"ל ונתקשה בזה בלשון התוספת בד"ה ר' סבר וכו' ולענ"ד א"א לומר כן דהא איתא בב"ב דף קל"ד דאמר זה בני אינו נאמן אפילו שלא בשעה קידושין אלא מטעם מיגו והטעם משום דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא אע"פ שאינו נוגע אלא דס"ל לרש"י ז"ל דשעת קדושין עדיף טפי דכיון דאמר דבר זה קודם הקידושין שעדיין הי' בחזקת היתר לכ"ע וראוי' להאמינו אפי' אם נתחזק אח"כ איסורא דכיון דהעיד קודם לכן אלא דלא נימא דכיון שהוא נוגע בדבר כדי שתתקדש לו לא נאמין לו קודם הקידושין ע"ז קאמר אינו נוגע דהרי יכול לרצות אותה ולומר שיתן לה גט קודם מיתתו וכן כתב הרשב"א בשמעתין דקודם הקידושין ה"ל כלא איתחזק איסורא ע"ש אבל לאחר הקידושין היכא דל"ל מיגו פשיטא דאין ע"א נאמן באיסורין כיון דכבר אתחזק איסורא ושפיר כתבו תוספת דצריך לאוקמי מתני' בלא אתחזק ועיין מ"ש לקמן עוד ביישוב לשון רש"י וק"ל

ברש"י ד"ה דלא מוחזק לו וכו' ואי אתי אח וכו'. דאהני דיבור לחזקה וכו' ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוספות לקמן לחד תירוצא וכו' ויש ליישב נראה פירשו שכוונתו הוא דאי אתי אח ויביא עדים שהוא אחיו כמ"ש הרא"ש ז"ל בהדיא אפ"ה מהני דיבורו אפי' בלא מיגו כיון שהעיד קודם שנתחזק אסורה אעפ"י שנתחזק אח"כ כבר ה"ל עדותו כשנים והיינו דכתב רש"י דאהני דיבור לחזקה ר"ל כיון דבשעת דיבורו היתה בחזקת היתר ונסתפק הב"ש בסימן קנ"ו ס"ק י"א לפמ"ש הטור דהיכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים אפי' במגו יש להסתפק היכא דאיתחזק באחים ואמרו יש לו בנים דמהימן משום מיגו דאי בעי