המקנה רכו

לכאורה הי' נר' דבל"ז אין זה מיגו דכיון דצ"ל שהוא משיאה א"כ הי' מפסיד כל זכיות שבה דמשהשיאה אין לאביה רשות בה ולא הי' יכיל לקדשה לאחר כמו שיבואר לקמן דצריך לפרש הכי בסוגיא. מיהא בלשון הר"ן שיהא נאמן לומר קידשתוהו בביאה ולא כתב והשיאה והיינו אי ביאה אירוסין עושה ולא יצאה מרשותו. ועוד הי' נראה הא דקאמר נשבית ופדיתי' אינו נאמן היינו אפי' אין מכחישתו דבמכחישתו לא מצינו שנאמן דנהי שחידשה התורה שיהא האב נאמן אף שיש לה חזקת היתר אף שאין ע"א אחר נאמן בזה מ"מ דהכחשת בעל דבר או ע"א לא מצינו ויש לדמות מה שהאמינה התורה ע"א בסוטה ובעגלה ערופה אפ"ה אינו נאמן בהכחשה כדאיתא במס' סוטה ואף דגבי קדושין מסתמא דמתני' משמע דנאמן אפי' במכחישתו היינו משום דנאמן במיגו שקידשה שלא בפני' מ"מ בנישבית והיא מכחישתו וודאי אינו נאמן אע"כ צ"ל דהש"ס מקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום דמתני' מיירי אפי' היא אומרת שאינה יודעת שנשבית בקטנותה א"כ לא שייך לומר מיגו דהי' אומר שהשיאה לפסול דאין זה מיגו דשמא היתה מכחשת אותו דמסתמא הי' זוכרת אם נכנסה לחופה או נתקדשה בביאה ובל"ז נראה דאין זה מיגו כדאשכחן בריש פ' האשה שנתארמלה גבי אם יש עדים שיצאו בהינומא דאינו נאמן לשנות המנהג המדינ' בין בתולה לנשואה אך הר"ן הקשה ועוד שם דלהימן לומר נשבית במיגו דקדשתי' וגרשתי' ותי' דאין אומרים מיגו לחצי טענה דבבת כהן אינו נאמן משום דבעי למפסלה מתרומה מ"מ בבת ישראל קשה יהא נאמן במיגו דקדשתי' וגרשתי' ומתני' סתמא קתני כדמשמע בסוגי' ונדחקו בזה דאף בבת ישראל לא הוי מיגו לכל הטענה משום דבשבוי' יש יותר פגם ולפ"ז הי' נראה דבידוע שנבעלה לכשר נאמן האב לומר שנבעלה אף לפסול במיגו דאי בעי אמר שקידשה לאדם אחר קודם שנבעלה לכשר דבזה הי' באמן כמשמעות הכתוב את בתי נתתי שמעיד האב שקידשה קודם הזנות דביה הוי פגימא כמו שנבעלה לפסול ובאמת בירושלמי משמע דאינו נאמן דקתני סתמא הבעלתי לפסול אינו נאמן גם מ"ש הר"ן דאין אומרים מיגו לחצי טענה צ"ע דמצינו בכמה מקומות דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן הוא בב"ב דף קל"ד ע"ב בתוס' ד"ה הואיל ובידו לגרשה מ"מ חשיב מיגו לפוטרו מיבם ולענ"ד נר' דתלי' בפלוגתא בב"ב שם דר' מרי ורב זביד אם אמר גרשתיה למפרע מהו להימני' להבא ע"ש וכו' מיהא נר' דאפי' אי לא אמרינן מיגו לחצי טענה כדמשמע מתוס' דכתובות דף טי"ת ע"ב ד"ה לא דטען טענת דמים ע"ש היינו דוקא כשיטעון טענה אחרת לא יכיל לטען טענה זו כגון האי דכתובות שם א"כ י"ל שרוצה לטעון טענה מעלי' יותר אבל היכא שיכול לטעון בשני הטענות כגון הכא שיכול לומר קדשתי' וגרשתי' וגם נשבית פשיטא דאמרינן מיגו בכה"ג כדאיתא בח"מ סי' ע"ב דאם טען המלוה שחייב לו יותר מכדי דמי המשכון אפ"ה נאמן כדי דמי המשכון במיגו דלקוח היא בידו ולא אמרינן דהוי מיגו לחצי טענה והוא מסוגיא דעיזי דאכלו חושלי בנהרדעי והיינו משום שהי' יכול לטעון ב' הטענות שלקוח הוא בידו וגם חייב לו וכן משמע לקמן דף ע"ח ע"ב דמשני בנכסים שנפלו לאחר מכאן משמע דעל הנכסים שבידו נאמן במיגו ולא אמרינן דהוי מיגו לחצי הטענה משום הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן והיינו משום שהי' יכול ליתן הנכסים שבידו וגם לומר בכור היא ובספ"י כתב דאינו נאמן לומר במיגו קדשתי' וגרשתי' משום דהוי מיגו דלא שכיח והוא דחיק חדא דזימנין דשבוי נמי לא שכיח ותו דהא דלא אמרינן מיגו דלא שכיחי היינו כשאינו יכול לטעון שני הטענות כמ"ש בחידושי כתובות דף י"ט אבל הכא שיכול לטעון ב' הטענות שנשבית וגם נתגרשה שפיר הוי מיגו ותו דהא מתני' סתמא קתני דמשמע אפי' מכחשת אותו שלא נישבית ובזה שפיר מהימן כמ"ש הסמ"ע בסימן ק"ח ס"ק י"ז דאע"ג דנאנסה לא שכיח אפ"ה מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסה משום דבחזרת הוא מעיז וה"נ להימ' במגו דקדשתי' וגרשתי' שלא בפניה בר מן דין קשי' לי טובא דלמה לא יהא האב נאמן במיגו דאי בעי הוי אמר שהוא בת גרושה ובת חלוצה דקימ"ל דנאמן כדאיתא לקמן דף ע"ח ע"ב ודוק

והנה הריטב"א ז"ל תירץ על קושי' הנ"ל וז"ל כיון שהאמינ' התורה להאב לומ' קדשתי את בתי הו"ל כעדי' ואין עד נאמן מדין מיגו ובספ"י הקש' עליו ממה שכתבו תוס' לעיל דף מ"ג ע"ב דדוקא ב' עדים אינם נאמנים במיגו ולענ"ד נר' דאין כוונת הריטב"א כן דאפי' ב' עדים אמרי' מיגו דאי בעי שתיק כדאית' במתני' דכתובות דף י"ח ע"ב ותו דממתני' עצמו מוכח דהא דנאמן האב לומר קדשתי' וגרשתי' אף דלא מצינו בתורה דהאב נאמן על הגירושין אלא היינו דכיון שאמר קדשתי' וגירשתי' תוך כ"ד נאמן לגבי גירושין לכ"ע משום מיגו דאמר לא קדשתי תוך כ"ד א"כ ממילא לגבי כהן אי לא נאמן לו מטעם גירושין אסורה לו מטעם קידושין ואפי' היכא דאמר קדשתי' לפלוני וגירשתי' ומת אותו פלוני מ"מ נאמן במיגו שהי' אומר קדשתי' סתם וגרשתי' דממילא הי' אסורה לכהן הרי דמוכח ממתני' עצמה דאמרינן מיגו אלא כוונת הריטב"א דמ"ש הפוסקי' דהא דלא אמרינן ב"ג שתובעים לא' שיהא נאמנין במיגו דאי בעי הי' א' תובע וב' עדים משום דלא אמרינן מיגו בכה"ג דאי בעי הוי מעיד בתורת עדות וכבר כתבנו טעם לעיל דף מ"ג כיון דהתורה הזהירה עדים בלאו דלא תענה אמרינן דלא ניחא לי לעבור על לאו דלא תענה א"כ ה"נ כיון שהאמינה התורה לענין קידושין לבד להיות כשנים אין לגמור בדבר א' שלא האמינה התורה שיהא נאמן במיגו שהי' מעיד בדבר שהאמינו עליו התורה משום לאו דלא תענה וממילא אתי שפיר במתני' בקדשי' וגרשתי דנאמן לאסרה לכהן כיון שהוא מעיד על הקידושין אפי' אמר לפלוני נאמן במיגו שלא הי' אומר לפלוני אלא קדשתי סתם כיון דגם עתה הוא מעיד עדות שהאמינה עליו התורם מיהא אכתי לא מיישב לפי הס"ד דטעם משום דבידו ולא מדין נאמנות א"כ מהימן לומר נשבית במיגו דקדשתי' וגרשתי' וצ"ל דעדיפא מיני' פריך ודו"ק

עוד היה נראה לכאורה דלא שייך הכא מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה כמ"ש תוספות בכתובות דף טי"ת ע"ב בד"ה לא דקטען טענות דמים וז"ל דא נ"ג דאיבעי' הוא בפ"ק דב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה אי לא שמא חזקה דהכא עדיפא וה"ה דהכא י"ל דחזקה גופא שלא כבעלה עדיפא טובא משאר חזקות וכו' דהא לר"נ דס"ל בדף י"ב ע"ב דאלימא חזקת הגוף אפילו להוציא ממון אף דהתם י"ל דהרי בעולה לפניך כ"ש הכא די"ל דאוקמה אחזקה דעדיין בתולה הי' ותו דאיכא נמי חזקת היתר לכהונה י"ל דלא אמרינן כה"ג מיגו במקום חזקה

אך לפ"ז צריך לומר דהא דהוי ס"ד להאמינו שנשבית משום דבידו עדיף טפי ממינו ואפשר דסבירה ליה להמפרשים הנ"ל דבמה שאומר שנשבית אינה מוציאה מחזקת הנוף די"ל שלא נטמאה וגבי חזקת היתר לחוד וודאי אמרינן מיגו כדאמרינן לקמן דאמרינן מיגו במקום חזקת אחים וממילא כיון שנאמן שנשבית חיישינן שמא נטמאה ובזה מתורץ מה שדקדקו המפרשים הא דתנא במתני' שאינו נאמן לומר שנשבית ולא אשמיעינן רבותא טפי שאינו נאמן כומר הבעלתי לפסול כדאיתא בירושלמי והביאו הר"ן ולפמ"ש י"ל דהא הוי רבותא טפי דהבעלתי' אינו נאמן במיגו דקדשתי וגרשתני משום דהוי מיגו במקום חזקת הגוף משא"כ בנשבית וודאי אמרינן מינו כדאיתא לקונן אפ"ה לא מהימן מטעם שכ' הריטב"א כנ"ל ודו"ק

שם בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר וכו' כתב בספ"י הא דנפקא לן שהאב יכול לקדש בתי קידושי עבירה נפקא לן מדדרש בספרי מדכתיב במוציא ש"ר לו תהיה לאשה אשה הראוי' לו ולא שאינה ראוי' לו וכיון דמיירי בקידושי האב כדכתיב ביה את בתי נתתי ש"מ דיכול לקדשה אעפ"י שאינה ראוי' לו ע"ש והנה בענין קושייתו ז"ל אף דלכאורה י"ל כיון דאמרה התורה קידושין תופסין בחייבי לאוין מה"ת לחלק בין קידושי עצמה לקידושי אביה אלא די"ל כיון שאמרי' בגיטין דף ך"א דמשכחת שליחות בע"כ שכן האב מקבל גט לבתו קטנה הרי דמדמה הש"ס זכות האב בבתו בקידושין לשליחות וקי"ל בשליחות אין שליח לד"ע ואפי' בדיעבד כתבו תוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב דלא הוי קידושין ועיין מ"ש בריש פ' האיש מקדש א"כ כ"ש בקטנה די"ל דלא זכתה לו התורה שליחות לאב בדבר עבירה אך מה שתי' דנפקא מקרא דלו תהי' לאשה קשה לי דהא לו תהי' לאשה אינו מיותר כמ"ש תוספות בכתובות דף מ"ם בד"ה עשה וכו' דאיצטרך לו תהי' מדעתו וכ"כ דף כ"ט ע"ב ד"ה חד לאתוי' חייבי לאוין נמי אונס ע"ש תדע דהא אמר בריש פ' אלו נערות דף למ"ד גבי ולו תהי' לאשה דכתיב גבי אונס דלר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בכל שאינה ראוי' לביאה לא משכחת אלא בבעולה לכה"ג דמודה בי' ר"ע וכתבו תוס' דהיינו בעולת עצמו וזה לא שייך גבי מוציא ש"ר א"כ תקשה לר"ע ל"ל קרא דלו תהי' לאשה ואפי' לפירש"י ז"ל שם דמיירי בשלא כדרכה מ"מ ליכא למימר הכי במוציא שם רע דא"כ לאו בת סקילה הי' כדאיתא לעיל דף ט' ע"ב וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד דבאו עלי' יו"ד בני אדם כולם בסקילה א"כ גם לכה"ג שרי' כדאיתא בכתובות דף צ"ז ע"ב דלמ"ד בתולה אפי' מקצת בתולי' גם בכה"ג מותרת שלא כדרכה ואף דיש ליישב בדוחק לפמ"ש תוס' שם מ"מ נראה יותר דלו תהי' לאשה אינו מיותר ועוד נראה דהא במתני' בכתובות דף ל"ט גבי אונס תנן נמצא בה דבר ערוה או שאינו ראוי' לבוא לישראל הרי דיש לפרש הא דקאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו היינו למעט אם נמצא בה אח"כ דבר ערוה יכול לגרשה ולא משתמע מהכא דיכול לקדשה לדבר עבירה ואפשר דס"ל דלהא ל"צ קרא כיון דהוי עשה ול"ת כמ"ש תוספות שם ולכאורה היה נראה דיש ללמוד דיכול לקדשה לדבר עבירה מהא דאמר לעיל דף י"ט ע"ב מקרא לאמה מלמד שמכרה לפסילים והיינו משום דתפסי בה קידושין כדפי' רש"י בד"ה שרעה בנישואין וכו' מיהא תפסי לה קידושין כדכתיב אשר לא יעדה הרי שיכול האב למוכרה ליעוד אף שהם קידושי עבירה מיהא לפמ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"ב בד"ה תימא ה"מ קטנה וכו' וי"ל וכו' אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכר אבל בקידושין ממש לא מצינו שום זכות להאב ע"ש יש לדחות זה דאין ללמוד עיקר הקידושין מקידושי ייעוד ותו דמשמע התם בברייתא דף י"ט ע"ב אם מקדשה לפסולים לא יהא מוכרה לפסולים משמע דבלאו האי