המקנה רכה

אמרינן חזקה זו לחומרא מיהא מלשון התוס' בשיטה אחרת דהאב נאמן דאותו זמן הי' לו שנים או סימנין משמע דבשנים לחוד סגי מחמת חזקה דרבא ועמ"ש לקמן דף ע"ט מה שנר' לענ"ד עיקר לפי שיטה אחרת דדוקא כשנמצא לה שערות אח"כ מחזקינן לה גדולה משעה שהגיע לכלל שנים אבל בלא ידענא אם יש בה שערות אף לפי שיטה זו לא מהני חזקה דרבה א"כ אין כאן קושי' דבשנים אומרים א' בגבה היינו כשאין לפנינו לבודקה ונ"מ אם קידש אחותה או כיוצא בו ודו"ק

והנה לכאורה הי' אפשר ליישב קושי' תוס' נהי דדח א לתוס' לאוקמי הך ברייתא כר"י בר יהודא לעיל דף ט"ז ע"ב בן ט' שנים ויום א' ועודן בו שומא ריב"י אמר סי' נמצא דאפי' אם אינו רואין סימנין י"ל שידוע שהי' לו סימנין אלו מקטנות וכשמעיד אב שהוא בן י"ג הוי סי' לריב"י וניחא לתוס' לאוקמא כרבנן מ"מ י"ל דכי היכא לריב"י בעינן עודן בו אבל אם נשרו איגלאי מילתא למפרע שהוא שומא ה"נ י"ל בסתם כשאנו רואים סימנין סומכין עליו לחליצה ולעונשין אבל אם נשרו ואין אנו יודעים השנה י"ל דמוכחא מילתא ששומא נינהו כדס"ל לריב"י היכא דאין עודן בו ה"נ י"ל בהא דחזקה דרבא כשהגיע לכלל שנים אפ"ה היכא דבדקוה ולא נמצא לא אמרינן חזקה דרבא דנשרו משום דאין דרך שערות להנשר ואיגלאי מילתא ששומא נינהו ולא הגיע לכלל שנים ודוקא בידוע שהגיע לכלל שנים ויש לו סימנים אע"ג דנשרו אמרינן כיון דאיכא חזקת שנים מסתמא לאו שומא נינהו אע"ג דנשרו אבל באין שנים ידועים י"ל דמוכח מלתא דשומא הוא וקטן הוא וכיון דכל קושייתם אינו אלא מעשה בכל יום בחליצה ובעונשין שהביא סימנין לפנינו שפיר י"ל דמחזיקינן בגדלות והכא מיירי שהי' לו סימנים ונשרו וא"כ ליכא למסמך עליהם עד שמעיד האב שהוא בן י"ג שנים א"נ שהאב בעצמו אומר שהי' לו סימנין ונשרו והוא בן י"ג שנים דאי לאו דאמר דהוא בן י"ג שנים א"א למסמך על הסימנים ואפשר דס"ל לתוס' דדוחק לפרש כן כיון דקתני בתו בן י"ג שנים ויום א' משמע שעבר עבירה באותו יום שנעשה בן י"ג שנים ויום א' וס"ל לדוחק לומר דבאותו יום הי' לו סימנים ונשרו ועיין מ"ש לקמן בזה: עוד נראה די"ל דס"ל לתוס' מדחזינן מעשה בכל יום שחולצת על הסימנין ע"כ דאם נשרו אח"כ אפ"ה מחזקינן לי' בגדלות דאל"כ זימנין דאתי' ריעותא מזה אם נשרו אח"כ אבל אין מזה הכרח כ"כ דהא קי"ל דקטנה מתייבמת ולא חיישינן שמא תמצא איילונית וה"נ לא חיישינן שמא נשרו אח"כ ויותר י"ל דס"ל דכיון שהוחזקה שעה א' בגדלות לא שייך לומר דכשנשרו יתבטל החזקה למפרע ודו"ק

בא"ד עוד פי' ר"י שיטה אחרת וכו':

כתב בספ"י דע"כ ס"ל לשיטה זו דלא הוי התראת ספק משום דהוי גילוי מילתא כמ"ש תוס' ביבמות דף פ' ע"ש וכן צ"ל לשיטת הרא"ש שכתב ג"כ שאב מעיד לאח"ז על שנים ועל סימנים אך נראה דלא דמי כ"כ דיבמות שם כיון שהגיע לכלל שנים א"כ איכא חזקה דרבא ומוכחה מילתא שלא יביא עוד סימנים וימצאו בו סימני סריס שפיר הוי גילוי מילתא בעלמא אבל היכא שהוחזק בקטנות י"ל דהוי התראת ספק דמי יימר שיאמר האב שהוא גדול ונראה לענ"ד פשוט דמשום זה דקדקו תוס' שאביו העיד שאכל חלב וכו' והיינו דפשיט' להתוס' דאין שום סברא לסוקלה כל זמן שלא העיד האב בב"ד כמ"ש לעיל לענין נאמנות האב שקידש את בתו דבעינן דוקא שהעיד בב"ד כדכתיב בקרא לפני הזקני' והעדים התרו בו חוץ לב"ד עפ"י האב שאמר בפניהם חוץ לב"ד ה"נ מיירי הכא שכבר אמר האב לפני העדים חוץ לב"ד שהוא בן י"ג שנים. ועפ"ז התרו בו העדים ועתה לאחר זמן מעיד האב לפני ב"ד ובזה אתי שפיר דקשה לשיטה זו דס"ל דחזקה דרבא מהני א"כ הוי מצי להיות דמיירי בנאמנות קודם שעשתה את העבירה דאע"פ שהעדים לא בדקו או שלא הי' יכולים לבדוק כנ"ל סמכינן אהמנותא דאב ולפמ"ש אתי שפיר משום דס"ל כל זמן שלא העיד האב לפני ב"ד אין שום סברא לחייבו מית' ע"י אב שאמר חוץ לב"ד וא"כ יצטרך לומר שאמר כן בתחילה בפני ב"ד וא"כ שפיר קשה דהי' לב"ד לבדוק ואפי' אי נימא דהאב העיד כן לפני ב"ד לענין איסו' ולא הי' יכולין לבדקו מ"מ לפמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ז מה"ל סנהדרין דכל שהוחזק מב"ד אפי' ע"פ ע"א הוחזק אפי' לעונשין ע"כ צ"ל שלא העיד בתחלה לפני ב"ד ובזה הי' נראה דמ"ש תוס' והא דלא חשיב סימנים חד מינייהו נקיט לכאורה אי הוי אמרינן דאיירי שהעדים לא הי' יכולין לבדוק א"כ י"ל דבסימנין מהימן האב אפי' לעונשין כדאמרינן לקמן דף ס"ו ע"ב דבמלתא דאיכא למימר שלח ואחוי נאמן ע"א וכ"כ בהגהת רמ"א בי"ד סי' קכ"ז א"כ י"ל דבסימנין כיון דיכולין לברר משעת מעשר נאמן האב יותר משא"כ בשנים דאף אם לא ימצא בו סימנים לא יוחזק האב שקרן ולא הוי שלח ואחוי ולפמ"ש אתי שפיר דס"ל לתוס' דכל זמן שלא העיד בב"ד לא מהני שלח ואחוי וכן נר' לענ"ד דצריך לפרש כן בתירוץ הרא"ש ז"ל. עוד הי' נראה דיש לישב לשיטה זו דלא הוי התראת ספק עפ"י מ"ש לעיל דה"מ לשנוי' שהי' בו סימני' ונשרו דבכה"ג לא הוי חזקת גדלות כשאינו ידוע בשנים אלא שכתבנו דס"ל לתוס' לדוחק לומר שביום שנעשה גדול באו הסימנים ונשרו וא"כ לשיטה זו שמיירי לשעבר שפיר י"ל דבשעה שעשה עבירה ביום א' אתר י"ג שנים הי' בו סימנים אלא שבתוך שנה או שנתים נשרו הסימנים וצריך לעדות האב שהי' בן י"ג שנים ויום א' כשעשה עבירה והי' בו סימנים וא"כ ליכא התראת ספק כיון דבאותו שעה ראו העדים בו סימנים מיהא מ"ש תוס' דהוי מצי למימר דהאב מעיד על הסימנין ולא כתבו משום דהוי התראת ספק י"ל דאפ"ה משכחת כשעדיה יודעים שהוא בן י"ג שנים ולא הוצרכו לבדקו משום חזקה דרבא ואח"כ לא נמצא לו סימנים ומעיד האב שהי' בו סימנים בשעת העבירה ונשרו אח"כ ולפ"ז לא הי' הכרח אפי' לשיטת הר"י דס"ל חזקה דרבא מהני לענין מיתה אלא דלא הוי התראת ספק משום חזקה דרבא כדמוכח ממה שכתבו תוס' ביבמות דף פ' כנ"ל ואתי שפיר טפי שצריך לעדות האב לענין סימנים משום דאין עונש מיתה מחמת חזקה דרבא מיהו תירוץ ראשון נ"ל יותר נכון כפשטות ודו"ק

בא"ד ומיירי שאבי' העיד שכבר עבר שנה או שנתיים וכו'. משמע מדבריהם דלנדרים ולהקדשות נאמן למפרע אפי' על מה שנדר שנה או שנתיים שהי' גדול בשעה זו לכאורה לפמ"ש תוס' לקמן דהאב נאמן משום שעשאוה כדבר שבידו י"ל דאינו נאמן אלא שהוא גדול עתה והיינו דקתני בברייתא בני זה בן י"ג שנים ויום א' ר"ל דכל זמן שמעיד אינו נאמן אלא שהוא עתה גדול עכ"פ הוא בן שלשה עשר שנים ויום א' אבל העיד על זמן קודם שבא לפנינו י"ל דלא הימנוה בכך ואפשר דהיינו טעמא דשיטה ראשונה שכתבו תוס' שמפרש דמיירי לענין קודם העבירה שעשה משום דמשמע להו הכי שמעיד לאותו יום עצמו שהוא גדול ומהני לנדרים שבאותו יום או לעבירה שבאותו יום אבל להחזיק זמן רב קודם אין האב נאמן והיינו דקאמר בני זה בן י"ג ולא נקיט סתם בכי זה גדול אלא דקמ"ל דאינו נאמן אלא לאותו יום וכר' דהוכיח לר"י לזה ולא פי' דמיירי אחר העבירה באותו יום עצמו כיון דאית לי' חזקה דרבא מהני הוי מצי לפרש דמיירי באותו יום עצמו וניחא טפי דלא נקיט דהאב נאמן על הסימנין משים דבסימנין אינו נאמן כלל על שעבר משום דאיכא למימר דבאו באותו יום אחר העבירה משא"כ בבן י"ג ויום אחד ונעשה גדול מתחילת היום בכלות י"ג שנים כדאי' בא"ח סי' נ"ו ולפמ"ש לעיל לפרש שיטה אחרת דמיירי בנשרו אתי שפיר דנקטו שנה ולא פירשו באותו יום משום דבאותו יום לא שייך למימר בי' שגדלו בו סימנים ונשרו כמ"ש בשיטה קמייתא. ועוד נראה די"ל דס"ל לר"י דח"א לומר דחזקה דרבא שבאותו יום אחר י"ג שנים מחזקינן ליה בב' שערות גמורות כדינא דקי"ל לחומרא דבעי' כדי לכוף ראשן לעיקרן דהא פליגי תנאי שם בנדה בשיעור שערת דר"ע ס"ל כדי שתהי' ניטלת בזוג ור"י ס"ל כדי לכוף ראשן לעיקרן וקיי"ל דהלכה כדברי כולן להחמיר ובוודאי אין סברא לומר דבשעה אחת שהגיע בשנת י"ג באו כל הסימנים אלו משניטל הזוג עד כדי שיהי' לכוף ראשו לעיקרן והא כמי אין לומר דקודם שהגיע לכלל י"ג דכבר גדלו השערות שיעורא דר"ע ור"א שם דא"כ תקשה לר"ע דאיך סמכו ע"ז בגדלות דחזינן דבאו לפני י"ג שנים דא"א לומר שיחלקו התנאים במציאות אימתי הסימנים גדילים ברוב בני אדם אע"כ צ"ל דאפי' שיעורא דר"ע אינו בא אלא עד לאחר י"ג שנים ויום א' וא"כ למאי דקי"ל לחומרא דבעינן לכוף ראשן א"א להחזיקו בגדלות כשהוא בן י"ג שנה ויום א' למכות ולעונשין ודוחק לומר דברייתא זו אתי' כר"ע ונראה פשוט דס"ל לתוס' בשיטה אחרת דאף דלעונשין שייך חזקה דרבא דהיינו דמשערינן לפי שיעור ערך זמן גדלות השערות שצמחו משנת י"ג ויום א' עד זמן שיגיע כדי לכוף ראשן לעיקרן וע"כ שעבר עבירה אח"כ ובן י"ג שנים ויום א' דנקיט לאו שעבר עבירה באותו יום אלא שעבר העבירה לאחר שהו' בן י"ג שנים ע"פ עדות אביו בזמן השיעור כשמשערין שכבר הגיע השערות כדי בכוף ובזה מובן מ"ש תוס' בשיטה אחרת דמיירי שכבר עבר שנה או שנתיים ולמה הפליגו זמן רב כזה נראה דהיינו משום דכיון דע"כ צריך לשער שיעור זמן גידל שערות א"כ בזמן קצר אחר העבירה יכול לשער לפי ערך גידל השערות באותו שעה שבא לפני ב"ד שהי' כבר בזמן עבירה כדי לכוף וא"צ לנאמנות האב אבל כיון שכבר הפליג הזמן רב שנה או שנתיים א"א לשער לפי ערך גידל השערות דהשתא וצריך לנאמנות האב לשער מתחלת גידולו עד כדי לכוף ראשן לעיקרן. ודוק

דף ס"ד במתני' נשבית ופדית' וכו'. אינו נאמן וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל דלהימני' לפוסלה מן הכהונה מיגו דאי בעי אמר שקידשה והשיאה בביאה לפסול ולממזר והרשב"א והר"ן תירצו בזה דלא אשכחן דמהימני' רחמנא בביאת איסור וכו' וכדאיתא בירושלמי הבעלתי לא' מכל הפסולין אינו נאמן ולכאורה לפמ"ש בספ"י בהא דאמרינן בסוגי' דבידו לקדשה לפסולין היינו מקרא דאת בתי נתתי וגו'. דמיירי אפי' בפסולין מדכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו א"כ משמע דנאמן אפי' להשיאה לפסולין כדפי' רש"י בכתובות דף מ"ז ד"ה הא דזכי לי' רחמנא למוסרה לחופה כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע א"כ משמע דהאי קרא דילפינין מיני' דנאמן לאוסרה דנאמן נמי להשיאה לפסול ומן הירושלמי אין ראי' די"ל דקאמר הבעלתי' בזנות דאינו נאמן דהיינו דומי' דשבוי' אך לפי מה שיבואר לקמן בסוגיא דמהאי קרא אין ראי' ומדוכתא אחרינא נפקא שבידו לקדשה לפסולי' שפיר י"ל דאינו נאמן להשיאה לפסול לה מיהא