המקנה רכג

לפרש דבריו אפי' אחר כ"ד כשנותן טעם לדבריו כמפורש בח"מ סי' ך"ט סעיף א' בהג"ה אפי' אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריו למה אמרו כך חוזרים ומגידים הואיל ולא אמרו בהיפוך וכו' ולא דמי למה דאית' בב"ב דף קס"ח דאינו נאמן לומר שמכירו אח"כ אם אינו צורבא מרבנן דהתם אמר בתחלה לאו איהי היא משא"כ כשאומר היא מסתפק וכ"ש שחתן נאמן בזה וכן נר' מדברי ריטב"א שכתב דאם האב אמר נזכרתי נאמן והיינו אף שבתחילה לא הי' מכירו דהא כתב שם דהיא אינה נאמנת לעולם והיינו כשלא הכירתו מיד דאם הי' מכירתו נראה דגם הי' נאמנת וכמ"ש במתני' כן נר' לענ"ד ומה שיש לדקדק ע"ד מדברי תוס' יבואר בסמוך ודו"ק

שם בגמרא כנסה ובא אחר וכו'. כתב הרשב"א לאו דוקא כנסה אלא אפי' התירוה כדקיי"ל גבי שבוי' דלא נשאת ממש אלא אפי' התירוה לינשא ולא הבינותי מה ענין שבוי' לכאן דהתם הי' נאמנת מטעם מיגו ולולי דבריו ז"ל נראה דזה דמי ממש להא דאמרינן בכתובות דף ך"ב ע"ב דע"א שאמר בתחלה מת והתירוה לינשא ואח"כ בא עד שלא מת לא תצא מהיתרא ראשון אלא דלפ"ז צ"ע דהא אמרינן שם דלכתחילה לא תנשא משום דלר"א ע"ש והכא קי"ל א"כ י"ל דמש"ה נקיט ברייתא דוקא כנסה וק"ל

ברש"י ד"ה כיון דאיכא אחר וכו'. ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה וכו' וכן כתבו תוס' לכאורה משמע מדבריו דאי לאו האי טעמא דאותו שכיחש מתירא לכונסה לא הוי שייך האי טעמא דארתותי מרתת דהא חזינן דא' מהם לא מרתת ולפ"ז היכא דמת השני י"ל דאסורה דהא אין הוכחה בחבירו שירא לכונסה יתר מזה אבל יותר נראה דלאלומי מלתא כתבו כן דלא שייך לסתור סברא דמרתת משום דהשני אינו מרתת תדע דהא מקשה לרב משמע לר"א אתי שפיר מטעם דלא חציף ולא אמרינן דהא עכ"פ א' חציף ודוחק לומר דדוקא לכנוס אינו חציף אבל כל זמן שאינו כניס אותה לא הוי חציפות ונימא דלר' אסי נמי האי טעמא דכיון דבסוף מגרש לא הוי חציפות דזה אינו סברא כלל דמה ענין לחציפות בשביל שכונס וע"כ משום דלא גרע טעמא דלא חציף אינש בשביל א' דחציף א"כ גם לרב דס"ל דטעמא משום מרתת י"ל כן דלא אתרע סברא דמרתת משום דא' מהם אינו מרתת ולפ"ז מתורץ מה דהקשה הב"ש על מ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה דאם א' מהם נותן גט וא' כונס צריך לקדשה כשכונסה וכתב הב"ש דמסוגיא מוכח לתרץ דארתותי מרתת אין הכונס צריך לקדשה וכו' ולפוסקי' האלו קשה ליישב הסוגי' ע"ש נראה דכוונתו דע"כ צ"ל דמה שהוא כונס אינו על סמך שנתן זה גט דא"כ לא הוי מקשה הש"ס כלל כקושית הריטב"א כנ"ל אלא על הסמך שזה עצמו שקידשה וע"ז קאמר משום טעמא דמרתת א"כ לא צריך קידושין וכבר כתבנו לעיל ליישב קושי' הריטב"א דע"כ אין הטעם משים שחבירו נותן גט דדלמא הי' דעתו בתחלה לכנוס וע"ז משני דבמרתת מודה רב ואע"ג דע"כ אחד דלא מרתת מ"מ השני נאמן משום דמרתת אלא דאין אנו יודעים מי הוא א"כ ממ"נ מותרת לשני או מטעם גט הראשון או מטעם עדות שני ולכך צריכה קידושין דשמא מותרת מטעם גט הראשון וכ"ש לפי מאי דקי"ל כר"א א"צ לטעם דמרתת כלל אלא מטעם דחציף וכבר כתבנו לטעמא דחציף כיון דע"כ א' מהם חציף ואינו יודע איזהו מותרת ממ"נ או מחמת הגט או מחמת עדות שזה כונסה א"כ מספק צריכה קידושין אחרים והעיקר נראה דלפמ"ש לעיל דהך חששא דיצרו תקפו וטעמא דארתותי מרתת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא עיקר ההיתר משום דע"א נאמן באיסורא וא"כ כיון דאיכא ע"א דמכחיש ע"א בהכחשה לאו כלום הוא מדאורייתא אלא כיון שחבירו נתן גט אין זה הכחשה א"כ כיון דע"כ צריך לסמוך על הגט צריכה קידושין אחרים ודו"ק

ברש"י ד"ה נאמן לכנוס וכו' אבל האשה שקיבלה וכו'. ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא וכו'. נראה מדבריו דקשה לי' דנהי דאינו מתיר' שתכחיש אותו אם לא יבוא אחר כדי שלא תהי' אסורה מ"ע הוא מתירא שמא אח"כ יבוא אחר שקידש אותה ותודה לדבריו לכך פי' רש"י שתכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא י"ל כיון שתנשא לו וודאי תכחיש את כל הבא ונראה דהיינו מטעם שתהא אסורה גם לשני דאפי' אי נימא דמותרת מטעם איסור סוטה לבעלה כיון דאנוסה היא כדאי' בש"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף ג' בהגה"ה גדולה שזינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא והוא אחר מותרת לבעלה ישראל. (מיהא מדברי הח"מ שהביא בשם רי"ו ס"ק נ"ו משמע דגם בזה אסורה לבעל ולבועל ולא חשיב אונס אפי' בקידשה אבי' וצ"ע) מ"מ תהא אסורה לשני בלא גט מן הראשון כיון דכבר כנסה חשיב כשנים כדאיתא לקמן בברייתא כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתי לאו כל הימינו והטעם משום דחשיב כשנים א"כ כ לא ירצה לגרשה אסורה לשני ולכך הוא סובר דמסתמא תכחיש את בא כדי שתשאר תחת הראשון ומה שפירש רש"י שהכחיש את הבא היינו שתאמר שאינה מכרת אותה וממילא היה ראשון נאמן וא"ל שתהא מותרת לשני כשתכיר אותו משום חזקה דר' המנונא דאשה שאמרה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואם איתא דקידשה ראשון לא היתה יכולה להעיז בפני' ז"א כיון דאיכא שני דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה כדאיתא בכתובות דף ד"ב ע"ב ונראה עוד הא דלא פירש"י בד"ה אף נאמן לכנוס וכו' כמי האי טעמא דמתירא שמא יבא איש א' אחר הנישואין ויכיר אותו האב דשום דבהכ"ג י"ל האב אינו נאמן משום דהראשון חשוב כשנים ואין האב נאמן כשמכיר אותו אלא בתחלה אבל כשכבר התירוה שוב אין האב נאמן לכך פי' רש"י שמא יכיר האב מיד שהוא אינו זה שקידשה ויהא מוחזק כשקרן מ"מ משמע מדברי רש"י ז"ל דאפי' בהיא אומרת נתקדשתי ואינו יודע למי ואח"כ באו שנים ואמ' כל א' אני קדשתי א' נותן גט וא' כונס ודוקא לאחר שיכנוס ולא ורתת שתכיר את השני כנ"ל אבל אם באו מיד מרתת ודו"ק

בתוס' ד"ה לקטלה לא הימני וכו' מיהא לאסור מהימני' וכו' לכאורה נר' דילפינן מהאי קרא למקום אחר ולא קאי על האי פרשתא כלל כיון דכולה פרשתא מיירי בהביא הבעל עדים כדאמרינן בכתובות דף מ"ו ע"א וע"כ מעידין העדים שהיא מקודשת והוא דחיק ונראה די"ל דמיירי באמת שיש עדים אלא כיון דאמרו חכמים בכתובות שם ואלה בתולי בתי אילו כשירי בתולי בתי דהיינו שהביא עדים שהזימו לעידי הבעל ונמצא אפי' העידו עדים שהם הי' בשעת קידושין והתרו בה וזנתה בפניהם מ"מ כשהוזמו על הזנות דקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל א"כ בשעה שהעידו על הקידושין הי' פסולים נמצא דאין עדים על הקידושין אלא עפ"י האב והיינו דהימני' קרא לאסורא ולא לקטלא דהא סיפא דקרא דאם אמת הי' הדבר וסקלוה מיירי בלא הוזמו נמצא דיש עדים על הקידושין ועיין בחידושי כתובות שם דף ד"ב דלר"א דקאי על כולה מלתא היינו דקאי על כולה פרשתא אפי' לא הוזמו אע"ג דע"כ העדים מעידים על הקידושין ותו דהי' צריכן להתרו' בה היינו שהעדי' אמרו ששמ' ומפי האב כשהתרו בה ועמ"ש שם לפרש כן לשיטת הרמב"ם והטור ז"ל דס"ל דהא דנאמנת לומר א"א הייתי וגרושה אני משום שהפה שאסור היא הפה שהתיר היינו לאחר זמנו שנאמנת לפרש ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק

בגמרא ר"א אמר סוקלין וכו' לכולי מלתא הימני' רחמנא לאב וכו'. הקשה בספ"י נסקלת הא בעינן התראה וע"כ צ"ל שאמר האב בן קודם שזינתה והיינו טעמא דר"א דס"ל כיון שהעיד קודם שזינתה מהימן ורב ור"ח פליגי והקשה מזה על הרמב"ם שכתב בפ' ט"ז מה"ל סנהדרין דא"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל איסורי עצמו בע"א הוחזק כיצד וכו' דהוא דלא כהלכתא ותו דהוא עצמו פסק בפ"ב מה"ל אישות דהאב אינו נאמן למכות ולעונשין ודבריו אינם מובנים דא"כ ליפלגו רבא ור"א בכל ע"א באיסור שהוחזק על פי' אם סוקלי' אח"כ על ידו ובהדי' אמר ר"א אכולה מילת' הימני' רחמנא משמע דוקא להאב ותו דהא מודה ר"א באומרת נתקדשתי דאינה נסקלת ואי טעמא דר"א משום דע"א כשהוחזק הוי לי' כעדים א"כ אפי' היכא דמוחזק עפ"י עצמו הדין כן ומי גרע הוא עצמו מע"א אם הוא אור בעצמו שהוא חלב ואח"כ אכל פשיטא דחייב כמו בע"א אע"כ דדוקא באב ס"ל לר"א דמהימן כמ"ש הת"י ולא בע"א ובעיקר קושיתו דהוא בעינן התראה נר' פשוט דלק"מ דוודאי קרא דאת בתי נתתי דילפינן מיני' דנאמן האב לאסרה משמע משום שמעיד האב כן לפני ב"ד כדכתיב בקרא בהדי' ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי וגומ' אבל כשאומר חוץ לב"ד בוודאי אינו מועיל לסקילה ואפי' לענין איסור יכול לחזור בו כשנותן אמתלא כדאית' בכתובות דף ך"ב א"כ שפיר י"ל דוודאי מיירי שאמר לפני עדים שנתקדשה ועפ"ז יכולין העדים להתרות בו דמסתמא יעיד האב לפני ב"ד וכשמעיד לפני ב"ד אחר אדנות נסקלות על ידו והיינו שחידשה התורה דנאמן למפרע לסקול על ידו אף שעיקר עדות בב"ד הוא אחר הזנות ובה' פליגי רב ור"א וס"ל דאינו נאמן לסקלו למפר' אבל אחר שהעיד בב"ד הרי הוחזק על ידו ואם זינתה אח"כ מודים רב ור"ה דנסקלת ובכה"ג מיירי האי דאין האב נאמן למכות ולעונשין אבל אם העיד לפני ב"ד אפי' הי' עצמה אמרה בפני ב"ד שנתקדשה והוחזק א"א על פי' וכן בשאר איסורין ע"פ ע"א קי"ל לקמן דף פ' דסוקלין על החזקות. והכי קי"ל דבע"א מתו ונתקבל עדותו הרי הוא כשנים ואם נתקדשה על ידו פשיטא דהיא א"א גמורה לחייב כל הבא עלי' ובהדי' כ' הרמב"ם בפ"א מה"ל א"ב כן אשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פי' עד שיהי' שם עדים או הוחזק עכ"ל והיינו שהעיד בפני ב"ד שהוחזק א"א ועמ"ש לקמן בלשון התוס' דמוכח מדבריו דס"ל כשיטת הרמב"ם ודוק

בתוס' ישינים אבל לא לעונשים וכו'. תימא היכא מייתי כבר כתב הריטב"א ושאר מפרשים ליישב קצת קושייתם דאפ"ה מדמה כי היכא דאיכא לאפלוגי בין איסור למכות ולעונשים לענין זה שנאמן האב לומר בני זה בן י"ג שנים ה"נ לענין מה שהאמינו תורה לאב על הקידושין איכא לאפלוגי נמי