המקנה רכב

שייך כלל רוב כדאמרינן בנזיר דף י"ב דלגבי אשה לא שייך לומר כל דפריש מרובא משום דהדרא לניחותא כמ"ש תוס' בכתובות דף ט"ו ד"ה דילמא אזלה איהי וכו' דהתם בשעת איסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידשה השליח וכו' ה"כ יש לומר סברא זו כיון דהוא עצמו כנסה א"כ אינו ספק אלא בשעת איסור כשבא עלי' ואז הדר לניחותי' אבל ליתן גט כיון דאנו מסופקים על שעת נתינת הגט אם הוא מבעלה או מאיש אחר וע"ז קשה נימא מרובא פירש כדאיתא ביבמות ספ"ק בנכרי שקידש בזמן הזה א"כ לפמ"ש אתי שפיר דכי היכא דמועיל היתר לגבי דידיה ה"נ מועיל לכ"ע ובזה מיושב מה שתמה שם בספ"י דמעשים בכל יום שטבח נאמן במקולין על בשר כשר אף שיש שם רוב בשר טריפה ע"ש יותר ה"ל להקשות מהא דקי"ל בי"ד סי' ק"י סעיף ג' גבי ט' חניות דאם נמצא ביד פקח שלקחו ממקום קבוע ה"ל מחצה על מחצה ואם נמצא ביד גוי אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואי נימא דע"א אינו נאמן במקום רוב א"כ אפי' נמצא ביד פקח לעולם נימא כל דפריש מרובא פריש ולפמ"ש הטעם הוא דכיון דלגבי העד עצמו אם הי' יודע שלקח במקום המותר אף שרוב בשר טריפה מותר לו ה"נ מותר לכ"ע ובספ"י כתב דכל ספק בכה"ג שלא הי' חזקת איסור ברור כיון דאיכא נמי היתרא נאמן ע"א וצ"ע דהא מדאיצטרך קרא בעגלה ערופה דע"א נאמן שראה את ההורג כדאיתא בפ' בתרא דסוטה והיינו משום קורבא אע"ג דקירבא לא עדיף מרוב כדאיתא בב"ב דף ד"ו משמע דוקא הכא דגלי קרא הא אי לאו הכי לא הי' ע"א נאמן בזה אף דלא הי' חזקתו ברור וצ"ע

בגמרא רב אסי אמר נאמן אף לכנוס וכו'. כבר כתבנו לפי טעם שכתב רש"י ז"ל משום דלא חציף דשמא יכיר האב משמע דאם אין האב לפנינו אינו נאמן לכנוס כמ"ש הב"י בשם רי"ו ולכאורה י"ל איפכא כיון דקיי"ל דע"א נאמן באיסורא דילפינן מנדה דלא חיישינן שמא יצרו תקפו כנ"ל וכ"ש לגבי דידיה איכא ברי וחזקת היתר כנ"ל ומה"ט כתב הר"ן ז"ל בשם הירושלמי דלא שייך הכא הא דקי"ל דע"א המעיד באשה לא ישאינה משום דלגבי העד לא אתחזק איסורא ע"ש והי' נראה דחשש הזה הכא משום דאיכא ריעותא שלפנינו מת שהאב אינו מכירו וכן באשה שאמרה נתקדשתי דאיכא ריעותא שהיא אינה מכירתו אבל כשמת האב כיון דליכא ריעותא דשמא אם הי' קיים הי' מכירו ממילא נאמן אף לכנוס כדאשכחן גבי נדה דנאמנת ולא חיישינן שמא יצרו תקפו כנ"ל א"כ אין ראיה מפי' רש"י וצ"ע

שם תנן אם רצו א' נותן גט וא' כונס וכו' כתב הריטב"א ז"ל וכ"ת מאי קושי' דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא משום שחבירו נותן גט והתירא לכ"ע הא ליתא דוודאי לא משתרי' בגיטא של א' מהם כדתנן שניהם נותנים גט ובספ"י מפרש יותר דאלת"ה אמאי קתני שניהם נותנים גט משמע דאם א' מהם אינו רוצה ליתן גט אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי' אפומא דקמא דקידשה וגירשה עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים דאם אין השנים נותנים גט ה"ל עדות הראשון עדות בהכחשה וקי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא משא"כ לגבי השני שכנסה דממ"נ מותרת לו ולא הוי עדות הראשון שנתן גט עדות בהכחשה לגבי השני שפיר י"ל דמותרת לו עפ"י עדות הראשון ואפשר ליישב דבריהם דשפיר מוכח ממתני' דאי מטעם עדות הראשון מותרת לשני' הי' ראוי שתהא מותרת לכ"ע אפי' אם השני אינו רוצה ליתן לה גט ולא הוי עדות דקמא עדות בהכחשה מחמת השני משום דהשני רוצה לכונסה חשוב נוגע בעדות ואינו נאמן להכחיש את הראשון אך לענ"ד ז"א דלפמ"ש דמדאורייתא לא חיישינן ליצרו תקפו והאי חששו דיצרו תקפו חששא דרבנן וא"כ שפיר הוי עדות הראשון לגבי עלמא עדות בהכחשה מחמת השני מדאורייתא ותו אע"ג דהוי נוגע במה שאמר שהוא קידשה מ"מ מה שמכחיש את חבירו שלא קידשה חבירו אינו נוגע ובכה"ג אמרינן פלגינן דיבורו כדאית' בריש סנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני א"כ ה"ל עדות ראשון עדות בהכחשה משא"כ גבי עצמו לא שייך לומר פלגינן משום סברא חששא דיצרו תקפו היא מותרת לו ע"י עדות חבירו לבד ויותר נראה לפמ"ש לעיל דהא דע"א נאמן ליתן גט אע"ג דלכ"ע איכא חזקת איסור והיינו משום דכי היכא דנאמן לגבי דידי' דאית לי' חזקת היתר א"כ בשנים דאסורה לכ"ע ממילא דהא בחזקת איסור לכ"ע והא דמותרת כששניהם נותנים גט היינו משום דלאחר שנתן הא' גט מותרת לשני מן התורה בוודאי אמרינן דכי היכא דמותרת לשני מותרת לכ"ע א"כ ממילא דל"ל דמותרת לשני מטעם גט ראשון דהא בראשון כיון שהיתה אסורה לו אין בזה היתר לכ"ע ועיקר ההיתר הוא מחמת היתר כניסת השני וא"כ שפיר פריך דתהי' אסורה מדרבנן משום דיצרו תקפו עוד הי' נראה דמוכח דלאו מטעם גט ראשון עפמ"ש במתני' דלהכי לא נקיט במתני' לרב דנאמן ליתן גט באשה עצמה משום סיפא דבאשה עצמה אף אם א' נותן גט אין השני נאמן לכנוס ואם הטעם משום גט הראשון א"כ אפי' באשה עצמה נמי אך נר' דמשמע מלשון רש"י ז"ל כדברי ב"ש כמו שהבאתי לקמן עוד נראה לפמ"ש המפרשים דהא דנאמן ליתן גט משום דאף אם הי' דעתו מתחלה לכנוס מ"מ לאחר שנתן גט מתכשר עדותן ע"ש וקשה לי ע"ז דהא משמע ממתני' דנאמן העד אפי' מת העד אח"כ דהא קתני סתם נאמן וניהי דמפרש רב דנאמן לגבי אחרים מ"מ משמע בין אם ניתן גט ובין אם ימות דאל"כ ה"ל לרב לומר דנאמן אם נותן גט ואינו נאמן אם מת ולפי דבריהם ז"ל דלא מתכשר העדות עד שעת נתינת הגט ממילא אם מת העד אסורה ותו קשה לי על דבריהם דלמא מה שלא חזר אח"כ היינו להחזיק דברי ראשונים כדאית' בכה"ג בח"מ סי' ך"ח לענין עדות שלא בפני' וכ"ש דהוי עשים עצמו רשע שרצה ליקח א"א אלא נראה דהטעם הוא כיון שמודיען לו בתחלה שאסור לכונסה נאמן בתחלת עדותן והיינו דקאמר רב נאמן ליתן גט שמודיעין לו בתחלה שאין עדותו מועיל א"א ליתן גט א"נ י"ל דשפיר מקשה מא' נותן גט וא' כונס דאיכא חששא גבי כלא שמא סבר שחבירו יתן גט והוא יכנוס ודו"ק

בגמרא ר' אסי אמר אף נאמן לכנוס והנה באה"ע סי' ל"ז סעיף כ' כתב הג"ה וי"א אם חתן עומד לפניו תחלה ולא היכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן והוא מדברי ב"י ורי"ו בשם התוס' וכוונתם על דברי תוס' בכתובות דף כ"ב ד"ה מנין וכו' ולענ"ד צ"ע בזה דמשמע מדברי רמ"א דקאי על דברי מחבר שאמר בתחלה שאינו יודע למי ואח"כ אמר שנודע לו וכן הבינו האחרונים ולדעתי צ"ע בזה הנה הח"מ כתב דהא דאין החתן נאמן משום דמיירי דבאו שנים אבל זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך דאינו נאמן דהא ע"א נאמן לומר אני הוא אף בשאין האב מכירו עכ"ל ולענ"ד ז"א במשמעות דברי תוס' חדא דדוחק לאוקמי קרא בהכי דמיירי ע"א מכחישו ותו דא"כ לא הוצרכו לתירוצם כלל דהא עיקר קושי' שם דלא שייך לומר שאם אמר א' קדשתי את בתו ולאחר שעה אומר לפלוני קדשתי שלא יהא נאמן ואי מיירי בהכחשה שהא' מכחישו אין תימא שלא יהא נאמן דהא קי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא דהא כתב הח"מ בעצמו ס"ק מ"ב אפשר דע"א לא מהני כשראו שנים וכל א' אומר אני קדשתי דאף דלאחד יש עד מסייע אינו נאמן דהוי דבר שבערוה וא"כ יש לומר דאין חילוק בין האב לאחר זמן או אחר דלא האמינו תורה לענין זה וכן מוכח מלשון רש"י ז"ל כמו שיבואר לקמן א"כ ע"כ אין זה כוונת התוס' ותו הי' נר' לכאורה דבכה"ג שהשנים לפנינו וכ"א אומר אני קדשתי לא שייך לומר פה שאסור הוא הפה שהתיר דהא בלא האב נאסרה דהיא בחזקת מקודשת מ' השנים אלו בא"א קמסהדי כדאית' בכתובות דף כ"ב בא' אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דאף שמכחישן זא"ז בגירושין מ"מ מצרפינן עדותן לענין שתהי' בחזקת א"א ועיין בש"ך בח"מ סי' ל"א מיהא בזה י"כ דהכא כיון שהכחשה בגוף העדות כא פלגינן דיבורא והוי כמכחישן זא"ז בחקירות וכל העדות בטל ונ"מ זה לדינא דאם באו עדים ומעידין על הפנוי' שנתקדשה אלא שמכחישין זא"ז שא' אומר ראובן וא' אומר שמעין קידשה דלא אמרינן תרוויהו בא"א קמסהדי אלא דהוי הכחשה בחקירות ובטל עדותן לגמרי כמו שיבואר לקמן דף ס"ה והב"ש כתב ליישב קושי' הח"מ די"ל דאיירי דהחתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתי אז אינו נאמן אח"כ לומר אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו קמ"ל עכ"ל וגם זה לא נהירא דאי נימא דהוי כאילו החתן אומר שלא קידשה כבר שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ואפי' אם יבואו שני עדים ואמרו קידשה לו אסורה היא לו ותו דגם הדין אינו אמת דהא קי"ל בח"מ סי' כ"ט דאם עד שתק יכול אח"כ להגיד ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון שלא אמר בפי' אינו יודע וכ"ש דדוחק לאוקמא קרא בהכי דמשמע דהבעל בא לכתחילה בפני ב"ד להוציא ש"ר א"כ כבר אמר שקידשה והי' נר' לענ"ד ליישב דברי תוס' ורי"ו כמ"ש בחידושי כתובות בלשון התוס' שם די"ל דאף דקי"ל דאם בא א' ואמר קדשתי דנאמן אף לכנוס מ"מ מודה אם האב אמר אני מכירו גרע טפי דהא טעמא דר"א הוא משום דלא חציף דלמא מכחיש לי' האב כפי' רש"י וא"כ כשחזר האב ואמר אני מכירו שו החתן אינו נאמן לומר אני הוא כיון דלא מרתת וכה"ג איתא בגיטין דף ס"ד גבי חזקה דאין אשה מעיזה היכא דמסייע לה גרע טפי ושפיר צריך לנאמנת דאב כן נראה לכאורה ליישב דבר הם אך ז"א חדא דכבר כתבתי שם דמשמע מקרא דבעל בא לכתחילה לפני ב"ד ואמר שקידשה ותו דכבר כתבנו דהאי טעמא דמרתת אינו אלא לאפוקי מחשדא ומדרבנן הי' אבל מדאורייתא לא חיישינן ליצרו תקפו כנ"ל א"כ א"א לאוקמי קרא בהכי אמנם הנר' לענ"ד בפשטות דברי תוס' ורי"ו דלא מיירי כלל שאמר האב בתחלה ואינו יודע למי קדשתי אלא שאמר סתם אני קדשתי את בתי לא זה איש ולא פי' מי הוא ואחר כ"ד הוא מפורש וע"ז נתקשו תוס' דתימא הוא שלא יהי' נאמן לפרש דבריו וע"ז תירצו דכין שהוא עומד לפניו והוא אומר סתם איש נר' כשאח"כ אמר לזה איש נראה כמכחיש דבריו ראשונים דמה"ת לומר דבתחלה כשאמר קדשתי את בתי ששכח למי קידש' ולא הכירו ובזה ממילא אין מקום לקושייתם כלל כיון דבתחלה הוי כמכחישו וודאי אין החתן נאמן להכחיש את האב כדמפורש בש"ע שם סי' ך"ג א"כ שפיר ה"ל לאב אח"כ כחוזר ומגיד ואסורה לו ולפ"ז י"ל כשהאב אמר בתחלה שהוא נסתפק ואינו מכירו יכול אח"כ