המקנה רכא

ר"ל ש"מ מדר' ינאי וכו' ואמאי הא כיון דפליגי בפרק המדיר באומר ע"מ שירצה אם דעתו על שיאמר הן או ע"מ שישתוק א"כ הוה תלתא תנאי דלמא משום האי טעמא לא מוקי רבי ינאי הכא

ולפמ"ש א"ש דה"מ לאוקמי רישא ומציעתא בע"מ שישתוק כת"ק בפ' המדיר וסיפא כר"ש דס"ל דדעתו ע"מ שיאמר הן ושפיר מלמדין אותו ובזה אתי שפיר נמי מ"ש תוס' בד"ה ולא מוקמינן בתרי תנאי דלא כר"י בפ' המפקיד גבי חביות עכ"ל. ולכאורה קשה דלא דמי לההיא דפרק המפקיד גבי חביות דמצינו ביה פלוגתא דתנאי רבי ישמעאל ורבי עקיבא משא"כ הכא שצריך להמציא פלוגתא חדשה בדעתו ע"מ שלא ימחה עדיפא טפי לאוקמי בתרי טעמא אבל לפמ"ש דע"כ ריש לקיש לא הוכיח דלאוקמי בתלתא תנאי אלא דהקושיא הוא דלאוקמי בעל מנת שיאמר הן אם כן היינו תנא דפרק המדיר לשיטת רמ"ה שהביא הטור דבעל מנת שיאמר הן אפי' מיחה יכול לחזור ולומר הן דכבר כתבנו דהוכיח כן מדלא מוקי סיפא בע"מ שיאמר הן אע"כ דבזה לא מהני מה שמלמדין אותו א"כ לא ניחא לאוקמי רישא באומר ע"מ שיאמר הן דא"כ לא שייך לומר ואם לאו דאינה מקודשת דמשמע דאינה מקודשת כלל ואמאי הא יכול לחזור ולמחות לכך מוקי רישא בע"ע שישתוק וממילא מוקי רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא ונראה דלא קשיא לשיטת רמ"א דקאמר ר"ל ש"מ לדר' ינאי אע"ג דהוי תלתא תנאי כנ"ל די"ל דהוכיח ר"ל מדר' ינאי דע"כ מוקי פלוגתא דפ' המדיר בטעות אשה אחת דלא כרבה דאי אפשר לאוקמי דס"ל לר"ש ע"מ שיאמר הן א"כ לא שייך לומר ואם לאו אינה מקודשת דהא הוי מקודשת מספק שמא יאמר אח"כ הן אע"כ דר"ש ס"ל ע"נ שישתוק ות"ק ס"ל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אך לפי גירסת רש"י ז"ל בשמעתין דסיפא ומציעתא בחד טעמא ואפ"ה פירוש בריש' ע"מ שישתוק וע"כ צ"ל הא דלא מפרש רישא באומר הן כדס"ד בתחלה כמ"ש הרשב"א משום דניחא לה טפי ואם לאו אינה מקודשת דבע"מ שישתוק אינה מקודשת כלל אם מיחה כמ"ש הר"ן. והא דלא מוקי רישא ומציעתא בע"מ שישתוק צ"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל דניחא ליה לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גונא. ומ"ש הטור באומר ע"מ שלא ימחה כיון שאמר הן שוב אינו יכול למחות כראה דמשמע כן מלשון המשנה דמלשון מלמד אותו משמע שהיה תקנה בחליצה אלא עצה טובה קמ"ל שלא תזקוק ליבם דאל"ה ה"ל למימר דאסורה להנשא עד שיאמר האב אינו רוצה ואי נימא דאפי' אם אמר הן יכול לחזור ולמחות ואסורה לחלוץ שמא ימחה ואתה מצריך כרוז לכהונה כמ"ש הב"ש והב"ח סי' ל"ח ס"ק כ' אע"כ צ"ל דהיתה יכולה לחלוץ ע"י שיאמר האב אין דשוב לא יכול למחות וע"ש הטור בשם הרמ"ה גבי ע"מ שיאמר הן דחולצת היינו נמי אם אמר האב הן וק"ל

שם בגמרא אלא אמר לה ע"מ שלא ימחה אבא וכו' נראה דמזה ראיה למ"ש תוס' לעיל דף ס' ע"ב בד"ה א"ב וכו' דהא אפי' לרב יהודה נמי צריכה גט מספק וכו' והיינו משום דמספקא ליה בלשון ע"מ אם הוא מעכשיו דאל"כ בע"מ שלא ימחה האב נמי נימא דאין הקידושין חלין כלל בחיי האב אלא כשימות ולא ימחה וכיון שמת הבן בחיי האב א"כ א"צ להאב למחות כלל כיון שמת קודם התחלת הקידושין אע"כ צ"ל דצריך למחות שלא תהי' ספק מקודשת דשמא ע"מ דמי כמעכשיו. ויותר נראה די"ל דאף דס"ל לר"י דאין הקידושין חלין מעכשיו מ"מ כשישמע האב ולא ימחה מודה ר"י דחלו הקידושין מאותה שעה כיון שלא מיחה ואף דיכול לעקור הקידושין אח"כ. ונראה עוד די"ל דר"י מודה בהא דע"מ כאומר מעכשיו דמי כיון דבמס' גיטין דף ע"ז עביד צריכותא אליבא דר"י דאי אשמועינן גבי קידושין ה"א משום דכסיפא לי' מילתא וכו' ואי אשמעינן גבי גירושין ה"א משום דלרחוקה קאתי וכו' א"כ י"ל דבתנאי ע"מ שירצה אבא דלא שייך כיסופא ליה מילתא ואיכא נמי סברא דלקרובה קאתי מודה ר"י ודו"ק: תדע דבהריני בועליך ע"מ שירצה אבא על כרחך קידושי ביאה צריך להיות מעכשיו

מתניתין קדשתי בתי וכו'. הקשו המפרשים לרב דס"ל דנאמן ליתן גט דוקא ה"ל למיתני באשה עצמה שאומרת נתקדשתי ולדעתי י"ל הא דקאמר בסיפא זה אומר קדשתי וכו'. אם רצו א' נותן גט וא' כונס היינו דוקא באב דמרתת טפי שמא יכיר אב את השני כפי' רש"י ז"ל ויהא מוחזק כשקרן והאב נאמן כשאומר נזכרתי כמ"ש הריטב"א ז"ל וז"ל מסתבר שאם חזר האב ואמר נזכרתי קדשתי לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תקפו ואיכא כא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו וכו' אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עינה נתנה בו עכ"ל וע"כ מיירי כשבאו שנים דאל"ה תיפוק לי' שהוא נאמן דקי"ל כר' אסי כמ"ש שם א"כ באב מרתת טפי משום דאם יכיר את השני יהא מוחזק בשקרן. אבל בהיא עצמה לא מירתת כולי האי דאף אם תכיר את השני לא תהיה נאמנת דאפשר שאינה מכרת את שניהם ונתנה עיניה בא' מהם וכ"כ הח"מ בסי' ל"ז ס"ק ל"ח דהאב נאמן בזה כשמכיר האב את א' מהן כשרא' אותם ואף לפמ"ש בחידושי כתובות דף כ"ב בתוספות ד"ה מנין להפה שאסור כו' די"ל דאף היא נאמנת לכנוס' כשמכרת אותו מיד כיון ששניהם אומרים ברי אינו כח בעדות השני לאוסרה וכמו שהבאתי שם ראיה מהני דשנים אומרים מת וכו' ע"ש מ"מ י"ל דלא מרתת דאין העולם מכיר בשקרו כ"כ אך הב"ש בס"ק ט' כ' דאפי' באומר' נתקדשתי ובאו השנים וכל א' אומר אני קדשתי אם רצו אחד נותן גט וא' כונס ע"ש וצ"ע דאין זה משמעות הש"ס וכל הפוסקי' מדלא הזכירו רבותא זו ולכאורה הי' נראה לפרש דלרב מיירי מתני' אפי' היכא דהאב אינו לפנינו כגון שאמר קדשתי בתי ומת או הלך למדינות הים דאף על גב דלא שייך טעמא דלא חציף כלל מכל מקום נאמן ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו וזה הוי רבותא טפי מכשאמרה נתקדשתי דעכ"פ שייך קצת סברא דלא חציף שמא תכחיש אותו אף הב"י כתב בשם רי"ו דאינו נאמן אלא בפני האב אבל שלא בפניו לא והביאו רמ"א. נראה דהיינו דוקא אליבא דר' אסי דנאמן לכנוס מטעם דלא חציף לא שייך אלא בפני האב כפי' רש"י דמרתת שמא יכיר האב ע"ש אבל ליתן גט נראה פשוט דנאמן כדין ע"א ומזה הטעם כתב הרמב"ם דהאב נאמן לומר שקידשה לזה אפי' אחר שבגרה וכמו שכתב ה"ה דהוא מדין ע"א דנאמן באיסורין אלא דבכה"ג אם באו השנים כיון דלא שייך טעמא דמרתת כלל אין שום א' מהם כונס אפי' אם חבירו יתן גט א"כ א"א לאוקמי בהכי ועמ"ש לקמן בסוגי' די"ל סברא איפכא דשלא בפני האב עדיף טפי דלא כשיטת רי"ו ודו"ק

שם זה אומר אני קדשתי וכו' נראה דמכאן ראיה לשיטת הרא"ש וסייעתו שהביא באה"ע סי' י"ז סעיף ט' דאחד אומר מת וע"א אמר נהרג דאע"ג שמכחישין זה את זה בחקירות אפ"ה כיון דלדברי שניהם אינו חי מותרת דהא הכא ע"כ הא דמותרת לעלמא במה ששניהם נותנים גט ע"כ הוא מדין ע"א נאמן באיסור ואע"ג דאין לך הכחשה גדולה מזה שכל אחד אומר אני קדשתי אפ"ה אמרינן כיון דלדברי שניהם היא גרושה מותרת כיון דממ"נ איכא ע"א ועיין מה שכתבנו שם באה"ע עוד ראיה לזה ועיין מה שכתבנו לקמן בזה. ודוק

בגמרא נאמן ליתן גט וכו'. הקשה בספ"י דהא אין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא וכ"ש במקום רוב דעדיף מחזקה ונימא כל דפריש מרובא פריש ולענ"ד בלא"ה קשה דכיון דקי"ל דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא כדאיתא בריש גיטין דאי לאו דרוב בקיאין לא היה השליח נאמן שנכתב לשמה משום דאיתחזק איסורא דא"א וה"נ הרי איתחזק איסורא לכל העולם כיון שקידשה אביה האיך יהיה זה נאמן להוציא בגט שנתן להתירה מחזקת א"א. והנה הר"ן כתב בהא דרב אסי דנאמן אף לכנוס וז"ל ואע"ג דדבר שבערוה אין פחות משנים וכו'. התם להוציאו מחזקתו אבל זה שהעמידו בחזקתו אלא שאמר שנתקדשה לו נאמן וכו'. ודבריו ברורים דלגבי עצמו שאמר אני קדשתיהו ולא נאסרה עלי' מעולם שפיר נאמן מטעם ע"א לכונסה אבל ליתן גט להתירה לכל העולם דלגבייהו איתחזק איסור' בא"א למה יהא נאמן להוציאו מחזקתו דאפי' אם הי' מקודשת לו מ"מ היא בחזקת א"א לכל עולם עד שיתן גט א"כ איך נאמן להתירה בגט לכ"ע כיון דאיתחזק איסורא. ודוחק לחלק דכיון דבלאו עדותו איתרע קצת חזקת א"א דשמא הגט הוא מן המקדש ולא דמי לההוא דריש גיטין דלא איתרע חזקת א"א כלל. והעיקר נראה לענ"ד דהטעם בזה דכיון דנאמן לגבי עצמו מן התורה אפילו לרב דס"ל שמא יצרו תוקפו אינו אלא חששא דרבנן דהא עיקר דילפינן דע"א נאמן באיסורין כתבו תוס' בריש גיטין דילפינן מוספרה לה דנאמנת לספור ז' נקיים אע"ג דשייך נמי גבי נדה דלמא יצרו תקפו ודוחק לחלק משום דיש לה היתר ותו דאם לא תהיה נאמנת לספור שבעה נקיים אין לה היתר לעולם אע"כ דאינו אלא חששא דרבנן תדע דהא כתב הרשב"א ז"ל דאם כנסה אין מוציאין אותה מתחת ידו אם כן כיון דמהני מן התורה ההיתר לדידיה משום דלגביה לא איתחזק איסורא אדרבה היא בחזקת היתר לו כמו שהיתה פנויה בתחלה וממילא מועיל ההיתר נמי לכ"ע אין שום סברא שהוא יקח אותה ואחר מיתה תהיה אסורה לכל העולם אלא וודאי כיון שהותרה לו הותרה נמי לכל עולם וכדאשכחן בכתובות דף י"ג לדברי המתיר בה מתיר נמי בבתה אע"ג דבתה לית לה חזקת כשרות מ"מ חזקת כשרות דידה מועיל לגבי בתה ואפי' למ"ד שם דלא מהני חזקה דידה גבי בתה היינו משום שהיא גוף אחרת חבל באשה עצמה אין לחלק ובוודאי אפי' מאן דאוסר בבתה מ"מ אם נשאת הי' עצמה לכהן אין בנה נפגמים משום שכבר הותרה ובזה ממילא מתורץ נמי קושי' הספ"י דניזול בתר רובא דעלמא חדא דכיון דלגבי עצמה בוודאי מותרת מן התורה כדאמרינן בכתובת שם דנאמן לומר לכשר נבעלתי אפי' ברוב פסולים והיינו משום ברי וחזקת היתר דידה א"כ ה"כ הרי לגבי עצמו איכא ברי וחזקת היתר דמהני אפי' במקום רוב ואף דאמר שם בכתובות ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשירים היינו משום מעלה דיוחסים תדע דהא ס"ל לר"ג בכתובות דף י"ב ע"ב דברי וחזקה מהני אפי' להוציא ממון אף דחזקת ממון עדיף מרוב דקי"ל אין הולכין בעמון אחר הרוב לאפוקי ממון הרי דמוכח דברי וחזקה עדיף מרוב וכי היכא דמותרת לדידיה ה"נ מותרת לכ"ע ועוד נר' דלגבי עצמו לא