המקנה רטו

בה תופסין קדושין ע"ש והיינו דלא אוקי ר' יוחנן מתני' כר"ע משום דס"ל כר' ישבב לקמן דף ס"ח דס"ל דלר"ע אפי' בחייבי עשה אין קידושין תופסין וא"כ לא משכחת יבמה שאסורה להתייבם ועומדת לחליצה דלר"ע חייבי עשה פטורה אפי' מחליצה ור"ל דמוקי כר"ע י"ל דס"ל כר' סימאי שם וק"ל

שם במתני' אם היתה מעוברת וכו' כן היה הגירסא בספרים שלפנינו וכן משמע להדי' בפי' משניות להרמב"ם ז"ל דגריס הכי. ולכאור' תמוה דהא דאמרינן בש"ס לקמן דראב"ן דס"ל דעד שלא הגיע שליש וכו' היינו בשחת דהוי כהוכר עוברא אלמא רבנן דפליגי עליה פליגי אפילו במעוברת והוכר עוברה ועיין במהרש"א בתוס' ד"ה ואומר ר"ח שכתב די"ל דסיפא ר"מ הוא ויותר י"ל דכולה ר"מ היא דהא כתבו בכתובות דף נ"ט ע"ב בד"ה לאחר שאתגייר וכו' וז"ל ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתי ע"ש א"כ י"ל מתני' מיירי בדלא עבידי דאתי ובזה מודה ראב"י ור"מ דאינה מקודשת וקמ"ל בסיפ' דאפי' היא מעוברת לא חשיבי עבידי דאתי עד שהוכר עוברה אלא דאכתי קשה לר' יוסף לקמן בשמעתין דס"ל דראב"א מיירי באגם דהוי כלא הוכר עוברה א"כ קשה דמתני' דבעינן הוכר עוברה הוא דלא כמאן דלרא"י לא בעינן הוכר עוברה ולרבנן לא מהני ועיין לקמן בסוגיא מ"ש ליישב הגירסא וק"ל

בתוס' ד"ה אין תורמין וכו'. מדכתיב ממנו דדריש בספרי ולא מן המחובר וכו' בספרי שלפנינו הגירסא והרימותם ממנו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש (ובפסוק בהרימכם את חלבו ממנו איתא שם ה"ז אזהרה לב"ד שלא יהי' תורמין אותו אלא מן המחובר ולא תשא עליו חטא מנין שאם הופרש שלא מן המחובר שאתה בנשיאות עון וכו'. ונראה דט"ס הוא וצ"ל מן המובחר כדר' אילעאי שאמר מנין שאם תרום מן הרע על היפה וכו' וכוונת התוס' על ממנו קמא) אך מ"ש תוס' דהאי קרא בתלוש מיירי אינו מובן כן מלשון הספרי שלפנינו אלא משמעות הספרי שיהא תרומה והשירים בענין א והיינו שירום את חלבו מאותו דבר עצמו כונו מן החדש על הישן וגם אינו מובן כוונתו מה דמשמע להו דקרא מיירי בתלוש וא"ל משום דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' דלשון קיחה משמע בתלוש לדדריש שם בספרי כי תיקחו בפירו' הכתוב מדבר וכו' ז"א דע"כ אי מפרשינן האי קרא דוהרימותם ממנו כמשמעו בתרומת מעשר לא שייך שנפרו' עליו מן המחובר דהא אינו מפריש תרומת מעשר אלא מן המעשר ואיך יהי' מחובר דהא כבר הי' תלוש כשהפריש מעשר אא"כ נימא דבדיעבד הוי מעשר במחובר וקמ"ל קרא שאם כבר הפריש מעשר במחובר שלא יעשהו תרומת מעשר על התלוש אבל אי נימא דאפי' בדיעבד אין תרומה ומעשר במחובר כלום לא שייך קרא דמחובר בתרומת מעש' כלל אע"כ דהאי קרא אתי לאורוי' על תרומה גדולה כדאשכחן כה"ג לענין אומד ומחשבה דכתיב בתרומת מעשר וקאי על תרומה גדולה כדאיתא בסוף פ' כל הגט א"כ תו אין ראי' דקרא איירי בתלוש והי' נראה לפרש דס"ל לרש"י ז"ל דלענין שצריך להפריש על התלוש ואינו מועיל התרומה לעשותו חולין עד שיפריש עליו כשהוא תלוש היינו מראשית דגנך נפקא דמשמע דקאי על עיקר התבואה שהיא שלך שאינו יכול לתקנו עד שתהא נקראת דגן וקודם זה א"א לתקן אבל עדיין לא ידעינן שאינו יכול להפריש מן המחובר על התלוש או דה"א דקאי רק על התרומה לחוד שיהא מידי דמדגן ולא על השירים אלא כיון דאמר רחמנא והרימותם ממנו דמשמע שיהא התרומה והשירים בענין א' ילפינן מיניה נמי שתהא התרומה כמו השירים דהיינו דפי' רש"י ז"ל דעיקר ילפותא מראשית דגנך והא דלא אמרינן דקרא לא מיירי אלא לכתחילה י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דטובא דגן כתיב ומדשינה עליו הכתוב ע"כ לעכב ודו"ק

ומה שהקשה תוס' וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי קודם שהתמרח וכו'. באמת לכאורה תלי' בפלוגתא דתנאי אי קרינן ראשית דגנך או ראשית דגונך כדאיתא בגיטין דף מ"ז ורש"י בעצמו פי' בפסחים דף מ"ז גבי מפריש תרועת חמץ בד"ה שהיתה לו שעת הכושר וכו' וז"ל וכל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עלי' דראשית דגנך כתיב משנדגן ודיגון לשון אסיפה והעומדת כרי הוא ע"ש והיינו כמ"ד ראשית דגונך ובאמת התם קאי אליבא דר"ע ור"ע ס"ל ראשית דגונך כדאיתא במנחות דף ס"ז ע"ב מיהא מזה אין קושיא על רש"י דבאמת משעה שנתלוש הוה התחלת הדיגון ונגמר בשעת מירוח כמ"ש הריטב"א בשמעתין וכיון דא"א לפרש על גמר דיגון מקרא דהקדימו בשיבלין כמ"ש תוס' וכדאיתא בברכות דף מ"ז ע"ב דילפינן שם מקרא ע"ש ע"כ קאי על התחלת הדיגון היינו משנתלש כמ"ש הריטב"א ז"ל. מיהא איפכא קשה למ"ד שם בגיטין גבי דגנך ולא דיגון נכרי דקרינן ביה דגנך ולא דגון ככרי ופוטר דגן נכרי משהביא שליש ביד הנכרי דה"ל דגן נכרי א"כ דלדידיה נימא נמי דמשהביא שליש יכול להפריש עליו נמי ובאמת אינו כן דכל זמן שהוא מחובר אעפ"י שהוא נגמר לגמרי ועומד לתלוש לא אמרינן הכא כל העומד לתלוש כתלוש דמי כדמוכח בשמעתין דאי לאו דבידו לתלוש הוי כמחוסר מעשה אע"ג דכבר עומד לקצור וכן מוכח להדיא בהא דפסחים דקאמר דאחמיץ במחובר וקי"ל דכל זמן שהוא יונק מן הקרקע אינו מקבל חימוץ כדאית' בא"ח סי' תס"ז אע"כ שכבר נגמר לגמרי ואפ"ה קאמר דלא הי' לו שעת הכושר לתרומה עד שיתלוש לגמרי כדפי' רש"י שם כנ"ל ונר' דאף למ"ד דגנך אתי שפיר דליכא למימר דדגנך אתא למעט שלא יתרום קודם הבאת שליש דוודאי קודם הבאת שליש לאו בר חיוב תרומה כדאיתא בר"ה דף י"ג דיליף שם מקרא דקודם שהובא שליש אין שם תבואה עלי' וע"כ קרא לאחר הבאות שליש וממילא דה"ה אפי' משנגמר לגמרי דאין לחלק בזה לענין תרומה. ונראה עוד דתלי' בפלוגתא דראב"י ורבנן דאי נימא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר י"ל דקרא מיירי קודם הבאת שליש ואצטרך קרא שלא יועיל התיקון קוד' הבא' שליש לאח' שיבי' שליש אבל למאי דקימ"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין מועיל לאחר החיוב מה שתורם קודם החיו' א"כ א"א לפרש כלל על קודם הבאת שליש דפשיטא דאינו מועיל דה"ל דבר שלא בא לעולם וע"כ בתורם לאחר הבאת שליש ולפ"ז נראה דהכא בשמעתין דקאי אליבא דת"ק דר' אב"י שפיר פי' רש"י דאפי' אי קרינין ב' דגנך מוכח דקאי לאחר הבאת שליש אבל בפסחים דקאי שם אליבא דר"ע כדאית' שם בברייתא ור"ע הא ס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא ב"ל להכי פי' רש"י דס"ל דגונך כדס"ל לר"ע במנחות כנ"ל דלמ"ד דגנך ליכא הוכחה על המחובר הגמור דהא י"ל דקרא אתא שלא יפריש קודם הבאת שליש לכשיבא שליש. מיהא בזה הי' אפשר לומר כיון דהתם בפסחים הם דברי רב הונא בר"י דרב יהושע י"ל דלשיטתו אזיל דמוקי לה לקמן בשמעתין אליבא דר"ע באומר יקדשו ידי לעושיהם וס"ל לר"ע דאין אדם מקנה דבר שלא ב"ל. אך נראה דס"ל לרש"י דהא בפסחים קאי אפי' לראב"י כדאית' שם בברייתא שני דראב"י ס"ל כר"ע וראב"י ס"ל שמעתין דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכך פי' רש"י שם דקרינן דגונך כנלענ"ד ודו"ק

ע"ב מי יימר דמיזדקקו לי' הני תלתא וכו' נראה לפרש לשון הני תלתא ולא אמר סתם מי יימר דמיזדקקו לי' תלתא משום דלפמ"ש תוס' ד"ה גר וכו' דדוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' וכו' א"כ לכאורה היכא דכבר קיבל המצות אע"ג שלא טבל עדיין יכול לקדש אשה לאחר שיטבול ולא משמע הכי מסתמא המתני' גם בסוגי' דיבמות דף מ"ו איתא טבל ועלה הרי הוא כישראל גמור דאי קידש אשה וכו' משמע דקודם טבילה אינו יכול לקדש אע"ג שכבר קיבל המצות וא"ל דאכתי כיון שצריך עדים על הטבילה כדאיתא ביבמות דף מ"ז ע"א ובי"ד סי' רס"ח לא הוי בידו דהא מדקאמר גר צריך שלשה משמע דמטעם עדים הוי בידו דבקל יכול להזמין עדים. ונראה די"ל דהא דמשמע דת"ח יושבים מבחוץ בשעת טבילה אע"ג דלא בעינן שלשה אלא בשעת קבלת מצות מ"מ כיון דקי"ל דבר ולא חצי דבר וכתבו תוס' בב"ק דף ע' דאפי' לרבנן דפליגי אר"ע וס"ל דבר ואפילו חצי דבר מכל מקום צריך שיועיל עדותן לאיזה דבר דאם לא כן הוי חצי עדות א"כ כיון דקבלת מצוה בהטבילה אין מועיל זה בלא זה כלום לכך אמר דאותם ת"ח שקיבל בפניהם הם יהיו ג"כ בשעת טבילה כדי שיעידו כולה דבר ולפ"ז י"ל דהיינו דקאמר הכא דאפי' לאחר קבלת מצות בפני ג' אפ"ה לא הוי בידו דמי יימר דמזדקק ליה הני תלתא דאע"ג שכתבנו שבקל יכול להזמין עדים והיינו עדים בעלמא אבל הכא כיון שצריך אותן עדים עצמן שקיבל בפניהם דוקא מי יימר דמזדקק לית הני תלתא לטבילה וכ"ש דאתי שפיר לפי מה דמוקי לה ביבמות דף צ"ג דמתניתן אתיא כר"ע דבעי כולה דבר מיהא אי נימא אפילו לרבנן בעינן שיהא הב"ד בשעת הטבילה צ"ל דהא דקאמר ביבמות שם אי שלא טבל לקריו היינו משום דמטעם זה ה"ל כידוע לב"ד עצמו שטבל וכסברא זו כתבו התוספת ביבמות שם דף מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה וכו' ועדיין צ"ע לדינא ודוק

שם מתקיף לי' ראב"מ וכו' הכי השתא התם מעיקרא בהמה וכו'. פירש רש"י הלכך אין לך מחוסר מעשה גדול מזה הקשה הרשב"א ז"ל למה לא משני לעיל גבי הכי. ועוד יש לדקדק לשון הכי השתא דמשמע דמתמה עלי' דהא מילתא דפשיטא ונר' משום דבאמת צריך להבין מנ"ל לראב"מ דבנותן פרוטה לשפחתו לא הוי קדושין וצ"ל בדוחק משום דסתמא נקיט במתני' כדמשמע מירושלמי דמקשה הגע עצמך הרי היתה שפחתו וכו'. ויותר נראה דמשמע ליה לראב"מ דמתניתן מיירי ג"כ שאמר לשפחתו דהא הקשה תוספת בכתובות דף נ"ח דר"מ דפליג הא מודה ר"מ דבעי עבידי דאתי ותירצו וז"ל ועוד מתרץ דמיירי כגון ששמע מרבו שרוצה לשחררו וכן באינך עוד תירצו שם בתירץ הראשון דכיון דהגוף בעולם לא בעי עבידי דאתי א"כ י"ל דס"ל לראב"מ לדוחק תירוץ הנ"ל דמיירי ששמע מרבו לכך מוקי בשפחתו דכיון דדעתו לשחררה שפיר הוה עבידי דאתי דמהאי טעמא לא הקשו תוס' שם בלאחר שאתגייר או שתתגיירי כיון דתל' בדעת עצמך דעתו להתגי' הוי עבידי דאתי אלא כיון דאכתי באינ' במתני' כגון לאח' שיחלוץ לך יבמיך כיון שדוחק היו דשמע היבמ' ע"כ צ"ל כשהגוף בעולם לא בעי' עבידי דאתי ע"כ צ"ל הא דנדחק לאוקמי בשפחתו היינו משום דס"ל כיון