המקנה ריב

פרשת מסעי נמצא שממילא ירשו גם אותם שלקחו בגלעד לא היה צריך משה להתנות עליהם שאם לא יעברו יטלו נחלתן בארץ כנען דממילא בא להן נחלתן בארץ כנען מחמת יוצאי מצרים כן נראה לענ"ד לפרש לפירש"י ז"ל ודוק

בא"ד וי"ל דסד"א נעש' כמי שסילקו א"ע וכו' לכאור' כוונתם דהוה כאלו נתנה במתנה לשאר שבטים ואע"ג דהוה כדבר שלא בא לעולם דהא עדיין לא כבשוהו ונהי דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעול' מ"מ לא קיי"ל כוותי'. אך י"ל כיון דא"י מוחזקת לנו מאבותינו הוה ליה כדשב"ל. ולפ"ז צ"ל דמעשה דב"ג וב"ר היה אחר מעשה דבנות צלפחד דהא לא נאמר לו למשה דא"י מוחזקת אלא לאחר מעשה דבנות צלפחד אי נמי שהוצרך לומר כן משום דהוה מספקא ליה דשמא א"י מוחזקת הי' ומועיל מתנתם. קשה לי דנהי דמועיל מתנתם במה היה הקנין ופשיטא דיכולין לחזור ממתנתם וא"כ למה הוצרך משה להתנות הא מסתמא אם לא ירצה לעבור יחזרו ממתנתם. ועוד קשה לי דאי ס"ד דבאמת כל מה שלקחו ישראל חלק ב"ג וב"ר היה מדין מתנה וא"כ קשה הא דמשמע דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה משלם משום דא"י מוחזקת הי' ואמאי הא חלק שהי' מגיע לצלפחד אביהם מחמת שני מטות וחצי המטה שנטלו חלקם בארך הגלעד ונתנו זה במתנה חלקם בארץ כנען הם ראוים שהרי בחיי חפר לא היה מוחזק נחלה. ואי משום שהי' בידו לחפר אביהם חלק בעבר הירדן הא פשיטא דעבר הירדן לא היה מוחזק להם מאבותיהם שהרי לא נתן הקב"ה זה לאברהם נחלת שבעה עממים ודוחק לומר שבאמת לא נטלו חלק בכורה אלא לפי החשבון שהיה מגיע לחפר אפי' אם היה נוטלים שני מטות וחצי המטה בארץ כנען. ונראה לע"ד מלשון התוס' שכתבו נעשה כמו שסלקו עצמן מלחלק בארץ כנען ודמי להא דאיתא בכתובות בפרק הכותב גבי דין ודברים אין לי בנכסייך דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עלי' שלא ירשינו וה"נ אע"ג דא"י מוחזקת היה לאבותינו הי' יכולים לסלק עצמם שלא ירשו אפי' בדיבור בעלמא ואינו מדין מתנה אלא מדין סילוק וממילא ירשו אילו שבארץ כנען הכל מחמת יוצאי מצרים כאילו לא היה יורשים אלא הם. ודוק

שם תני אמר רחב"ג וכו' פלוני בני יירש וכו'. צריך להבין למה שינה רחב"ג משל מהנמשל והל"ל לאדם שהי' מחלק נכסיו לבניו ואמר אם יתן פלוני בני מאתיים זוז ירש פלוני בני שדה פלונית ופלוני בני שדה פלונית והוא ירש שדה פלונית ואם לא יתן ירש אחיו והוא דוגמת הנמשל שהתחיל באם יעברו שהוא דוגמת אם יתן מאתים זוז ואח"כ אמר ונכבשה הארץ לפניכם שהוא דוגמת פלוני בני יירש וכו' ואח"כ אמר ונתתם להם את ארץ גלעד שהוא דוגמת והוא יירש שדה פלונית ונר' לענ"ד שר"ח בא ליישב מה שכתבנו לעיל דהוכחת ר"מ דבעינן ת"כ מבארץ כנען הוא משום דמה דה"א שסילקו א"ע מארץ כנען אף שהי' בתנאי שיתנו להם את ארץ הגלעד אלא כיון שלא כפלו התנאי ה"א דמהני הסילוק אפי' אם לא יטלו בארץ הגלעד ובא רחב"ג לסתור הוכחה זו משום דמודה ר"ח דבעינן תנאי קודם למעשה כמו שפירש"י במתני' ונראה דמזה ראי' לרש"י ז"ל דמוכח כן מהא דאמר ר"ח דיש במשמע שלא יטלו ארץ כנען היינו משום שסילקו עצמן אע"ג שהי' על תנאי שהרי אמרו כי לא ננחל אתם וגו' כי באה נחלתינו וגו' מ"מ כיון דמעשה הסילוק שהוא כי לא ננחל וגו' הוא קודם לתנאי כי באה נחלתינו ה"א דתנאי בטל ואפי' אם לא יטלו בארץ גלעד אפ"ה מועיל הסילוק בארץ כנען וכן משה כשהתנה ואמר ונכבשה הארץ לפניכם הקדים הסילוק הזה למה שאמר ונתתם להם בארץ הגלע' שהוא התנאי לזה הסילוק וה"א דבטל התנאי לכך הוצרך לומר בפי' ונאחזו בתוככם בארץ כנען והיינו דאמר רחב"ג במשל הזה לר"מ כי היכא דאם אמר פלוני בני יירש קודם שאמר ופלוני בני יתן אתה מודה דמי גרם לו וכו' שהרי א"א לומר שיתבטל ירושה שלהם מחמת זה שלא נתן מאתים זוז שהרי הקדימו לגמרי ללשון התנאי ה"נ אף שהתחיל באם יעברו מ"מ הרי הקדים המעשה לתנאי ואין כח בתנאי לבטל המעשה שלפניו ור"מ ס"ל דונאחזו בתוככם משמע כל דאית לכו וע"כ בארץ כנען משום ת"ב דא"ל דמייתר להא דבעינן תנאי קודם למעשה דס"ל לר"מ דזה מצד הסברא כמו שצ"ל באמת דיליף מצד הסברא דהא לא מייתרא ע"ז ובזה נר' ליישב דברי הרמב"ם שכתב פ"ו ה' ד' מאישות דלא הוי מעשה קודם לתנאי אלא כשהקדים המעשה ממש קודם שהתנה אבל אם הקדים באמירה התנאי קיים וכתב הכ"מ שכן משמעות לשון המשנה בהשוכר את הפועלים שכל תנאי שיש מעשה בתחלתו וכו' ומוקי לה התם כר"מ והקשו עליו מהא דאתקין שמואל בגיטן אם לא מתי בתחלה ולפמ"ש י"ל דס"ל לרמב"ם דלרחב"ג ס"ל תנאי קודם למעשה כדמוכח כנ"ל ור"מ ס"ל דלא בעינן תנאי קודם באמירה אלא במעשה ממש יע"כ הא דה"א שלא יטלו בארץ כנען משום דבעינן ת"כ כנ"ל והיינו דמוקי למתני' דנקטו כל שיש מעשה וכו' דמשמע מעשה ממש כר"מ להכי פסק הרמב"ם כן כסתמא דמתני' וכר"מ. ויותר נראה דס"ל לר"מ כיון שבתחלת הדברים אמרו ב"ג וב"ר שיותן להם ארץ הגלעד ה"ל כתנאי קודם למעשה וגם משה כיון שהתנה אם יעברו אע"ג דעיקר התנאי לסלקם מארץ כנען הוא במה שאמר ונתתם להם ארץ הגלעד מ"מ כיון שהתחיל אם יעברו הוי לי' כתנאי קודם למעשה ולא דמי למשל דר"ז שהתחיל המעשה בתחילת הדברים וע"כ הא דה"א שלא יטלו בארץ כנען הוא משום שלא כפלו והיינו דקאמר ונאחזו בתוככם כל דאית לכו משמע דמה"ת נימא שלא יטלו בארץ כנען אי לאו משום דבעינן ת"כ כנ"ל ולפ"ז א"ש דמשמע דמודה ר"מ למשל דר"ח דאע"ג דירש עם אחיו משמע כל דאית ליה לאחיו כמו ונאחזו בתוככם אלא דכיון דהמעשה שאמר שירשו האחים הוא קודם לתנאי לגמרי אין זה תנאי כלל ולא הי' במשמע שאר נכסים ודו"ק

בגמרא בשלמא לר"מ היינו דכתיב וכו'. סד"א תטיב אגרא לו וכו'. ותרגום אנקלס שאת ישתביק לך והוא לשון נשיאות עון שישא עונו וימחול לו כדמתרגם ושא עון ושביק לעויין וז"א כפי' הש"ס דהכא אם תטיב אגרא והיינו נכדפי' רש"י ז"ל דהוא לשון משאות שכר כמו וישא משאת פניו ונראה דהכא בסוגי' לרחב"ג ע"כ צ"ל הכי דאם הוא לשון מחילת עון א"כ מכלל הן תשמע העונש על העון דאם לא ישוב דינא אע"כ כרחב"ג צ"ל לשון משאת דהיינו שכר ותרגום אונקלס מפרש כר"מ דהוא לשון נשיאת עון ומשום כפילת התנאי ונראה דחילוק הוא בין אם ישוב מאהבה או מיראה כדאיתא ביומא פ' יוה"כ דבתשובה מאהבה זדונות נעשה כזכיות ומקבל עליהם שכר ובתשובה מיראה זדונות נעשה כשגגות דהיינו שאינו נענש עליהן אבל אין מקבלין עליהן שכר ולפ"ז הש"ס דהכא מוקי קרא אם ישוב מאהבה ולפי ת"א מיירי ששב מיראה ונראה דהתרגום מפורש הכי משום דס"ל כר"מ ולר"מ צ"ל דשאת לשון נשיאות עון ולא שכר דאי נימא דאם תטיב היינו לשון תשובה מאהבה שנעשה לו כזכיות א"כ קשה דנימא נמי כשעשה תשובה מיראה יהי' כזכיות דבשלמא לרחב"ג דלא בעינן ת"כ מדקאמר אם תטיב דהיינו תשובה מאהבה אגרא מכלל הן נשמע לאו דאם לא ישוב מאהבה אלא מיראה לא אגרא ולא דינא אבל לר"מ דבעי ת"כ א"כ אפי' אי נימא כי תטיב היינו שהי' תנאי כשישוב מאהבה מ"מ כיון דלא כפל התנאי ממילא אפי' לא קיים התנאי הוי אגרא דמה שאמר לא תטיב לפתח חטאת רובץ היינו כשלא ישוב בתשובה כלל ואפי' מיראה דאז הוי דינא כדאמר לפתח חטאת רובץ וכיון דמייתי ביומא מקרא דכי כשלת בעונך דבתשובה מיראה לא נעשה כזכיות ע"כ ליכא לפרש הכי דשאת היינו מתנת שכר אלא דשאת היינו נשיאות עון ואם תטיב היינו תשובה ומיראה נמצא לר"מ צ"ל שאת כתרגמא אלא דאכתי קשה לפ"ז דה"ל להש"ס לפרש דר"מ אינו מפרש שאת כמו רחב"ג ותו דלר"מ קשה באמת למה לא אמר הש"י מעולה שבתשוב' שישוב מאהבה ותו קשה לפמ"ש בספ"י ליישב קושי' תוס' בסוף פ' שבועת העדות דאע"ג דה"מ מודה באיסורא דלא בעינן ת"כ מ"מ קבלת שכר ה"ל כממונא א"כ משמע דר"מ נמי מפרש דשאת היינו לשון שכר ודוחק לומר דמה שאינו נענש מקרי ממון. ונראה ליישב דלר"מ נמי י"ל לשון אגרא והיינו לפי מה דאיתא ביומא כתיב שובה בנים שובבים דמעיקרא שובבים וכתיב ארפא משובתיכם כאן מאהבה כאן מיראה הרי דכשעושה תשובה מאהבה נעקר החטא מעיקרא והוי כאילו ישב לו ולא עבר עבירה דאמרינן לעיל בספ"ק ישב לו ולא עבר עבירה נותן לו שכר כאילו עשה מצוה כמ"ש לעיל שם דהיינו טעמא דנעשה לו כזכיות ולפ"ז י"ל לפי מה דפסק הרמב"ם ויבואר לקמן דכל תנאי מעכשיו א"צ דיני התנאי כיון דאינו עושה דבר מעכשיו אלא ע"מ כן לא בעינן דיני תנאי א"כ כיון דשב מאהבה נעקר החטא מעכשיו לא צריך דיני תנאי א"כ י"ל דגם ר"מ מפרש שאת לשון שכר דהיינו בתשובה מאהבה שהנשיאות עון הוא מעכשיו והיינו דקאמר לשון שאת ולא אמר אשא לך דמשמע מהשתא וממילא דכששב מיראה לא נעשה לו כזכיות דלא בעינן בזה ת"כ. ודוק

והנה קשה לי הא דאמרינן ביומא דף נ"ב חמשה מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם דהיינו דאין להם הכרע אי קאי אדבתרא שאת אם לא תטיב ופירש רש"י ז"ל דהיינו שישא הוא עונם ויענש וקשה כיון דשאת הוא המעשה והוי מעשה קודם לתנאי א"כ בטל התנאי כמו שהקשו תוספ' לקמן בד"ה בשלמא לרחב"ג וכו' גבי חנקי אם לא שטית דהוי מעשה קודם לתנאי דתירוצם שם לא שייך כאן אך לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה כל תנאי וכו' די"ל דבלאו של התנאי לא צריך להקדים התנאי קודם למעשה א"ש גם הכא: ועמ"ש לקמן בזה. ובספ"י הקשה דמאי מקשה הש"ס הכא ומואם חקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם דהא היה צריך לכפל תנאו כדאמרינן בפרק קמא דברכות דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר ולענ"ד נראה דאי משום הא לא היה מועיל אפי' הכפל אלא עיקר הדבר כמ"ש המפרשים דכל עונשים הכתובים בתורה אינם עונשין אמיתיים לרעה ח"ו אלא כולם לטובה