המקנה רי

שמא תעבור על התנאי ואף שהוא לא ירצה לקבל ממנו ונימא נתינה בע"כ לא הוי נתינה מ"מ אינו יכול לייבם אות' בע"כ שמא אחר מיתת' תתן לא' מקרובים שיהי ראוי' לירושה ואז למפרע עבר על גרושת אחיו ותו קמ"ל דאפי' אם תתן בחייו לא' מן הקרובים כגון לאביו שהוא הקרוב בירושה יותר או אפי' לאחיו שיש לו חלק בירושה או לבן אחיי לא אמרינן דכשהוא מייבם דקי"ל דהיבם הוא יורש כל נחלת המת ואין בזה קיום התנאי אלא אמרינן דה"ל ראוי וקי"ל דאין היבם יורש בראוי כבמוחזק ואסור לייבמה שמא תתן להם עכ"פ נשמע דרשב"ג מיירי באיסור הייבום משמע דלת"ק מותרת לייבם וק"ל

בגמרא ונפלגו בע"מ וכו' עיין תוס' בגיטן שתמהו בזה דמאי ענין זה לזה. ולולי דבריהם ז"ל נראה דס"ל לש"ס הא דקאמר דפליגי רבנין עלי' דר' היינו דס"ל כל ע"מ הוי כמו לאחר שתתן ואינו תנאי אם תדע דהא דקאמר כח דהתירא עדיף ואי הוי כמו תנאי אם ממילא דצריך תנאי כפול ואם לא כפול בטל התנאי והוי גט אפי' לא נתקיים התנאי ולרבי דס"ל דהוי כתנאי מעכשיו אין צריך ת"כ לדעת רוב הפוסקים כנ"ל א"כ ה"ל לא שמעינן לרבנן יותר כח דהיתרא אע"כ דלא הוי תנאי כלל אלא כמו לאחר שתתן אלא דהתו' לשיטתייהו דס"ל דלרבנן הוי ספק מעכשיו אבל לשיטת רש"י ע"כ צ"ל כנ"ל וכן משמעות דברי ר"י לכשתתן משמע דגט חל בשעה שנותנת כמו לאחר למ"ד יום א"כ שפיר פריך דהוי לאפלוגי באומר היום ע"מ דהוי כמו מהיום ולאחר למ"ד יום ומגורשת ואינה מגורשת וע"ז שפיר קאמר דאשמעינן כח דהיתרא לר' ודו"ק

שם לא צריכא דנקיט בעיסקא נראה משום דכשמראה לה משלו לא חיישינן שמא הוא פיקדון בידו כמ"ש לעיל דחזקה מה שביד אדם הוא שלו אבל אם הוא נקיט בעיסקא דק"ל בח"מ סי' צ"ט דלא שייך חזקה שהוא ביד אדם הוא שלו היכא דידוע שיש לו עסק מאחרים א"כ אף דאיכא למימר שיש לו בתוך העסק מאתיים זוז משלו מ"מ ה"ל ספק והא קמ"ל מתניתן דאע"ג דהיכא דאמר סתם שיש לו מאתיים זוז ה"ל ספק מקודשת כדאמר בסמוך אבל אם אמר לה ע"מ שאראך כוונתה שיהא המעות בחזקה שהוא שלו וכיון דע"י עיסקא הוי ספק לא נתקיים התנאי והיינו דמפרשי בברייתא לא נתכוונה אלא לראות משלו דהיינו שיראה בענין שהם בחזקת שהם שלו הא לאו הכי אף דאיכא ספק אפ"ה אינה מקודשת וק"ל

דף ס"א בתוס' ד"ה אין נמדדין וכו' דאין לומר דלא קדשי כלל וכו' לכאורה קשה דהאיך הוי אפשר לומר דכוונת המתני' דלא קדשי כלל דא"כ מה ענין דנקטי מתני' גבי שדה אחוזה בשעה שיובל נוהג וה"ל למינקט אפי' בשעה שאין היובל נוהג או בשדה מקנה ואין לומר דדוקא בשדה אחוזה דאין פדיונו שוה לכך הוי ס"ד דאינו בכלל הקדש של המקדיש שדה אחוזה אבל בשעה שאין היובל נוהג כיון דפדיונו שוה לפי דמיהן בכלל הקדש זה אינו דא"כ מאי מייתי ראי' מבור ושובך הא התם מיירי בשעה שאין היובל נוהג ולא דמי נמי להא דאמרינין בב"ב דף ע"ב דמקדיש ג' אילנות וכו' דאמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש אפי' לענין שדה אחוזה היינו התם משום שגם בשעת הפדיון נפדין כשדה אחוזה אבל נקעים וסלעים דאין נמדדין עמה בשעת הפדיון מנא להו שיהי' הקידושין בכלל השדה וע"כ צ"ל דלא ס"ל לחלק לענין שעת הקדש בין שדה אחוזה לשדה מקנה א"כ הוי להו להוכיח בפשט' מדתנא דוקא גבי שדה אחוזה ותו קשה מאי פסיקא להו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך ותו דוודאי לא שייך לומר דכוונת מתני' דאין נמדדין עמה היינו דאין מוקדשין עמה דמה ענין לשון מדידה ללשון הקדש וע"כ מיירי מתני דאין נמדדין בשעת פדיון אפי' אם הי' מקודשין ונראה משום דהוי אפשר לפרש מתני' שהקדיש בפי' השדה עם הסלעים שבה וכשבא לפדותה אין נמדדין עמה אבל אם הקדיש סתם ה"א דאין הסלעים ונקעים מקודשין עמה והא דהוי ס"ד הכי היינו מלשון המקשה הכי נהי דבהדי ארעי לא קדשי נקדשו באפי נפשייהו וכו' משמע דהכי קאמר נהי דאם הקדיש השדה אין נקעים בכלל הקדש משום דאינ' בכלל שדה מ"מ כיון דמיירי מתני' שהם קדושים וע"כ מיירי מתני' שפי' בהדי' שיהי' מוקדשין נקדשי באפי נפשייהו בדין קדושת שדה אחוזה ולפ"ז כיון דהוכחתם מלשון המקשה נהי דבהדי שדה לא קדשי וכו' אף דהיו ס"ד דמיירי שראוים לזריעה הרי דמוכח דאפי' נקעים הראוי' לזריעה אינם בכלל קדושה שדה אחוזה וכ"ש בנקעים שאינם ראוים לזריעה וע"ז כתבו דע"כ ל"ל הכי דלא גרע מבור ושובך אלא ע"כ הא דאמר נהי דבהדי ארעי לא קידשי היינו דאף דמקדיש בעין יפה הוא הקדיש והקדיש גם את הסלעים שבה מ"מ אינם קרושים בקדושת השדה דהא אינם כשרה א' אלא הם קדושים ג"כ בפני עצמן וכיון דבני זריעה נינהו יש להם דין קדושת שדה אחוזה בפני עצמן להיות נפדין כדין שדה אחוזה וכדתנן שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חמר שעורים וכו' ובזה אתי שפיר מה דפשיטא דהו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך היינו משום דלפמ"ש הא דס"ד דאינם קדושים בכלל השדה היינו מלשון המקשה דאמר נהי דלא קדשי בהדי ארעא וכו' ולפי דעת המקשה מיירי בראוי' לזריעה א"כ שפיר קאמרי דלא גרע עבור ושובך דתשמישן פלק מתשמישי שדה ואפ"ה הם בכלל כ"ש נקעים הראוי לזריעה וכל זה כתבנו בכוונת דבריהם דהכא אבל לשון התוס' בב"ב א"א להבין כן דכתבו שם בד"ה אין נמדדין וכו' וז"ל התם ודאי קדשי לפי שמקדישן בפי' וכו' משמע להדי' לפי ס"ד מיירי מתני' לענין אם הם מוקדשים בכלל השדה וקשה טובא חדא מה ענין זה למדידת שדה אחוזה כנ"ל ותו דאפי' לפי דבריהם הכא אין ראי' מן המקשה לפי מה דהוה ס"ד דמיירי בראוי לזריעה שפיר הוי בכלל הקדש השדה אבל לפי מאי דמסיק מיירי בנקעים מלאים מים אפשר דאינם בכלל השדה וצ"ע. והריטב"א ז"ל הביא תוספתא דערכין היו שם נקעים עמוקים יו"ד טפחים וכו' אין נקדשים ואין נמדדים עמה ונדחק לפרש הא דקאמר אין מקדשין היינו שאם נקדשין לענין שיהא נמדדין עמה ע"ש ולפמ"ש לעיל י"ל לפי המסקנא דמיירי בנקעים מלאים מים גרע טפי עבור ושובך והא דאין נמדדין מיירי שהקדישן בפי' כנ"ל. גם י"ל דההיא תוספתא אתיא כר"ש דס"ל בב"ב שם דהמקדיש בעין רעה הוא מקדיש. עוד נראה לפרש התוספתא כגון שאמר בית כור עפר משדה שלו והא הקדש דבזה אין שייך לומר בעין יפה הוא מקדיש שאם הי' דעתו שהנקעים יה' מוקדשין יפחות המדה מגוף השדה דאין שייך להחמיר תרי חומרא דסתרי אהדדי לומר שהיה בדעתו על גוף השדה למדוד ממנה בית כור עפר להקדיש והיה דעתו נמי שיתקדשו הנקעים. והיינו דקאמר אין מקודשין עמה אם הקדיש בלשון בית כור ואם הקדיש השדה שלימה ובא לפדותו אין נמדדין עמה לענין פדיון ודו"ק

בתוס' ד"ה נקדשי באפי נפשייהו וכו' וליתא כדאמרינן לעיל וכו'. נראה דרשב"ם ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל בערכין דף ל"א הביאו תוס' שם דהך מילתא דגואל לחצאין הוא פלוגתא דר"ש ורבנן ע"ש ורבנן ס"ל דאינו נגאל לחצאין עוד נראה דס"ל לרשב"ם ז"ל דאי הוי אמרינן גואל לחצאין הוי מצי לשנוי' בפשטות כגון שנתן מעות לגזבר לפדות שיעור בית כור משדה גדולה שהקדיש תחלה וכשבא הגזבור למדוד לו השיעור בית כור אין הנקעים בכלל ובזה אפשר לומר דאפי' הנקעים ראוי' לזריעה מ"מ כיון דמסתמא אין אדם רוצה שיתן מעות וכו' ה"נ הי' דעתו לפדות במקום א' כדאמרינן בסמוך גבי לוקח והא דנקיט דוקא שדם אחוזה בשעה שהיובל נוהג משום דבשדה מקנה שנפדה לפי שווי' בשומת תשעה וכהן כדאית' בסוף מגילה לא שייך דין זה דהא מסתמא כששמין את השדה הבחינה אם יש בו נקעים דמסתמא אין שומתן שוה והא דצ"ל במוכר שאין אדם רוצה וכו' ולא אמרינן הדמים מודיע היינו משום דאין אונאה לקרקעות להכי נקיט שדה אחוזה שאין צריך שומא אע"כ דהסוגי' הוא אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דאין נגאל לחצאין וא"כ א"א לאוקמי הכי דהא אינו יכול ליגאל בית כור מתוך שדה שלימה וה"ה דהוי מצי למימר דכ"מ בהא גופא דהוי כשתי שדות ויכול לפדות השדות בלא נקעים אלא דס"ל לש"ס לדוחק לאוקמי בהכי ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק

בגמרא הכי מאי להקדש מדמינין וכו'. יש להסתפק בהא דקי"ל בפ' בית כור דאם אמר לו בית כור סתם אני מוכר לך ונמצא פחות עד רובע לסאה הגיע והמקח קיים אי נימ' גבי קידושי אשה כמי כן הוא עד רובע לסאה הוי קידושין או נימא דלהקדש מדמינין להו מודדין הקרקע לא פחות ולא יותר ולכאורה היה נראה דתלי' בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א הביאם ב"י באה"ע סי' ל"ח במוחלו על תנאי דלרמב"ם הוי מחילה כמו בע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים אבל הרשב"א דס"ל שם דדוקא בתנאי ע"מ שאתן לך יכולה לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בתנאי שהוא בשעת קידושין הוי כמו ע"מ שאני כהן לא מהני מחילה א"כ ה"נ כיון דבשעת הקדושין לא הי' כפי מה שאמר לא הוי קידושין ודמי למה דאיתא לעיל ז' ע"ב אי דא' חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה משמע דאפילו בפחות משתות הקידושין בטלים ועיין בק"א סי' למ"ד מ"ש בזה וכ"ש אם אמר בפי' ע"מ דבעינן קיום התנאי ממש וצ"ע

ברש"י במתנתין ב"ג וב"ר וכו' ושמעינן נמי הן קודם ללאו מדלא אמר תחלה אם לא יעברו וכו'. הנה הא דבעינן לרבי מאיר תנאי כפל הוא מפורש בגיטין דף ע"ו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' לפי שלא אמר אם תשמשי אם לא תשמשי דברי ר"מ והא דבעי ר"מ תנאי קדם למעשה הוא מפורש בב"מ דף צ"ד דתני אבא חלפתא איש כבר חנני' אמר משום ר"מ תנאי קודם למעשה וכו' מעשה קודם לתנאי אינה תנאי אבל בהן קודם ללאו פליגו בי' שמואל ורבא בגיטן דף ע"ה ע"ב גבי אתקון שמואל בגיטן וכו' ונראה דס"ל לשמואל דדוקא בתנאי קודם