המקנה רט

לכשאקחנ' כיון שהגוף בעולם משמע מהשתא אלא דאכתי צ"ע בקונם מעשה ידי' דמוקי התם באומר יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם ואפ"ה לא בעי' שתאמר לכי מגרשה כדמשמע מדברי תוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק. ויבואר עוד לקמן דף ס"ב

בא"ד ולעיל נמי גב קידושין לא מצי לשנוי' וכו'. לכאורה אינו מובן והא כבר כתבו דהוי ספק ובספ"י נדחק בזה ולענ"ד נראה הא דכתבו תוס' דהוי ספק היינו דוקא גבי גירושין דאינו תלוי אלא בדעתו אבל גבי קידושין כיון דתלוי ג"כ בדעתה פשיטא לי' לרב יהודא דלא הוי קידושין עד הנתינה כדקאמר לעיל דכסיפא לה למתבעיה שפיר הוי מצי למימר נ"מ בנאבדה קידושין אלא דלפי מה דאיתא בסוגיא דגיטין דעבד צריכותא אליבא דר' יהודא דאי אשמעינן וכו' משמע דס"ל דגיטין וקידושין שוין הם וצ"ע

בגמרא מיתיבי' הרי זה גיטך לאחר למד יום וכו' ולאחר לא תנשא עד שתתן וכו' לכאורה הי' נראה הא דמסיק סיפא דברייתא לאחר לא תנשא משום דלפמ"ש תוס' בד"ה אבל דכ"ע תנאי היא וכו' וא"ת מאי מקשה לר"י דלמא דכ"ע סברי וכו' וי"ל דמשמע ליה לגמר' דהלשון וכו' ובאמת לפי קושי' התוס' אף מבריית' קמיית' אין קוש' לר"י דאיכא לאוקמי ברייתא כרשב"ג ור"י ס"ל כחכמים ובספ"י כתב לתרץ קושי' התוס' משום דהני תרי ברייתות בהדי הדדי מתני' בתוספתא ומדלא פליגי חכמים בברייתא קמייתא משמע דאתי' ככ"ע ומ"מ בתירוצם דמשמע דלא פליגי בהא מקשה נמי שפיר מברייתא קמייתא אלא דלכאורה צ"ע בתירוצם דמאי קשה לר"י מלשון זקוקה ליבם דמשמע מותרת ליבם דלמא באמת היינו דאמרו חכמים כיון דלא נתנה בחייו לא תתן ליורשיו ותהא מותרת ליבם כיון דאם תתן תהי' אסורה לשוק וליבם. ורשב"ג ס"ל דיכולה ליתן ליורשים ולהתיר את עצמה לשוק וכן משמע לישנא דרשב"ג דקאמר ונותנת לאחי' וכו' משמע דת"ק ס"ל דלא תתן ותהא מותרת להתיבם ונראה דס"ל לתו' דאסור' להתייבם אפי' אם לא תתן דחיישינן שמא תקיים התנאי ונמצא שהיתה למפרע באיסור אשת אח ובניהם ספק ממזרי' והיינו דמסיק סיפא דברייתא לאחר לא תנשא דחיישינן שמא תעבור על תנאי א"כ ה"נ ניחוש שמא תעבור ותתן לו אע"כ דלא פליגי בהא מקשה משתי הברייתות כנ"ל אך ז"א לדעת הר"ן וסייעתו שכתבו לחלק בתנאי דשב ואל תעשה לתנאי דקום ועשה ולא חיישינן שתעבור בקום ועשה עוד נראה די"ל דמדקאמר בברייתא קמייתא לאחר לא תנשא מוכח דלא אתיא כרשב"ג דהא כתב הר"ן דהא דחיישינן שמא תעבור על התנאי אע"ג דבריש פרק המגרש אמרינן דבכל תנאי דעלמא לא חיישינן דהכא שאני דאין בידה ליתן אם לא ירצה לקבל וילך למדינת הים א"כ לרשב"ג דס"ל בגיטין דף ע"ח ע"ב דכל עכבה שאינו ממנה מגורשת א"כ למה לא תנשא הא בעכבה שהיא ממנה לא חיישינן שמא תעבור וע"כ אתיא כרבנן דרשב"ג ואפ"ה ס"ל דמגורשת למפרע וא"כ א"א לשנוי דרשב"ג היא אפי' אי נימא דפליגי בהא כקושיות התוס' אך ז"א לפמ"ש תוספת שם דרשב"ג מודה דע"מ שחתן לי מאתים זוז דאפילו בעכבה שהיא ממנו מעכבת אך בכל זה לא מתרצי דלא הוי לאתויי אלא בברייתא קמייתא כיון דמברייתא שני' לא מצי לאקשויי כמ"ש תו' אלא מכח ברייתא קמייתא

ונראה לענ"ד לפמ"ש לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבתנאי מעכשיו לא בעינן תנאי כפול א"כ הוי מצוי לשנוי' בברייתא קמייתא דמיירי שלא כפל התנאי והא דנקטי הברייתא דוקא בכה"ג שנקרע הגט ותני נוי לאחר לא תנשא ע"כ דהתנאי קיים היינו לפמ"ש תוס' לעיל דס"ל דהוי ספק אם הוא מעכשיו אם לא נמצא דאף שנקרע הגט מגורשת ממ"נ דאם אינו כמעכשיו בטל התנאי לגמרי ונתגרשה בשעת נתינה ואם הוא כמעכשיו מגורשת למפרע ואפ"ה לאחר לא תנשא דשמא הוא כמעכשיו וצריכה לקיים דחיישינן שמא תעבור ולפמ"ש לקמן דיש לומר דלר' יהודא לא הוי תנאי כלל אלא כמו לאחר שתתן לק"מ אבל לשיטת התוספ' דהוי כתנאי אם קשה. ולכאורה הוי מצי לשנוי' גם בברייתא שכי' הכי דמיירי שלא כפל התנאי ומהני אפי' לר"י אלא די"ל דהקושי' הוא לפי מה דאיתא בגיטין דף ע"ו ע"א רשב"ג אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וכו' א"ד לרבנן קאמר להו וכו' א"ד לר"מ קאמר להו וכו' א"כ להך לישנא דס"ל לרשב"ג דלא בעינן תנאי כפול א"א לשנוי' הכי ויותר נראה לפמ"ש תוס' דלשון זקוקה ליבם משמע שמותרת להתיבם א"כ ליכא למימר דמיירי שלא כפול התנאי דא"כ אסורה להתיבם כיון דאיכא למימר דאינו כמעכשיו ובטל התנאי ומתגרשת משעת נתינתה נמצא שפיר מקשה מברייתא שכי' וכיון שזכינו לזה י"ל דהא דמייתי ברייתא קמייתא היינו משום דמספקא ליה להמקשה בלשון דאמר רב יהודה לכשתתן אי ס"ל דוודאי אינה מגורשת אלא משעת נתינה או דמספקא ליה כמ"ש תוס' ומקשה ממ"נ מהני שני ברייתות דאי הוי מקשה מברייתא שני לחוד הוי מצי לשנוי' כמ"ש תוס' דבהא פליגי ואין הקושי' אלא אם ס"ל לר"י דספיק' הוי כמו שתירצו תוס' ואי ס"ל לר"י דוודאי אינה מגורשת אלא לכשתתן ולא קשה עליו מברייתא שני אלא דא"כ קשה עליו מברייתא קמייתא דליכא לשנויי דמיירי שלא כפל התנאי דא"כ מאי האי דקאמר לאחר לא תנשא הא בטל התנאי וע"כ צ"ל דס"ל דר"י דספיקא הוי א"כ קשה מבריית' שנ' ונמצא דממ"נ קשה או מברייתא קמייתא או מבריית' שני' ולכך הצרך לאסוקי בברייתא קמייתא הא דלאחר לא תנשא דמזה מוכח דלא בטלה תנאי כנ"ל וכבר כתבנו דא"א לאוקמי ברייתא קמייתא כרשב"ג חדא מדתנא בתוספתא הני תרי בהדי הדדי משמע דכ"ע מודים בזה כמ"ש בספ"י ותו י"ל כמ"ש לעיל דליכא לאוקמא כרשב"ג דסבירא ליה כל עכבה שאינה ממנה כנ"ל. ודו"ק היטב

ברש"י ד"ה אבל ארע' וכו' מדתננהי גבי הדדי וכו' וכתב מהרש"א ז"ל אצריכותא דברייתא לא הוי צריך לפרש וכו' אלא דמשמע ליה הכא משום צריכותא דמתניתין דלא מפרשי' בי' מקודשת מספק אלא משום דומיא מדדתנינהו גבי הדדי ע"ש ולפי ענ"ד נרא' להוסיף על דבריו ז"ל דזהו דוחק בלשון רש"י דא"כ למה כתב רש"י ז"ל יש לו וודאי כיון דלא מדיוקא דיש לו נשמע דבאין לו הוי ספק אלא מסברא כמ"ש מהרש"א ז"ל ולא היה לו לרש"י ז"ל לפרש אלא מה זוזי אין לו ספק וכו' ותו דדוחק לומר דכולה תרי בבי אינו אלא משום דאתא לאשמעינן דיוקא דאין לו גבי קרקע שוה לאין לו גבי זוזי ונראה דבאמת י"ל דאיצטרך לגופא גבי זוזי דביש לו הוי קידושי וודאי והיינו דאף דלא ידעינן שמא חייב לאחרי' אפ"ה יהוי קידושי וודאי כיון דמלוה להוצאה ניתנה והוי יש לו אף שהוא חייב לשלם כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ל"ח ולפ"ז שפיר י"ל דצריך לאשמעינן נמי גבי קרקע דה"א דוקא גבי מטלטלים דלא משתעבדי כ"כ לבע"ח דהא אם מכרן או הורישן אין ב"ח גובה מהם דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח משום דאין דעתם סומכת עליהן אבל קרקעות דמשעבדי לבע"ח ה"א דלא מיקרי יש לו ולא הוי קידושי וודאי ועוד דבזוזי הא דלא חיישינן לפיקדון וברשות בעלים קיימי והיינו משום דחזקה כל מה שיש תחת יד האדם הוא שלו ואף אם יבוא אדם ויערער עליהם אינו נאמן כדאיתא בח"מ סי' קל"ג וחזקה זו עדיפא טובא דהוי כעדים כדאיתא בח"מ סי' צ"ט דאפי' אם אמר שאינו שלו ויש לו מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וע"ש בש"כ אבל בקרקע דלא שייך חזקה זו כן חזקת ג' שנים משום דקרקעות אינו ביד אדם להחזיקן שהוא שלו וה"א דאינן קדושין וודאי דאף דחזינן דיש לו דשמא בגזילה או באריסות בא לידו שפיר הוצרך לאשמועינן דהוי קידושי וודאי אלא דקשי' ליה לרש"י ז"ל בשלמא ברישא כשמע דהוי קידושי וודאי אע"ג דקתני סתמא מקודשת ואיכא נמי דוכתא דאף דקתני סתמא אינו אלא ספק כי הא דקתני ע"מ שהוא צדיק אע"פ שהוא רשע מקודשת שמא הרהר בלבו וע"כ אינו אלא קדושי ספק מ"מ הכא מוכח דמקודשת בוודאי דהא קידושי ספק הוי אפי' באין לו מצד הסברא כמ"ש מהרש"א ז"ל וע"כ דביש לו מקודשת קדושי וודאי אבל בסיפא קשה האיך נשמע דמקודשת בוודאי אע"ג דמשועבדי' למלוה ולא שייך בהם חזקה כנ"ל דהא איכא למימר דבאמת אינו מקודשת אלא מספק ודוקא ביש לו אבל באין לו כא ליהוי אפילו ספק משום דאי איתא דאית ליה קבא אית ליה אלא מדקתני בהדי הדדי משמע כי זוזי דכי היכא דגבי זוזי ע"כ קידושי וודאי קאמר ביש לו כנ"ל ה"נ גבי קרק' קידושי וודאי קאמר ביש לו ובאין לו הוי ספק ודו"ק

בתוס' ד"ה אבל דכ"ע מודים דתנאי הוי וכו'. וא"ת מאי מקשה לר"י וכו'. לכאורה הוי אפשר לומר דליכא למימר דטעמייהו דרבנן משום דס"ל לכשתתן דהא כבר כתבנו דבכה"ג אפי' נתנה בחייו איכא למיחש שמא פייס כדאי' בגיטין דף כ"ט ע"ב ואף שכתבנו בשם תוס' דבמקום קטטה לא חיישינן לשמא פייס מ"מ הוי להו לאפלוגי רשב"ג ורבנן בנתנו לה שלא במקום קטטה ומדקאמר בברייתא סתמא נתנה לה מגורשת ולא פליגי אלא במת ע"כ דמודים רבנן דהוי כמעכשיו וטעמייהו משום דס"ל דלי ולא ליורשי אך לפמ"ש לעיל דלר' יוסי דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו הוי לי' כמעכשיו א"כ קשה דמאי מקשה דלמא אתי' ברייתא כר' יוסי כמו שהקשה בספ"י ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דמשמע דאפי' מת באותו יום שנתן לה הגט דהא סתמא קתני ובאותו יום ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ שפיר מקשה תוס' דאיכא למימר דטעמייהו דרבנן דס"ל דע"מ לא הוי כמעכשיו והא לא פליגי בנתנה לו בחייו ומשום חששא דשמא פייס משום די"ל דס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו נמצא דלאחר אותו יום הכתוב בגט ה"ל כמעכשיו ובאותו יום עצמו ליכא למיחוש שמא פייס כמ"ש לעיל דחששא דשמא פייס אינו אלא לאחר זמן כמו מכאן ועד עשרה ימים וע"כ צריך לאפלוגי במת באותו יום ודו"ק

בא"ד דמתייבמת אם תרצה וכו'. נראה להבין דמשמע להש"ס הכי מדאמר רשב"ג נותנת לאחי' או לא' מהקרובים וכבר תמהו בזה המפרשים דהא מיותר דאיך שייך לומר לא' מן הקרובים כיון דיבם קיים ונראה דיש לפרש דברי רשב"ג דאמר לא' מן הקרובים היינו שאינו יכול לייבם אותה אפי' אם לא תתן המעות משום דחיישי'