המקנה רה

ע"ב כגון שקדם בעה"ב ותרם את כריו וכו' בירושלמי מקשה ולית הדא פליגי על דר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר לי' לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום וכ"כ הרמב"ם בה"ל תרומת פ"ד הלכה טי"ת והקשה עליו הראב"ד דהא קי"ל כר"י ע"ש וטור בי"ד סי' של"א הוסיף להקשות דאם שינה שליח בל"ז בטל השליחות ע"ש ולכאורה קשה דהוי לי' להקשות על ירושלמי גופא וצ"ל דעל ירושלמי לא קשה דאיכא למימר דמוקי מתני' כר"א כדאיתא בגיטין דף ס"ה גבי ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת דס"ל מראה מקום הוא לו אבל לרמב"ם ז"ל שפר מקשה דהא קיי"ל דהוי קפידא דלא כר"א ובאמת יש לתמוה על הרב ב"י שכתב לתרץ דברי הרמב"ם משום ההיא דגרוגרת והיא תמוה דהא לא קי"ל כההיא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין ותו דהא התוס' הוכיחו שם בגיטין מההיא דהביא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא דבשני מקומות וודאי הוי שינוי וכיון דכל עיקר שליחות דמעילה ילפינן מדין תרומה ה"כ דאיכא למילף מדין מעילה לדין תרומה דבשינוי מקום הוי לי' שינוי גמור וכיון שאמר לו בפי' שיתרום מן הצפון פשיטא דהוי שינוי גמור

ולכאורה הוי נראה לפרש דברי ירושלמי דבלא"ה אינו מובן דמה ענין צירוף זה השינוי לביטול השליחות שע"י הצטרפו' השינוי יועיל הביטול והי' נראה לפרש במה שאמר בירושלמי כגון שאמר לך וקבע בצפון וכו' היינו שבתחלת השליחות אמר לו סתם לך ותרום ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום נמצא ששינה בשליחות האחרון ולכך בטל השליחות דאף דס"ל לר"ל דלא אתי דיבור ומבטל השליחות היינו כשמבטל השליחות לגמרי אבל הכא שהי' אפשר לשליחות הראשון להתקיים לא אמרינן כיון שנתן בתחלה סתם רשות לתרום שוב אינו יכול לבטל ולקבוע לו מקום אלא כיון שלא עקר שליחותו לגמרי מהני דיבור האחרון שאם שינה מדיבורו בטל השליחות כן הי' נראה לפרש דברי ירושלמי ואפשר דהטור ס"ל שיש לפרש כן דברי ירושלמי אבל בלשון הרמב"ם לא ניחא להטור לדחוק ולפרש כן ונראה הא דלא פרשו כן היינו משום דמשמע להו דקושי' ירושלמי הוא כלישנא דרב זביד דר"ל ס"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל אפי' בלא נתינת מעות והיינו ע"כ שמבטל השליח שלא בפניו כמ"ש תוס' ד"ה לא קידש וכו' וא"כ ע"כ הא דמקשה מביטל עד שלא תרם היינו משום דמשמע לי' דביטל אפי' שלא בפניו א"כ לא אתי שפיר לשון הירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון דמשמע שאמר לשליח עצמו וא"א לפרש הכי אך באמת רש"י פי' בד"ה וחזרה וכו' בין בפני שליח וכו' א"כ יש לפרש הירושלמי דקושייתו אפי' בפניו לא מהני ביטל לר"ל ואף דנראה דרש"י מודה דאם ביטל גוף הקידושי' וודאי דמהני כמ"ש תוס' אלא דאם לא ביטל הקידושין אלא השליחות לא מהני כמ"ש בספ"י מ"מ הכא בתרומה משמע לי' להמקשה בירושלמי דלא חזר רק משליחות דהא עכ"פ צריך ליתן תרומה מכרי' וא"כ לא מהני אפי' בפני' לר"ל עוד נראה די"ל דה"ל לטור דמאי דמשני בירושלמי שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום האי והלך לאו אשליח קאי אלא על בעל הכרי והיינו ממש שינוי' דרבא שקדם בעה"ב וכו' אלא כיון דאין נ"מ אם תרומת השליח תרומה או לא אלא כשתרם בעה"ב במקום אחר והשליח במקום אחר והיינו דקאמר כגון שציוה לו לתרום בצפון וכן עשה השליח אלא שקדם בעה"ב ותרם בדרום אך היותר נראה דוודאי כיון דאסיק לישנא דר"ז בתיובתא ע"כ לישנא קמא עיקר אלא דס"ל לירושלמי כיון דגם לר"ל דמקשה לר"י ממתני' דכל הכלים ע"כ צריך לומר דמחשב' דטומאה עדיפא משאר מחשבות דהא מודה ר"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כדחזינן בשליחות בגט אע"כ אף ר"ל ס"ל דמחשבה דטומאה עדיפא משאר דיבור אלא דס"ל דלא הוי מעשה גמור כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישינים א"כ י"ל דס"ל לירושלמי דמחשבה דתרומה עדיף כמו מחשבה דטומאה כיון דתרומה ניטלת במחשבה הוי לגבי תרומה מחשבה כמעשה כיון דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כמו לגבי טומאה וכדאמר לעיל בריש פרקין דליכא למילף שאר שליחות מתרומה משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנו במחשבה א"כ שפיר מקשה דלר"ל דס"ל דבשליחות כה"ג דישנו במחשבה לא אתי דיבור ומבטל דיבור משום דהוי כהתחלה המעשה א"כ גבי תרומה נמי קשה דלמה יועיל הביטול ואהא משני כגון שאמר לו לך וקבע בצפון ר"ל כיון דקושי' הוא מחמת שתרומה ישנו במחשבה והוי דיבור של משלח כמעשה א"כ כיון ששינה מדעתו של משלח לא הוי מחשבה דידי' כמעשה ועיין מ"ש בריש פרק האיש מקדש גבי פיחת עשרה וכו' דמשמע שם דשליחות דתרומה אם לא שינה עדיפא דהוי כהפרשת בעה"ב עצמו במחשבתו ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל דהא קי"ל כר"י כנ"ל דבאמת לפי מה דמשני לר"י דבמחשבה דטומאה הוי כמעשה ממש ה"כ מחשבה דתרומ' הוי כמעשה ממש וא"כ ע"כ לר"י נמי צריך לאוקמי הכי כשאמר לך וקבע בצפון וכו' וס"ל לרמב"ם דהא דמשני הש"ס לעיל שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי דמשמע דתרומה לאו כמעשה היינו מקמי דאותבה ר"ל לר"י ממתני' דכלים אבל לבתר דמסיק דאיתיבי' ר"ל לר"י א"א לשנוי כנ"ל והיינו דמשני רבא כגון שקדם בעה"ב אע"ג דבלא"ה ליכא למימר כלישנא דר"ז דהא איתותב אלא דלפי המסקנא אפי' ללישנא קמא צ"ל כן בין לר"ל ובין לר"י ולפ"ז נראה דיש לפרש כדפרישית לעיל בהא דאמר לך וקבע בצפון היינו שבתחלה אמר לו סתם ואח"כ אמר לו לך וקבע בצפון כנ"ל דמה שנדחקו תוס' דמיירי דוקא שלא בפניו היינו דוקא ללישנא דר"ז. אבל לפמ"ש דירושלמי ס"ל נמי כלישנ' קמא א"צ לזה דאפי' בפניו ס"ל לר"ל דאינו יכול לבטל בכה"ג ולפ"ז א"ש טפי הא דמהני מה שאמר אח"כ לך וקבע בצפון כיון דהביטול לא הי' לגמרי אלא שקבע לו מקום לתרומה א"כ דיבור שני הוי לי' מעשה כמו דיבור הראשון דמה לי מחשבה ראשונה או מחשבה שני' ונראה הא דהקשה ירושלמי לר"ל ולא לר"י דלפמ"ש עיקר הקושי' מהא דאותבי' ר"ל לר"י מן הסברא אבל לר"י דמשני מקרא דוכי יותן אין הכרח כ"כ לדמות מחשבה דתרומה לטומאה להכי מקשה לר"ל אבל לבתר דמשני בירושלמי כגון שאמר לו לך וכו' וממילא גם לר' יוחנן מתרצי בהכי כמ"ש דמשמע הכי מדברי רבא שנדחק כגון שקדם בעה"ב ותרם כריו כנ"ל ודוק

בתוס' ד"ה לא קידשה עצמה וכו' בלא אמירתה כו' כבר כתבנו דרש"י ז"ל דס"ל דאין חילוק בין בפניו ובין שלא בפניו היינו שאינה יכולה לחזור מן השליחות כמ"ש בספ"י והנה לפי' התו' הא דמקשה לר"ל ממתני' דשולח גט לאשתו היינו משלח אחריו שליח כמ"ש מהרש"א ז"ל ולפירש רש"י צ"ל דמשמע ליה דאפי' אם ביטל השליחות לבד מהני ונראה דלפי' התוס' י"ל הא דקאמר לעיל דנתינת הגט ליד השליח גרע מנתינת המעות ליד האשה היינו דמיירי דלא ביטל השליחות אלא הגירושין אבל אם ביטל השליחות לא מהני לר"ל כיון דהשליחות נעשה בה מעשה שמסר לו הגט כבר נגמר אלא שיכול לחזור מן הגירושין כיון שעדיין לא בא ליד אשה ולהכי אסיק בתיובתא ללישנא בתרא דס"ל אפי' גירושין אין יכול לבטל אלא בפניו ולפ"ז אתי שפיר הקושיא דהלכתא אהלכת' דכאן דלפמ"ש עיקר הביטול הוא בגירושין עצמה א"כ שפיר פריך לר"י למה חוזר ומגרש בו כיון שכבר ביטל את הגירושין נתבטל הגט עצמו ואהא משני נהי דבטלה מתורת שליחות היינו דוקא לר"ל צ"ל שביטל את הגירושין דהשליחות אינו יוכל לבטל כיון שכבר מסר הגט לידו אבל לר"י אין הכרח שביטל את הגירושין אלא שביטל את השליחות ולפי הגירסא בגיטין היינו דאף לר"י מיירי כשביטל את הגירושין כמו לר"ל ולא פליגי בלשון הבעל בביטול אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דאין הביטול מועיל לגט עצמו משום דהוי מעשה גמור אבל לפי' רש"י שכתבנו דר"ל מיירי אפי' בפני' משום דביטל את השליחות ומשמע ליה דביטל הגט היינו כמי ביטול השליחות ע"כ צ"ל דלא הוי נתינת הגט ליד השליח מעשה לענין ביטל השליחות כנתינת מעות ליד האשה כיון דמחסרי עדיין הנתינה ליד אשה ודוק

והנה בירושלמי בריש פרק השולח מקשה אמתניתין דבראשונה הי' עושין ב"ד וכו' וז"ל לימא פליגי הדא על ר"ל דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחות בדברים תפרש בב"ד שכחו מרובה עכ"ל ולכאורה קשה למה לא משני הש"ס בסוגיא דידן הכי דמיירי שמבטל בב"ד ומסיק לה בתיובתא ונראה משום דאי' בפ' השולח על מתני' זו בפני כמה הוא מבטל ר"נ אמר בפני שנים דתרי נמי הוי ב"ד ר"ש אומר בפני שלשה ואיתא תו התם פלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל מפני תקנת ממזרים ור"ל ס"ל מפני תקנות עגונות ומפרש התם דפליגי בפלוגתא דר"נ ור' ששת דר"י ס"ל כר"נ ור"ל ס"ל כר' ששת ולפ"ז ר"כ דאמר בפני שנים לא מצי לשנוי' משום כח ב"ד יפה דהא ר"ל מדייק מדקתני והלכה משמע אבל חזרה בה לא וכשקדשה את עצמה ע"כ שקידשה א"ע בפני עדים אפ"ה דוקא קידשה אבל חזרה לא וא"כ מוכח דלא מהני כח ב"ד אלא דירושלמי משני אליב' דר"ל עצמו דלא תקש' ממתני' שפיר משני דר"ל לשיטתו דס"ל בפני שלשה א"כ שפיר י"ל דלא מיקרי כח ב"ד אלא בשלשה אבל הש"ס הכא אליבא דהילכתא דק"ל כר"ן דמבטל בפני שנים א"כ שפיר הוי תיובתא לר"ל דמוכח דלא אמרינן כח ב"ד יפה אבל לר"ל בעצמו באמת איכא לשנוי' כמו בירושלמי ודוק

בגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם וכו' א"ל ר"י וכו'. והרי"ף הביא פלוגתא דרב ושמואל ארישא וכן אסיפא ותמהו עליו דכיון דלישנא קמא אידחי לי' למה הביאו ועיין בר"ן שנדחק ליישב ולענ"ד נר' די"ל דמאי מקשה ליה ר"ח אדשמואל הא אמרינן בגיטין דף פ"ג ע"ב בעי רבא מר"נ היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו' תיבעי לר"א וכו' ופי' שם תוס' דלר"א דס"ל דמהני שיור בגט הבעיא הי' שיהא הגט חל באותו יום ואח"כ יתבטלו הגירושין ואף דפשיט מסתברא כיון דפסקה פסקה הא כתבו הפוסקים דלא קי"ל הכי מדאתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבא ובר"פ המגרש בעי שם ר' אבא בקידושין האיך דאיכא למימר דמודה בי' רבנן דמהני שיור וכו' וכן הוא ברמב"ם וש"ע אה"ע ס"ס ל"ח וכתב הראב"ד ז"ל בשמעתין דלר"י דס"ל דכולי' תופסין היינו משום דס"ל בקידושין מהני שיור א"כ י"ל דשמואל ס"ל כר"י דמהני שיור בקידושין דמודו רבנן לר"א וס"ל כדבעי' רבא לר"א דמהני בהיום אי את אשתי וכו' וה"נ מהני לרבנן כשמקדש לזמן ואח"כ פקעי קידושין ותו דהכא כיון שקידשה אחר כבר לאחר למ"ד יום לא שייך לומר כיון דפסקה פסקה ואין לומר דהא דפריך קידושי שני במאי פקעי היינו משום דקידושי שני הוי חזרה לגמרי אצלה שחזרה היא מקידושי ראשון ז"א דהא כ' הרמב"ן והוא מירושלמי דאם מת השני תוך למד חזרו קידושי ראשון דלא הוי חזרה א"כ ממילא י"ל דס"ל לשמואל