המקנה רד

שכר הפועלים ידוע וא"צ פיסוק דמים כלל א"כ בשכר מלמדות שאין השכר ידוע אלא לפי ערך המלמודו בלימודו ושקידתו והתמדתו בתלמידיו וע"כ צ"ל בפסוק דמים הרי הבעה"ב אסור לחזור משום דהוי מחוסר אמונה וכ"ש במלמד דמסתמא הוא בענין שאין לו במה להתפרנס דאל"ה אסור ליקח שכר לימוד כדאי' בי"ד הלכות ת"ת א"כ אסור לחזור משום נדר כדאיתא בח"מ סי' קכ"ה והמלמד אסור משום לפני עור לכך כתבו התוס' בענין שא"צ פיסוק דמים כלל כגון שהי' כבר בביתו דמסתמא על פיסוק הראשון הוא כדאי' בח"מ סי' של"ג ס"ח בהגה"ה גבי חזן וק"ל

ברש"י ד"ה ארעא דרבנן הפקר לתלמידים עכ"ל אין פירושו ק שהפקיר אותו לתלמידים דהא קיי"ל דהפקר לעניים הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם כשמיטה ולכאורה הי' נראה דכוונתו להא דאמר בכריתות הנותן מתנה לחבירו והלה אומר אי אפשי בה כל הקודם זכה בה כיון שר אבא נתן במתנה לר' גידל ור' גידל לא הי' מקבל ממילא הי' הפקר וזכו בו התלמידים והיינו דמיקרי ארעא דרבנן כיון שזכו בו. מיהא לשון איבעי' במתנה נשקלי' משמע שלא נתן עדיין במתנה וצ"ל דמ"ש רש"י הפקר לתלמידים לאו הפקר ממש אלא כיון דשניהם לא ירדו לתוכה ממילא הי' משמשים באותו שדה כדין שדה דלא קיימא לאגם וק"ל

בגמרא אע"פ שנתאכלו המעות וכו' כתב הרשב"א ז"ל דאפי' נשרף או נאבד מקודשת ע"ש משמע דס"ל דאפי' נאנסו הוי קידושין. ולפי מה שכתב שם דהטעם הוא דאם תחזור תצטרך לשלם לו ע"כ צ"ל דחייבת באונסין ואין להקשות על זה מדברי רש"י ז"ל לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה משום אונסא וכו' דע"כ אונסא דאורחא עלי' רמי' משום שהמעשר וכו' אע"ג דהוי מקדש לאחר למד יום דהתם שאני כיון שבשעת האונס אינו ש"פ א"כ אין לחייב אותה באונסין כיון דלא שוה מידי חוץ לירושלי' משא"כ הכא ובאמת נילוף מהתם היכא דקידשה בדבר שהוא פחות מש"פ בשע' שנתן לה ולאחר למד יום ש"פ דאם נאנס כשלא הי' ש"פ אין הקידושין כלום אלא דמדברי הסמ"ע בח"מ סי' קצ"א סק"ט וז"ל ויש ליישב בדוחק ולומר דמ"ש נאבדו המעות ר"ל שאבדו בענין שאינו יכול לחזור ולהתפרע ממנו ע"ש משמע דאינו חייב לשלם אם נאנסו דאל"ה לא מצינו מקום שלא יתחייב לפרוע ואפשר לדחות דמשכחת שהיה עמו במלאכתו דה"ל שאלה בבעלים אך זה דוחק ועיקר נראה כמ"ש בק"א סי' מ' ע"ש ומ"מ עיקר הדין שתהי' האשה חייבת באונסין צ"ע כיון דאין כל הכאה שלה שהרי הוא ג"כ הנאתו לקדש בו את האשה ולמ' תתחייב באונסין ואין ראיה מהא דאי' בח"מ סי' קפ"ו דהלוקח כלים מבית האומן ע"מ לבקרו דאם נאנס בהליכה חייב דהתם שאני שכבר לקוח הוא בידו כמ"ש הסמ"ע ז"ל שם משא"כ הכא דאין הקידושין כלום עד לאחר למד יום ומשום היתר תשמיש לחוד לא מתחייב באונסין ואפשר דהרשב"א ז"ל דנקיט נשרף לאו דוקא אלא בפשיעה אך מלשון התוס' לקמן דף סמך ע"ב בד"ה א"ב וכו' לא מצי לשנויא כגון שנאבדו וכו' משמע דאפי' נאבדו באונס הוי קידושין דאל"ה המ"ל דא"ב אם נאבדה באונס מ"מ נראה פשוט דלענין יוקרא וזולא אזלינן כמו שהוא אחר למד יום דהא חזינן לעיל גבי מעשר אע"ג דבמקומו אינו ש"פ מקודשת כשיגיע לירושלים וכן להיפך אם הוזל ואינו ש"פ לאחר שלשי' יום אינה מקודשת דהא אם תחזור תוכל לומר הרי שלך לפניך ויש להסתפק דאפי' אם אח"כ ש"פ מ"מ כיון שהוזל ממה שהיה שוה בשעת נתינה אם תחזור תוכל לומר לו הרי שלך לפניך א"כ אפילו אם אינה חוזרת בה יש לומר שלא היה דעתה להתקדש בה אלא כפי מה שהוא שוה בשעה שנתן לה אך לפמ"ש הר"ן הטעם אע"ג דליתניהו השתא מעיקרא מקנה נפשה בהא דיהיב לה א"כ י"ל אפילו הוזלו ואינו ש"פ לאחר למד יום מ"מ מעיקרא מקנה נפשה וצ"ע עוד כתב הרשב"א דבקידשה בשטר ונאבד או נשרף לא הוי קידושין אבל אם היה בנייר ש"פ מקודשת משום דדעתה נמי אנייר ורמ"א כתב בסימן מ"ם וי"א דאם קידשה בשטר ואינו בעין לאחר ל' יום וכו' אינ' מקודשת ולכאורה אינו מובן דלא מצינו חולק בזה ונראה דהא דלא חיישינן אפילו באין הנייר שוה פרוטה שוא שפה פרוטה במדי היינו משום דלדעת הרמב"ם דהטעם הוא משום דהיא יכולה להוליכו למדי א"כ הכא כיון דאם תחזור בה לא תצטרך לשלם פרוטה כיון דבמקומו אינו ש"פ ממילא לא הוי קידושין וכ"ש לפמ"ש לעיל דף מ"ח דהיכא דאינו ש"פ במקומו לא אמרינן דדעתה אנייר אבל לדעת הר"י שהביא הרא"ש וב"ש סי' ל"א דהטעם הוא דגזרינן משום מקום שהוא ש"פ או שמא אנשי מקומו יבאו לכאן ויאמרו א"א יוצאת בלא גט א"ר אף הכא איכא למיגזר הכי ואף אם אין השטר ש"פ ונקרע הוי ספק קידושין וכיון דהש"ע בסי' ל"א ס"ט כתב הלשון וי"א שאם קידש בתבשיל והיינו דעת הרמב"ם להכי כתב כאן ג"כ בלשון וי"א ודוק

שם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו וכו' כתב הרא"ש דבחזר הוא מודה ר"ל דוקא בחזרת האשה קאמר משום דנתינת המעות לידה הוי כמעשה וצריך להבין דבריו דלמה גבי דידי' לאו הוי נתינת ורות מעשה כמו גבי דידה ונראה להבין עפ"י מ"ש לעיל דף זי"ין בהא דאמר רבא תן מנה לפלוני מקודש' מדין ערב ובהילך מנה והתקדש לפלוני מקודשת מדין עבד דיש חילוק ביניהם דבתן מנה לפלוני היינו דהיו כאילו קיבלה בעצמה בההיא הנאה שנתן ע"פ דבריה והיינו כדין ערב דמשתעבד בההיא הנאה אבל בהילך מנה הטעם דלא בעינן נתינת הבעל כלל והיינו דיליף מדין עבד דאין להעבד זכי' בממון כלל כמו שהארכנו שם הרי דבדידי' עיקר הקידושין במה שאומר הרי את מקודשת לי ולא הנתינה שאפי' אם אדם אחר נותן סגי אבל אצלה א"צ אמירה אבל צריכה שתקבל בעצמה או כסף או הנאת כסף והיינו טעמא הכא דגבי בעל אין נתינת הבעל ענין למעשה קידושין דאין הקידושין תלוין אלא באמירה דידי' אבל בדידה דהעיקר הקידושין תלוי' בקבלת המעות שכיר הוי נתינת המעות לידה מעשה לר"ל ובזה אתי שפיר הא דקאמר לקמן בסמוך אליבא דר"ל התם נמי כל קמי' דאתא לידי' וכו' משמע דאם נותן הגט לידה ואמר לה שלא תתגרש אלא לאחר למ"ד יום אין הבעל יכול לבטל לר"ל דנתינת גט לידה הוי כמעשה אלמא דבדידי' כמי חשוב נתינה כמעשה ולפמ"ש אתי שפיר דבעינן דוקא שהגט יהי' מנתינת הבעל עצמו א"כ עיקר הגט תלוי' בנתינה שפיר הוי נתינה מעשה אי נתן בידה ובזה אתי שפיר לשון הש"ס שאני נתינת מעות ליד אשה דמאי פסיקא לי' דמיירי בקידושי כסף ולא בקידושי שטר והל"ל סתמא שאני נתינה ליד אשה ולפמ"ש דדוקא בקידושי כסף דלא בעי נתינה מיד הבעל כנ"ל משא"כ בקידושי שטר דילפינן מהיקשא דויצאה והיתה פשיטא דצריך שיהא השטר משל הבעל עצמו ומדפליג ר"ל בחזרה היא דוקא ע"כ מיירי בקידושי כסף עי"ל דלגבי דידי' לא הוי נתינה מעשה דאין מזה ראי' שדעתו לקדשה דאיכא למימר שהי' בדעתו שיהא רשות בידה לחזור ויהא המעות פיקדון בידה כדאמר לעיל גבי המקדש אחותה דהא דלא אמר לה בפי' פקדון משום דסבר דלא מקבלה מיני' וכ"ש לפמ"ש הר"ן דכשהבעל חוזר אינה צריכה להחזיר המעות דאיכא למימר דבמתנה יהיב לה והא דלא אמר במתנה משום דכסיפא לה מלתא א"כ אין מזה ראי' שהי' בדעתו שלא לחזור אבל גבי דידה לא שייך לומר שהי' בדעתה לחזור וקיבלה בתורת פקדון דכיון שאין דעת הבעל ליתן בתורת פיקדון הא קי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא וכ"ש דלא שייך לומר דלשם מתנה קיבלה כיון שאין דעתו ליתן לה שהרי אם הי' חוזרת צריכה להחזיר הקידושין לכ"ע אבל מ"ש בתחלה כ"ל עיקר דהא משמע גבי גט אם נתן לידה אז הי' יכול לבטל לר"ל כנ"ל דדוחק לומר דגבי גט לא שייך לשם פיקדון עוד נראה די"ל סברתו ז"ל דבדידי' לא שייך לומר דנתינת המעות הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה דכיון דאין צריכה להחזיר המעות אין זה ביטול המעשה דהא הועיל המעשה לענין זה שיהי' המעות שלו תדע דאטו נימא אם הלוה מעות לחבירו לשלם לו לזמן ובתוך הזמן מוחל לה דס"ל לר"ל דלא מהני מחילה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אע"כ דאין זה ביטול המעשה והרי הועיל הנתינה שיהא המעות שלה ולפ"ז נראה לי דאפי' לפמ"ש ב"ש בשם הרא"ש בתשובה דאפי' בחזר הוא צריכה להחזיר לו אפ"ה אתי שפיר די"ל דהרא"ש לא כתב כן אלא לפי מאי דקי"ל כר"י דנתינת המעות לא הוי מעשה ואתי דיבור ומבטל לגמרי כאילו לא אמר כלום ממילא המעות עומד ברשותו אבל לר"ל אף דס"ל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה מה"ת נימא דהוי קידושין הא די בזה שנאמר דלא יבטל המעשה של הנתינה ויהא המעות מתנה אצלה וכיון שבזה ג"כ לא יהא ביטול מעשה למה נימא דתהא מקודשת והיינו דכתב הרא"ש דדוקא גבי חזרה דידה דלא שייך כלל שיהא מתנה אם אינה מקודשת כיון שהוא עומד בדיבורו א"כ הוי ביטול מעשה אם לא תהי' מקודשת

שם איתביה ר"ל לר"י כל הכלים יורדין וכו' הקשה הריטב"א ז"ל ולדידי' מי ניחא דהא בהא לישנא מודה ר"ל דאת דיבור ומבטל דיבור ועיין במהרש"א בשם ת"י אף בדידי' צ"ל דמחשבה דטומאה כמעשה דמי ולכאורה קשה דמאי ס"ד הא מחשבה דטומאה מוציאה אפי' מידי מעשה שאפי' אם התחיל לשוף ולכרכר ואח"כ חושב להניחו כך יורדין לידי טומאה אלמא מחשבה דטומאה כמעשה גמור דמי ונראה דיש לפרש דוודאי מחשבה דטומאה לאחר שנגמרה זו הי' עשייתו כמ"ש מהרש"א בשם הו' בד"ה מידי מחשבה וכו' אלא דהא דקאמר במתני' דמחשבה אינו מוציא לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה היינו דאפי' אם לא נגמר הכלי אלא התחיל לעשות הכלי ע"מ שלא לשוף אח"כ קודם שנגמר הכלי חזר בו ודעתו לשוף ולכרכר אפ"ה אין מחשבה זו מוציאה מידי מחשבה ראשונה מדקאמר סתם אין מחשבה מוציאה מידי מחשבה וכן נראה גבי הכשר טומאה מדאיצטרך קרא דיותן דומי' דכי יתן אע"ג דמחשבה זו גמר מעשה היא כמ"ש תוס' דלא איצטריך אלא בכ"הג כגון שחישב על הפירות שירדו עליהם גשמים וקודם שירדו חזר בו אפ"ה מחשבה ראשונה כמעשה דמי ובזה מתורץ ממילה קושי' התוס' שם ד"ה מידי מחשבה ממחשב' דתרומה דוודאי ידע דמחשבה כמעשה הוא אלא דמקשה ממחשבה שקודם גמר הכלי ואף דבשבת דף י"ד ע"ב גבי הניח כלים תחת הצינור משמע דבחזר בו קודם ירידת גשמים בטלה מחשבתו היינו לענין ג' לוגין מים שאובין דליכא קרא ובאמת לא הוי מחשבה כמעשה אבל גבי טומאה שאני דגלי בי' קרא דמחשבה כמעשה דמי ולפ"ז צ"ל דמה שהתחיל לעשות הכלי ע"מ שלא לשוף הוי לר"ל כמו מעשה דנתינת מעות ליד אשה ועדיין צ"ע ודו"ק.