המקנה רג

בתוס' ד"ה האומר וא"ת מאי חידוש וכו' הנה הרשב"א והריטב"א ז"ל תירצו דה"א כיון שנהג מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין עיני' כי האי דיבמות דף ק"י דיתבי אבי כורסייהו וכו'. ובאמת מלשון הברייתא תנא מה שעשה עשוי משמע כדבריהם ז"ל דעיקר הרבותא דמהני עשייתו ברמאות וכן משמע הא דקאמר ותנא דידן כמי הלך דקתני הלך ברמאות משמע שתחלת הליכתו היתה ברמאות אבל תי' התו' דכשבא אצלה ואמר פלוני שלחני הרי לא הי' בשעת הליכתו רמאות אלא אח"כ חזר בו ויש לפר' דהיינו דקאמר ותנא דידן נמי וכו' ר"ל בלאו הבר ית' איכא לפרושי רבותא דמתני' כמ"ש תוס' שאמר לה בתחילה פלוני שלחני אליך. ולפ"ז ע"כ האי והלך דמתני' היינו שהלך לעשות שליחותו ואח"כ חזו בו אבל כיון דנראה מלשון הברייתא דרבותא הוא דמעשיו קיימין א"כ יש לפרש מתני' נמי הכי שהלך ברמאות וכן משמע כדבריהם ז"ל מהא דקאמר לקמן דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי והאיך נרמז במתני' דהוי רמאות ע"כ היינו משום דא"כ מאי קמ"ל דמקודשת לשני אלא עשים דה"א דלא הוי קידושין משים דהוי רמאות ויש לפרש עוד כפי דבריהם הא דמקשה בתר הכי ומ"ש דקתני הכא האומר לחבירו דקאי אדלעיל דאי היו אמרינן כפי' תוס' דקמ"ל דלא אמרינן הא דקאמ' לי לצור' משלחו י"ל הא דנקיט התם האומר לשלוחי משום שנותן הכסף או שטר קידושין בידו להוליכו א"כ הא שלוחו להוליך את הקידושין שמסר בידה משא"כ הכא במתני' דא"א לפרש שמסר בידו להוליך שטר קידושין דא"כ איך יכול לקדש בו לעצמו הא בעינן שיכתוב לשמו כדאיתא לעיל דף יוד וצ"ל דמקדשה בכסף וע"כ א"א לומר כשמסר בידו כסף וקידשה בו דא"כ האיך מקודשת לשני דהא ה"ל קידשה בגזל כדאיתא בש"ע סי' ל"ה סעיף ט' ואם החליף ונתן לה קידושין אחרים האיך אפשר לומר שלצורך משלחו קידשו דא"כ למה החליף וע"כ צ"ל שלא מסר בידו מעות אלא שאמר לשליח קדש לי אשה פלונית במעות שלך וכדאמר רבא לעיל דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני וכו' וכ"ש אם אמר לו שיתן הקידושין בהלואה וישלם אח"כ פשיטא דמהני ובזה שפיר איכא למימר דלצורך משלחו קאמר ולהכי נקט לשין חבירו כיון שלא מסר בידו כלום ולא נעשה שליח להולכה כלל אבל לבתר דמפרש המתני' כמו הברייתא דתחלת הליכתו היה ברמאות כנ"ל וא"צ למ"ש התוס' שפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו כי התם שמסר בידו שטר או כסף והוא שינה וקידשה בשלו לעצמו ואהא משני שפיר דקמ"ל דאפילו בחבירו הוי רמאו' כן נרא' לענ"ד לפי שיטת המפרשים הנ"ל ולפי תי' התוס' צריך לפרש הא דקאמר ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות היינו משים דלשון הלך דמתני' היא מיותר דבשלמא במתני' דהאומר לשלוחו שפיר שייך לשון והלך וקידשה על הליכתו למקום אחר אבל במתני' הוי סגי במאי דתני וקידשה לעצמו אלא דהאי הליכ' לאו הליכה ממש אלא שהלך אחר דעתו ברמאות כעין שאמרו חז"ל בסוטה גבי וילך איש מבית לוי שהלך אחר עצת בתו וכן גבי מנוח וילך אחרי אשתו שהלך אחר דעתה וכעין שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר כן במקומות רבות והיינו דקאמר הגמרא דקמ"ל מתני' דאפי' בחבירו והוי שינוי דעת ברמאות ונראה דלא ניחא להו לתו' ז"ל לתרץ כתי' הריטב"א והרשב"א ז"ל דה"א דאפקעינהו רבנן לקידושין דהא דיש כח ביד חכמים להפקי' היינו מטעם הפקר ב"ד הפקר והפקירו הקידושין כפי' רש"י ביבמות שם והא מלתא שמעי' מב"מ דף ט' מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הרי דשינה בשליחתו ואפ"ה זכה לעצמו ולא הפקירו וכ"ש למ"ד שם דרישא מיירי בלא אמר תחלה הרי דכבר הגביה לצורך חבירו אלא דלא קנה חבירו אפ"ה מהני כשזוכה לעצמו ונראה דלדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל אין קושי' מזה כיון שכתבנו דלדידהו מיירי שנתן בידו כסף או שטר י"ל דדוקא בזה הוי רמאות כיון שקיבל מידו הכסף או השטר בתורת שליחות במתני' דב"מ כיון שלא קיבל מידו כלום אינו מחויב לעשות שליחתו ולכך זכה בו ובזה א"ש טפי סמיכות הקושיא מאי שנא הכא וכו' דכבר כתבנו דהוי מצי לפרש כפי' התו' שלא נתן הכסף או השטר בידו ולהכי לא נקט שלוחו אבל מדאמר שנהג מנהג רמאות ע"כ שנעשה שליח להולכת הכסף או השטר ושפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו וכן משמע קצת לקמן מלשון הסוגיא דרבב"ח יהיב ליה זוזי לרב וכו' משמע דלא הוי רמאות אלא כשנתן הכסף בידו ועמ"ש לקמן בלשון רשי' ז"ל ודוק

דף נ"ט ברש"י ד"ה דקתני האומר וכו' והכא נקיט חבירו שלא שלחו לשם כך וכו'. לולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש בפשטא לפמ"ש לעיל הרא"ש ז"ל דף נ"ב גבי הא דאמר ש"מ מדרב דאשה נעשית שליח לחברתה דקמ"ל דאע"פ שלא אמר השליח כן אעשה אפ"ה כשעשה שליחותו הוי קידושין א"כ י"ל דהשליח שנתרצה ואמר כן אעשה בזה סמכה דעת המשלח שיעשה שליחותו ומתני' דהאומר לחבירו היינו שלא אמר כן אעשה אפ"ה אם הי' מקדש לחבירו הי' מהני מדין שליחות שהרי ציווה לו לעשות כן ושפיר קאמר דלא סמכה דעת המשלח כיון שלא הבטיחו לעשות שליחותו ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דבכה"ג שלא הבטיחו לעשות שליחותו לא הוי רמאי כלל שלא הי' מחויב לעשות שליחותו של חבירו והיינו לפמ"ש לעיל דמתני' מיירי ע"כ לשיטת התו' שלא נתן לו המשלח כסף אלא שאמר לו שיתן לה הכסף של עצמו ולא מוכח מידי שנתרצ' לעשו' שליחותו אבל מלשון התוס' בד"ה לקדושי אתת' וכו' מיירי דארצו' ארצי' קמי ושתק משמע דאע"ג שלא הבטיחו הוי רמאות ועיין בק"א וצ"ע בזה ודוק

בגמרא באגי דאלימא הוי וכו' ואע"ג דמדינא הוי מצי מעכבי מדינא דבר מצרא צ"ל דהוי בענין שלא הי' בו משום דינא דבר מצרא. ולפי גירסת בה"ג בב"מ דף כ"א לאשה וליתמי ולת"ח לית ביה משום דינא דבר מצרא א"ש טפי דבאמת מצד הדין לא היה יכולין ליטען טענת דינא דבר מצרא נגד רבה בר בר חנא אלא דאלימא הוי והיינו דאמר דלרב נהגי בי' כבוד ר"ל שנתן לו דין ת"ח ולא לרבה בר בר חנא והנה לכאורה נראה הא דקאמר באגי דאלימא ולא אמר שלא רצה המוכר למכור לרבב"ח כדקאמר ברבין חסידא משום דא"כ הי' ראוי' לרב לחזור ולמכור לרבב"ח אבל כיון דהוי באגי דאלימא כמו כן הי' מוחין בידו שלא למכור לאחר אך לפ"ז קשה בהא דפריך הש"ס איבעי' ליה לאודעי' כיון דרב בעצמו הי' רוצה לחזור ולמכור לרבב"ח אלא שהמניעה הי' מבאגי דאלימא ואם הי' רוצה למכור לרבב"ח הי' מוחין בידו כמו שעכבו בתחלה א"כ לא הי' צריך לאודעי בשלמא לעיל גבי רבין חסידא לא שייך לומר שיגרש אותה דכבר אסורה לבנו א"כ י"ל שיהא לבנו תרעומת שאם לא היה אביו מקדשה הי' מרצה אותה אבל מה הזיק רבו בקנייתו דאם הי' יכול לרצותם הי' יכול לחזור ולמכור לו השדה וכ"ש לפמ"ש לעיל הא דנהגי' בי' כבוד לרב היינו דנהגי בי' דין ת"ח דאין בו משום דינא דבר מצרא א"כ יש לומר לפי דעת הפוסקים בח"מ סי' רע"ה גבי אשה דלית בה משום דינא דבר מצרא בין כשהי' קונה בין כשהיה מוכרות משום דאין דרכה לטרוח אחר הלוקחים א"כ לגירסת בה"ג גם לענין ת"ח הדין כן וכיון שנהגו ברב דין ת"ח לקנות א"כ ה"נ לא הי' יכולין לעכב אם בא למכור וע"כ צ"ל דרב לא רצה למכור שפיר הוי ליה לאודעי. ולפ"ז צ"ל דהא דלא משני דלא רצה המוכר למכור היינו משום שהי' ידוע להם דעובדא הכי הוה: וק"ל

בתוס' ד"ה עני המהפך בחררה וכו' וקשה מהא דתנן ראה את המציאה וכו' ובס' פ"י תמה ע"ז דממציאה אין ראי' דוודאי אף שנקרא רשע אם עבר וזכה בו קנה ע"ש. ולענ"ד נראה די"ל דס"ל להתוס' דוודאי הא לא איצטרך מתניתין לאשמועינן דנפלה לא קנה דמלתא דפשיטא היא דנפילה לא הוה קנין ואף דלישנויא קמא שם בב"מ הא דלא קנה מטעם ד' אמות של אדם משום דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה ולא בקנין ד' אמות א"כ יש לדחוק דהא גופא קמ"ל מתני' מ"מ הא דאמר ובא אחר ונטלה מייתרי דהל"ל לא זכה בו וכ"ש לשינויי בתרא דד' אמות אינן קונות ברה"ר קשה מאי קמ"ל מתני' ואי בעי לאשמעינן דד' אמות אינן קונות בר"ה אכתי נפל מייתר ותו הל"ל לשנוי קמא רבותא טפי דבא אחר בתוך ד' אמות קנה לשני. ונראה דס"ל להתוס' דקאי שם אמתניתן דלעיל היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משמע דוקא דאמר אני זכיתי בה אבל מסתמא אמרינן דחזקה שליח עושה שליחתו והגביה לדעת חבירו ועלה קאמר בסיפא דאם לא אמר הראשון בפי' אלא שגילה דעתו שרצונו לזכות בה במה שנפל עלי' ולא הספיק להחזיק בה אפ"ה אם בא חבירו והחזיק אע"פ שלא פי' לא אמרינן דכיון דטרח בחבירו ונפל דמסתמא לא נתכווין לעבור על דעת חבירו לא החזיק בה לצורך עצמו אלא כיון שלא אמר לו בפי' תנה לי אמרינן מסתמא דהחזיק לעצמו וזכה בו וממילא אתי שפיר אף לשינויא קמא (דליכא למימר שהשני בא בד' אמות דבזה פשיטא שלא נתכווין לחבירו) דהא חבירו גופא לא ניחא ליה דלי ליה בד' אמות ומה"ת נימא שהוא נתכוין לקנות לו בד' אמות: ולפ"ז הקשה תוס' שפיר דלמה באמת נימא שהי' דעת השני לזכות בו לעצמו כיון דנקרא רשע נוקמא מסתמא בחזקת כשרות וכן נראה הא דאיתא שם במשנה שאחר זה ראה אותם רצים דאינו מובן ולא הל"ל אלא היה צבי שבור בתוך שדהו ואמר תזכה לי זכה אלא דקמ"ל דאף שהם היו מהפכין בחררה לא אמרי' דמסתמא היתה כוונתו כשראה אותן שתזכה השדה להם ולא היה יכול לומר אח"כ שהיתה כוונתו מתחלה שתזכה השדה לו דאין אדם משים עצמו רשע אלא נאמן לומר שמתחלה היתה כוונתו לעצמו משום דלא הוה בזה רשע כמ"ש התוס' והיינו דקתני לשון זכתה ולא קתני לשון תזכה. וק"ל

בא"ד שיש לו מלמד אחר בביתו הקשה בספר ע"ז דהל"ל רבותא יותר דאפי' אם לא היה בביתו אלא שהוא מהפך להשתכר אצל בעה"ב אסור לשני. ונדחק בזה. ולענ"ד נראה כיון דאיתא בש"ע סימן רל"ז בהגה"ה סעיף א' וכל זה לא מיירי אלא כשכבר פסקו הדמים שביניהם וכו' ולפ"ז צ"ל דאף דבל"ז כיון דקיי"ל הנושא והנותן בדברים וחזר בו ה"ז ממחוסרי אמנה. א"כ אין לבעה"ב או למוכר לחזור בו וצ"ל דמיירי מדין הפועל אע"פ שהמוכר או הבעה"ב רוצה לעבור בו. ונראה יותר דמה שכתבו התוס' דהעני רוצה להרוויח בשרירות וכו' דמיירי בלא פסיקות דמים אלא בדבר שהמקח ידוע או