המקנה רב

בגמרא היינו טעמ' דר' דקנסינהו רבנן לגנב ואבע"א וכו' ובנדרים דף פ"ה משני דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא היינו טעמא דר' דקנסינהו רבנן לגנב וכו' ור"י בר יהודא סבר קנסינהו רבנן לבעה"ב ופירש"י בד"ה ור"י סבר וכו' דחדא ועוד קאמר ע"ש והוא דחוק ולולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש דאוקימתא אתי' כשמואל דחטה א' פוטרת את הכרי וכיון דפי' רש"י לעיל דלפי האי אוקימתא ע"כ דמי טבלו לאו דוקא דהא דמי מעשר א"צ לשלם לו א"כ י"ל דבא לשנוי התם דדמי טבלו דוקא וטעמא דר' בדמי מעשר משום קנסא דגנב וטעמא דר"י בר יהודא בדמי תרומה דאף דסבר כשמואל. מ"מ קנסינהו רבנן לבעה"ב ועוד י"ל כשנוי' קמא שנפלה מאבי אמו כהן. וכבר כתבנו לעיל דלהאי שינוי' לא אתי שפיר דמי טבלו ממ"נ אם הי' תבואה של אבי אמו כהן עצמו קשה ממעשר עני דמוזהר על שלו ואם התבואה של עצמו אלא שזכה. אבי אמו כהן במתנות משום שהוא מכירי כהונה שלו ואבי אמו כהן עני א"כ קשה ממעשר שצריך ליתן ללוי וצ"ל כפי' רש"י ז"ל משום דקנסינהו עזרא וסוגי' דנדרים לא מיירי מקנסא דעזרא וא"כ קשה אי ממעשר ראשון אי ממעשר עני וע"ז אמר דקנסינהו אליבי' דר' לגנב. ור"י בר יהודא ס"ל כמי כשהורמו דחי אלא דבתרומה קנסינהו לבעה"ב ונראה דלא ניחא לרשי' לפרש הכי דאכתי לא מתרצי דה"ל לשנוי בטיבלו של עצמו כדמשני הכא ודוק

שם ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו'. כתב הריטב"א דא"ל דאע"ג דדינו בטל ומימיו מי מערה. מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר ע"ש ולכאורה הי' נראה דזה דמי לנוטל שכר לדון דצריך להחזיר כשיתבענו כדאי' בח"מ סי' ט' אך לפמ"ש בכתובות בריש שני דייני דהוא מלתא דמחויב להחזיר השכר תלי' פלוגתא דאביי ורבא בתמורה דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ה"נ אע"פ שנתן לו שכר לדון לא מהני וצריך להחזיר לו אבל אביי דס"ל דאי עביד מהני ה"נ א"צ להחזיר לו א"כ הכא דמשני אביי ל"ק כאן בשכר הבאה ומי לוי קשה ה"נ לדידי' א"צ להחזיר לו אך נראה דהריטב"א לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דף ויו ע"ב גבי מקדש בהנאת מצוה דכשמקדשה באבק ריבית אפי' עדיין לא נתנה לו ומקדשה בי' אבל לפמ"ש לעיל שם דקידושין הוי כאלו לא קיבלה עדיין מידי דהואיל דאינו יכול לתובעו ולהוציא מידה אין לה במה להתקדש א"כ ה"נ לא קשה מידי דהא הכא מיירי שלא נתנה לו עדיין אלא משום דמקדשה בשכר. ודוק

שם כאן בשכר הבאה ומילוי וכו' נראה דהא דנקיט במתני' הרי זו מקודשת אפי' היא ישראל דלכאורה אינו מובן דהוי לי' למנקט ואפי' הוא ישראל בתר מתנות דהוי רבות בישראל כדמשני הש"ס לעיל. ונראה דקאי נמי אמים ועפר חטאת משום דאי' במתני' דבכורות דף כ"ט ע"א אם הי' כהן טמאוהו מתרומתו מאכילו ומשקהו וכו' א"כ כיון דעיקר מתני' אתא לאשמעינן דמותר ליטול שכר הבאה ומילוי ולא להזות ולקדש א"כ אם הי' כהן כיון דמזה מי חטאת ומטמאיהו מתרומתו מותר ליטול שכר ופשיטא שמתקדשת ולהכי קאמר אפי' הוא ישראל ואינו מפסידו מתרומתו אפ"ה מותר ליטול שכר הבאה ומילוי ועיין בראב"ד שכתב. דצ"ל בפירוש בשכר הבאה ומילוי והקשה עליו הרשב"א דא"כ סתמא דמתני' דאינו לשכירות אלא בסוף ולענ"ד לק"מ דהוו כאלו מקדשה בטבעת שעשה משלו שאע"פ שאין הכסף ש"פ אלא עם המלאכה שעשאה אפ"ה מקודשת כיון שלא ציוותה לו לעשות אפי' אם אמר התקדשי לי בשכר המלאכה ולא דמי לעשה לי שירים שכבר נתחייבה לו לשלם השכירות מיהא נראה דבל המקדש סתם באפר חטאת דעתו על שכר המילוי והבאה כדאמרי' לעיל דף מ"ח דאם יש בנייר ש"פ מקודשת ועיין מ"ש שם די"ל דפליגי בהא ר"מ ורבנן: ודוק

נשלם פרק האיש מקדש. שבע רצון ברכת ד' מלא וגדוש. בעזר רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש. שוכן את דכא במו מדמנה נורש. מעטרוה חסד ועלומיו יחדש. עוד אודני ישועות פניו ואומר. אשרי משכיל אל דל שפתי ישית משמר לזכך וללבן שפתי דעת בשלג וכצמר. ביתר שאת ויתר עז כנאמר. והדרך צלח רכב על דבר אמת וגומר בפרק האומר: