המקנה ר

חכמים וכו' ור"ש נמי לגמר משחוטי חוץ דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהג היינו דקאמר וכו' ועוד קאמר שם ור"ש אשר יאכל כתיב ביה והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא ראה ר' דברי של ר"ש וכו' כיון דס"ל לחכמים גבי אותו ואת בנו כר"מ משום דאותו ואת בנו איתא נמי בקדשים. משמע דאל"ה לא הוי ילפינן חולין מקדשים אע"ג דדמי ליה שחיטה משחיטה א"כ בחולין בעזרה כ"ש דלא דמי ליה דהוי זביח' משחיטה דחולין מקדשים לא גמרינן ותו דכי היכא דס"ל לרבנן בכיסוי הדם כר"ש משום דכתיב אשר יאכל י א"כ ה"נ בחשב"ע דנפקא מקרא דוזבח' ואכלת הרי דכתי' בי' לשון אכילה להכי ס"ל להרמב"ם ז"ל דקי"ל בהא כר"ש אלא דלכאורה קשה מ"ט דחכמים דר"ש כיון דהוי חולין מקדשים ותו דכתיב בי' לשון אכילה ונראה דטעמייהו דחכמים משום דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובזה אין חילוק בין שחיטה ראוי' לשחיטה שאינה ראוי' כדאי' בחולין דף פ"ה ע"ב ופי' רשיי ז"ל שם בד"ה וסבר ר"ש וכו' דאי רבנן וכו' מה לי ראוי מה לי אינה ראוי הרי דלפי המסקנא רבנן ור"ש פליגי בחשב"ע דרבנן ס"ל לאו דאורייתא ור"ש ס"ל מדאוריית' הוא. ושפיר פי' רש"י דפלוגתא הי' בקידושין ובזה אתי שפיר טפי דהא דאמר ר' גידל אמר רב המקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת נפקא לי מיהא דס"ל לחכמים דר"ש המקדש בחשב"ע אינה מקודשת ומוקי לה רבה כשנמצאת טריפה ולפמ"ש טעמייהו משום דס"ל דחש"בע דרבנן הרי מוכח דאפי' באיסורי הנאה דרבנן אי אינה מקודשת ויש לפרש הא דאמר פלגא אוקמינכא ולשון זה איתא בעירובין פלגא לית דחש להא דר"ע ע"ש והתם שייך לומר כן משום שרצה לחלוק על חכמים דר"ע כדפירש"י ז"ל שם אבל הכא אינו מובן ולפמ"ש דע"כ למר יהודא דהוי סבר דפלוגתא ר"ש ורבנן הוא בהיפוך דחכמים ס"ל חשב"ע דאורייתא וס"ל ששא"ר שמה שחיטה ע"כ לית הילכתא כחכמי' כמו שהוכחנו מסוגי' דפ' כיסוי הדם דשנה בלשון חכמי' כנ"ל א"כ שפיר קרי' לי' פלגא דחולק על דברי חכמים ודוק

בתוספות ד"ה שני כתובים הבאים כא' וכו'. וא"ת אי לא כתיב וכו' דליכא למימר וכו' לכאורה דבריהם סותרין סוגיא דע"ז הא אמר שם בהדיא דלמ"ד חליפי חליפין מותרין ויליף לה מכי חרם הוא ואפ"ה ס"ל דהוי שני כתובים ותו הקשה המהרש"ל ז"ל דלמ"ד חליפי חליפין אסורין לא מתרצי כלל ע"ש עוד קשה למה לי תרי מיעוטי ע"ש דמחק מיעוטא דיובל הי' ולולי דבריה' הי' נראה דיש לדקדק בלשון הברייתא הא דקאמר הא כיצד משמע דקשי' ליה קראי מדכתיב יובל היא קודש תהיה לכם מדקרי קודש משמע דתופס את דמיו ויוצא לחולין. וכתיב תהי' דמשמע בהוויית' תהא ואהא משני תהי' קאי על פירות שביעית עצמן וקודש קאי על חליפי פירות שאם החליף החליפין דינם כקדש שתופס את דמיו ויוצא לחולין ולפ"ז יש ליישב קושית מהרש"ל דל"ל תרי מיעוטא דאיצטרך מיעוטא גבי ע"ז דאי ממיעוט דכתיב גבי שביעית ה"א דאתי למעט דלא נילף בכל מקום מחליפי שביעית שתופסין דמיהן ויוצא לחולין ואתי קרא למעוטי חליפי ערלה דאין תופסין דמיהן וחליפי חליפיו מותרין אבל אכתי ה"א דנילוף ערלה וע"ז ומפירות שביעית עצמן דפירי עצמה וחליפין אסור להכי איצטרך בע"ז למעט ערלה שאין תופס דמיו כלל ואיצטרך גבי שביעית דאי ממיעוטא דע"ז ה"א דלא ממעט אלא דלא נילוף מיניה בכ"מ בערלה בפירי עצמו שיתפסו דמיהן והן עצמן אסורין כמו בע"ז ופירות שביעית עצמן ואכתי ה"א שתופס דמיו ויוצא לחולין דנילף מחליפי שביעית שדינן כקודש ולהכי איצטרך למעט גם גבי שביעי' וכן נראה מוכח דיובל היא מיעוטא הוא מדלא נילף כל איסורים מהקדש שיתפסו דמים ויצא לחולין דמהא דכתיב גבי ע"ז ליכא למעט אלא שלא יהא שניהם אסורים ודוחק לומר דחולין מקדשים לא גמרינן דהא לאו חומרא שהרי הם עצמן יוצאין לחולין כמ"ש מהרש"א לעיל גבי עגלה ערופה בד"ה כפרה כתיב כקדשים ולפמ"ש אה שפיר דמדכתיב יובל הוא למעוטי גבי חליפי שביעית מוכח בשאר איסורי' דאין תופסין דמיהן כלל ובז' כ' לענ"ד די"ל דהא דהקדימו ותו' תימ' וכו' משו' דהמ"ל למ"ד חליפי חליפי מותרין הוי הקדש עצמו חליפי שביעית שני כתובים מדקרי רחמנא קודש כדי שיהא דינם כהקדש שיתפסו דמיהן ויצאו לחולין ולא ניליף מהקדש דחליפי שביעית שתופסין דמיהן ויצאו לחולין דלא כתיב תהי' אלא בפירות שביעית עצמן אבל חליפין ממילא נימא דלא עדיפא מהקדש וחליפין אע"כ דאתי' למעוטי דשאר חליפין אין תופסין דמיהן כלל ואכתי הוי מצי למילף בל איסורין מפירות שביעית דהם וחליפיהם אסורין ומדכתיב גבי ע"ז ה"ל פירות שביעית עצמן וע"ז שני כתובים למעט במקום אחר שאפילו אסורי עצמן אין תופסין דמיהן לכך הקדימו תוס' דשביעית ליכא למילף בע"ז משום דמותר בהנאה וממילא דה"ה שביעית מהקדש ליכא למילף משום דשביעית מותר בהנאה וא"כ ליכא למילף חליפי שביעית מהקדש וכיון דקודש דכתיב גבי חליפי שביעית לא מייתרא ממילא לא הוי ע"ז שני כתובים דאיצטרך לאשמעינן גבי ע"ז דחליפין אסורין וחליפי חליפין מותרין דאין תופסין דמיהן ולפ"ז נראה דיש לתרץ קושי' תוס' דאף בתחלה ידע מהאי מיעוטא דיובל היא ושפיר הוי שני כתובים למ"ד חליפין מותרין דאפילו אי לא הוי כתיב בע"ז כלל ממילא כיון דכתיב מיעוטא גבי חליפי שביעית דשאר חליפין אין תופסין דמיהן והוי ילפינן ע"ז מגוף פירות שביעית שתופסין דמיהן והן באיסורין הרי דלמ"ד חליפי חליפין מותרין שפיר הוי ע"ז ופירות שביעית שני כתובים אלא דאכתי קשה קושי' התוס' למ"ד חליפי חליפין איסורין דל"ל להש"ס בע"ז שם למימר דס"ל שני כתובים מלמדין הא אפי' אי נימא אין מלמדין כיון דס"ל חליפי חליפין אסורין ליכא ב' כתובים אלא דאין זה קושי' די"ל דאכתי תקשה הני תנאי במאי פליגי כיון דאיכא למימר דהוא ממעט חליפי חליפין וממילא הוי ליה שני כתובים וס"ל לדוחק דפליגי בספיקא אי אמרינן להחמיר או להקל וכ"ש לפמ"ש הב"י בי"ד סי' קמ"ה בטעם הטור שפסק בבהמה כמ"ד חליפי חליפין מותרין משום דחליפי בהמה אינן אסורות אלא מדרבנן א"כ קשה על האי תנא דס"ל חליפי חליפין אפי' בבהמה אסורין כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מנ"ל למדרש להחמיר דחליפי חליפי בהמה שהוא מדרבנן דהא משמע שם דפליגי בבהמה ע"ז קאמר דס"ל כמ"ד שני כתובים מלמדין והיינו דס"ל דלא ממעטינין משום יתורא דשני כתובים למעט במקום אחר אלא מוקמינין לדרשא אחרת א"כ הכא כיון דאיכא למימר דלא הוי שני כתובי' כלל משום דקמ"ל קרא כל שאתה מהיי' הימנו אפי' חליפי חליפין אסורין והוא למעט במקום אחר פשיטא דאיכא למידרש הכי טפי ולפמ"ש י"ל דטעמא דמ"ד חליפי חליפין מותרין ולא אמרינן לחומרא דכיון דאסורין לא הוי ליה שני כתובים ואיצטרך הוא למעט במקום אחר היינו משום דחליפי בהמה מדרבנן אזלינן לקולא אבל בשאר חליפי חליפין דע"ז יש לומר דמודה דספיקא דאורייתא לחומרא והיינו שכתב הש"ע דין זה דחליפי חליפין מו רין דוקא ב"ח והש"כ כתב שם דלדעת המתירין לאו דוקא בהמה וטעמא דאף שכתב הב"י בטעם הטור דפסק לקולא משים דאיסור דרבנן הוא מ"מ כל חליפי חליפין מותרין כיון דקי"ל שני כתובים הבאים כ"א אין מלמדין ולענ"ד זה אינו דאף למאן דאמר מותרין אינו הכרח דהוי שני כתובים אלא כיון דחליפי בהמה מדרבנן אזלינן לקול' ובזה נראה לענ"ד ליישב דעת הרמב"ם דפסק כמ"ד חליפי חליפין אסורין אע"ג דקי"ל שני כתובים אין מלמדין ולפמ"ש יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם דסוגיא דע"ז אזלא אליבא דרבי יוחנן דאמר שם אע"פ שאמרו וכו' וכבר כתבנו לעיל דף נ"ז ע"ב דלר"י דאמר לא מצינן ב"ח שאסורין ע"כ סברא ליה דחליפי ב"ח שאסורים אינו אלא מדרבנן ולטעמיה אזל דסברא ליה עגלה ערופה אינה אסורה מחיים אם כן הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דסברא ליה כרב המנונא דע"ע אסורה מחיים ולפי זה חליפי ע"ז בב"ח אסורין מדאורייתא ממילא דספיקא לחומרא דלא הוי שני כתובים ועיין מה שכתב לעיל דיש לומר דרבין יוחנן עצמו נמי סבירא ליה חליפי בהמה דאורייתא כנ"ל ודו"ק

ברש"י ד"ה אפילו הוא ישראל וכו' וגם הי' לא זכתה וכו' לכאורה אין זה מוכרח מלשון אפי' ישראל די"ל שהיא כהנת ובפשיטות יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאפי' הי' כהנת מ"מ כיון שנתקדשה לישראל לא אכלה בתרומה מדאורייתא וגם אין לה חלק במתנת כהונה ואין חולקין לה תרומה ומעשרות. אך לפ"ז יש לדקדק בלשון השאילתות בסוף פ' קרח וז"ל ברם צריך למימר היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת ואמר לה התקדשי לי בגוו' אי נמי לכהן ואמר לי' מקדשי לי ברתך מי הוי קדושי וכו' משמע מדנקיט לכהנת דוקא ולא ישראלית היינו משום דכהנת יכולה בעצמה ליטול תרומה אע"פ שנתארסה לישראל ולכאורה קשה דפשיטא דבת כהן שנתארסה לישראל נפסלה משעת אירוסין כדמפורש במתני' דיבמות דף ס"ז ע"ב וצריך לפרש דמיירי שאמר לה שתתקדש בו לאחר נתינה וכיון דקיי"ל לקמן בריש פ' האומר במקדש לאחר שלשים אע"פ שנתאכלו המעות מקודשת א"כ ה"נ מיירי שנתן לה תרומה בכה"ג שתתקדש בו לאחר שעה א"כ כי שקלה עדיין לא מפסלה ואפשר דס"ל לשאילתות דבכה"ג מסתמא דעתו כך שתתקדש לאחר זמן ולפ"ז הוי מצי רש"י כמי לפרש הכי ואפי' אי לית הך סברא דמסתמא דעתו כך מ"מ משכחת כגון שאמר לה בפירוש שתקדש לאחר שעה א"נ שאמר לכהן בתך מקודשת לי א"נ משכחת כגון שאמר ישראל לכהנת הילך תרומה ותתקדש לפלוני לכהן כדאמר רבא לעיל דף זי"ן דמתקדשת בכה"ג וצ"ל דלרבותא נקיט רש"י דאי נימא טובת הנאה ממון אין חילוק אפי' אם היא ג"כ אין לו בה אלא טובת הנאה ועיין מ"ש לקמן בסוגי'. עוד הי' נראה די"ל דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמרינן לעיל דף י"ג אמר לה כנפי סלע זה שאני חייב לך וחזר