המקנה קצט

בקדשים מבחוץ כמ"ש לעיל וכיון שזכינו לזה יש לומר דהא דקאמר בברייתא דמייתר חד ושחט לאיסור אכילה היינו משום דממ"נ בין לר"מ דסביר' לי' דקרא וכי ירחק אתיא לאיסור בשר נחירה ובין לרבי ישמעאל דס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה מ"מ מיותר לכל א' חד ושחט איתו דכבר כתבנו דלר"ע דס"ל לאסור להם בשר נחירה אין צריך קרא על בעל מום בפנים כדמשמע מפי' רש"י בד"ה אלא תמימים וכו' ולא איצטרך אלא תרי קראי חד לחי' וחד לעופות ובאמת ס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה דלדידי' ליכא הוכחה הנ"ל מדחילקה התורה בין שחיטת עוף בחוץ ובין מליקת עוף בחוץ משום די"ל הטעם דהוי שחיטה שאינה ראוי' ולא שמה שחיטה דהא בשאר שחוטי חוץ הוי ליה שחיטת ראוי' לדידיה דלית לי' איסור בשר תאוה ולר"י דס"ל איסור בשר תאוה ע"כ צ"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה דלדידי' כל שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה הוא משום איסור בשר תאוה ואפ"ה שמה שחיטה א"כ א"צ קרא לעופות ולא איצטרך לדידי' אבא חד לבעלי מומין כדפירש רש"י לעיל וחד לחיה ושפיר ע"כ מייתר חד קרא לאיסור אכילה לכל אחד כדאית ליה

ובזה נראה לענ"ד ליישב קושית תוס' בחולין דף י"ז בד"ה ר"ע סבר וכו' תימא מנ"ל דילמא מר אמר חדא וכו' ולפמ"ש יש לומר כיון דמצינו דחילקה התורה בין שחיטת עוף בחוץ ומליקת עוף כדס"ל לר"ע בעצמו בזבחים דף כ"ד ע"א ועיקר קרא דשחוטי חוץ נאמר במשכן שבמדבר דכתיב אל פתח אוהל מועד לא הביאו א"כ כיון דלר"ע היו מותרין בבשר נחירה א"כ אפילו אי נימא דיש שחיטה לעוף מן התורה מ"מ לא עדיף מבהמה שהיה מותר בנחירה ולמה יפטר המולק דהא נחירתו זו הוא שחיטתו וע"כ צ"ל משום דהוי שחיטה שאינה ראויה וע"כ צ"ל דשאר שחוטי חוץ שחיטה ראוי הוא והיינו ע"כ משום דל"ל איסור בשר תאוה כנ"ל וממילא מוכח דלר"י דאית ליה איסור בשר תאוה ע"כ דלא הותר בשר נחירה במדבר מדפטרה התורה במולק בחוץ כנ"ל ודוק היטב

דף נ"ח ברש"י ד"ה ת"ל וכו' כיון דאיתרבי וכו'. צריך להבין מנא ליה לרבות עופות כיון דליכא אלא חד ריבויא. לכאורה היה נראה לפרש בפשיטות לפי מה שפירש רש"י בהא דקאמר בעוף שאין בשחיטה כמותה היינו דאף שהוא בשחיטה מהלכה למשה בסיני מ"מ אין האיסור מפורש א"כ יש לומר דלבתר דדריש מקרא דושחטו אותו לאסור שחיטת עוף בפנים ממילא מצינו לשון שחיטה בעוף אם כן ילפינן בעוף איסור אכילה כמו בחיה כיון דמצינו בו רמז שחיטה מן התורה. אך זה דוחק קצת דאיכא למימר דהא דאסרה תורה שחיטת עוף בפנים היינו נחירתו כדאמר בחולין דף כ"ח וכי מלק בסכין דאי אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו. ועי"ל לפמ"ש לעיל דהא דלא נפקא איסור אכילה בחולין בעזרה מקרא דלא תאכל כל תועבה משום דב"ח אינם בכלל הזה כמ"ש תוס' שם א"כ לפמ"ש תוס' שם דבשילוח הקן דפריך התם דניתסר מכל תועבה משום דעופות אינם בכלל הזה ע"ש א"כ י"ל ה"נ דא"צ קרא לאסור בעופות כיון דכתביה רחמנא ריבוי דושחט אותו לאסור בשחיטת עוף בפנים ממילא אם עבר ושחטו אסור משום כל תועבה ודוק

בתוס' ד"ה אלמא וכו' והאמר רב בפ"ק דפסחים וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה ליישב משום דבאמת לפמ"ש הפוסקים באה"ע סי' כ"ח דבמקדש באיסורי הנאה שדינם בשריפה ואפרן מותר מקודשת משום דראוין לעשות מן האפר ש"פ ואפילו אם לא יהיה באפר ש"פ מקודשת משום שמא ש"פ במדי משום דשמואל דאמר חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ כיון דחולין בעזרה מן הנשרפים י"ל דמקודשת מטעם אפר. אך נראה פשוט דהיינו דווקא באיסורים שדינם מן התורה בשריפה אבל חשב"ע וכיוצא בהן שדינם מן התורה בקבורה כדאיתא בת"כ והביאו התוס' בפסחים דף כ"ב ע"א בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו' ויליף לה מקראי דחולין שנשחטו בעזרה אינם בשריפה אפי' לר"ש דס"ל חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משום גזירה דרבנן פשיטא דאפרן אסור דאין כח ביד חכמים להקל כיון דמדאורייתא הוא מן הנקברים ואפרן אסור והיינו דפריך דלמה מקודשת לר"ש כיון דלא חזי אפילו לעפרן. אך נראה דזה הוא דוקא אי אמרינן חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אבל אי נימא דכל עיקר חשב"ע הוא דרבנן והם אומרים שהוא בשריפה א"כ י"ל דאפרן מותר דלא גרע משאר נשרפין כיון דאין בהם איסור הנאה מדאורייתא א"כ שפיר י"ל דרב יהודא הוי סבר דטעמא דר"ש הוא משום דכל עיקר חשב"ע אינו אלא מדרבנן וא"כ אפרן מותר והיינו טעמא דמקודשת משום דיכולה ליהנות באפרה וחכמים ס"ל דהוא מן התורה ומן הנקברים ואפרן אסור. וע"ז מקשה דהא מדקאמר וכן חי' מוכח דס"ל דאסור מדאורייתא וכיון דמדאורייתא הוא מן הנקברים ממילא אפרן אסור ולפ"ז נ"ל בהך דרב גידל דלא חשש מטעם אפר משום דס"ל הלכה כחכמים דחמץ בפסח מן הנקברים אי נמי דמיירי שאין באפר ש"פ ורב גידל שאמר משום רב לית ליה הא דשמואל וכן משמע לעיל דף י"ב ע"ב גבי נגדיה כרב וכו' כמ"ש לעיל גבי פ"ח דמוכח כן אבל אין לומר דאפי' לרבי יהודא לא הוה מן הנשרפין כדאמר בפסחים דף י"ב אימת בשעת ביעורו אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דהא לפירש רש"י דרב גידל מיירי בשעה ששית הוא שעת ביעורו כדפירש רש"י שם. ולפירש התוס' שם דבשש מיקרי שלא בשעת ביעורו הא התוס' מפרשי הך דרב גידל וע"כ צ"ל כנ"ל. אך לפי הגרסא בריש פרק כל שעה דרב גידל אמר משום רבי יוחנן קשה דהא רבי יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה ובפרק בתרא דתמורה סתמא דמתניתן כרבי יהודא דחמץ בשריפה ותו דלפי מ"ש לעיל בתוס' ד"ה המקדש בערלה דהא דלא אמרינן דמקדשה משום שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן היינו משום דמצותן בשריפה דוקא א"כ ע"כ ס"ל לרב גידל דהוא מן הנשרפין. אמנם העיקר נראה דהתוספות לשיטתייהו אזלי שכתבו בפסחים דף כ"ט בד"ה אין פודין וז"ל והיינו כמי טעמא דבכל איסורי הנאה אין מקדשין בהם אשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותו ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי ומעל לא דמי דהתם חזי לאחר פסח כמו שהוא בעין ונראה דמה שהוצרכו לזה דלא הוי אפי' גורם לממון היינו דא"כ מאי משני רב אחי בר יעקב שם בפסקים דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קא מיפלגי ע"ש ואמאי כיון דר"י ס"ל דחמץ בשריפה ואפרו מותה ואכתי יתחייב משום דהוה גורם לממון וס"ל לדוחק לומר דהני יש אומרים לאו ר"י היא אלא האי תנא ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא ע"כ צ"ל דאפי' גורם לא הוי והיינו לשיטתם דאחר ז' הוא שעה ביעורו בשריפה אבל לשיטת רש"י ז"ל דס"ל לאחר ז' הרי שלא בשעת ביעורו ומודה ר"י דהשבתתו בכל דבר שפיר י"ל דמטעם אפר הוי גורם לממון ולפ"ז אתי שפיר דלרב גידל אע"ג דהוי בשריפה אינה מקודשת מטעם אפר משום דלא הוה אלא גורם לממון וקיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי אבל הכא ר"ש לטעמיה דס"ל גבי קדשים שחייב באחריותן גורם לממון כממון דמי. א"כ שפיר מקודשת מטעם הנאת אפר וממילא מתרצי שיטת רש"י אפי' לפי הס"ד דרבי יהודה בר מרימר והתוספות לשיטתייהו אזלי כנ"ל ונראה דע"כ צריך לתרץ כן לפירש רש"י דאין לתרץ כמ"ש התוס' דחולין שנשחטו בעזרה גרע טפי דאין לו כלל עיקר בדאורייתא וכמ"ש הה"מ פ"ה מהל' אישות דהא רש"י ס"ל דאפי' למ"ד חשב"ע לאו דאורייתא היינו בהנאה אבל באכילה מדאורייתא כמ"ש רש"י פרק כל שעה הרי יש לו עיקר בדאורייתא ודוק

בגמרא ורמינהו ר"ש אומר וכן חי' לכאורה נראה מוכח מסוגיא זו דמאי דקאמר וכן חי' משמע חי' אסורה מדאוריית' כפי' רש"י בשמעתין בד"ה ישרפו דאי נימא כמ"ש תוס' בחולין דף פ"ה בד"ה היינו וכו' דר"ש פליג אברייתא דלעיל וס"ל דחי' ועוף אינו אלא מדרבנן א"כ מאי מקשה הכא דר"ש אדר"ש ודחיק לאוקמא בנמצאת טריפ' ה"ל לאוקמי בחי' ועוף ודוחק לומר דכיון דבהמה מדאורייתא הוי ליה עיקר בדאורייתא אף בחי' וכמ"ש התוס' בד"ה אלמא וכו' דבזה אינה מקודשת אע"כ דפשיטא להש"ס מדקאמר וכן חי' בשריפה משמע דאסור בהנאה מדאורייתא אך אכתי קשה לפי מה דפי' רש"י לעיל בד"ה ה"ג בת"כ וכו' מדקתני מרבה אני חי' ה"ק אי לא כתב קרא איכא למימר אתי לריבוי' בדוחקא עכ"ל א"כ מאי מקשה דלמא ס"ב לר"ש באמת הך סברא דמרבינן חי' שהיא בשחיטה כמותה אבל בעופות אינן מדאורייתא איכא לאוקמא ההיא דמקדש בחולין בעזרה בעוף אך לפמ"ש לעיל דלמ"ד דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה ע"כ שחיטה בעוף מן התורה ואיתא בספרי דר"ש ס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה נמצא דחי' ועוף כי הדדי נינהו ודו"ק

בגמרא אתא לקמי' דרבה א"ל פלגא אוקמינכי בס' ע"י הקשה מזה על מה דפי' רש"י בפסחים דף ך"ב ע"א ובב"ק דף ע"ב דחולין שנשחטו בעזרה פלוגתא היא בקדושין ובאמת לפי מה דמסיק הש"ס הכא אפי' ר"ש ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ולא מצינו פלוגתא כלל ונראה לענ"ד ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהל' שחיטה הלכה ב' השוחט חולין בעזרה ונמצא טריפה מותר בהנאה וכתב הכ"מ ופסק כר"ש וצריך טעם למה עכ"ל ונרא' לענ"ד לפרש דטעם הרמב"ם ז"ל משום דאמרינן בחולין דף פ"ה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"י וכו' מדברי ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון