המקנה כ

אבל לפי' רש"י י"ל דאיצטרך קרא דאת בתי דאל"ה הוי מוקמינן קרא דאין כסף לקטנה דקדושיה לאבי' וא"כ שפיר הוצרך הש"ס הכא למיעבד צריכותא דליכא למילף קידושי' ממ"י דאל"ה ליכא לאוקמא קרא דאת בתי בקטנה דהא בקטנה ודאי איכא למילף ממ"י ודו"ק הטיב

שם דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה וכו' ובכתובות דף מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה זכאי במציאתה וכו' כתבו שם הא דלא ילפינן מציאתה דלאב מתרווייהו דהיינו מקידושין וממ"י משום דאיכא למיפרך דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן דע"י הקידושין היא מפקעת עצמה ממנו ומ"י משום דקא מתזנ' מיני'. וכתב המהרש"א שם דס"ל להתוס' דהאי פירכא הו"ל פירכ' כל דהוא דפרכינן במה הצד ולא בחדא מחד' לכאורה הי' נראה דלהכי לא אמר הכא דה"א בקידושין משום דמפקעת עצמה אך נראה דע"כ אין לפרש דמפקעת קדושין היינו לענין הפרת נדרים כדקאמר הש"ס בסמוך דלענין הפרת נדרים מיהו נפקא מרשותי'. דזה דוחק בלשון התוספ' שם שכתבו שהאב נפסד על ידיהן ונראה דהאי הפקעה לאו הוא לענין הפ"נ דאין בזה הפסד לאב. ותו דהא אמר לקמן דף מ"ג ע"ב קדושין דמפקעת עצמה. והתם ליכא לפרושי הכי דהא פריך שם והרי מאמר דמפקעת עצמה והתם לא שייך לענין הפ"נ דהא קיי"ל בי"ד סי' רל"ד סעיף י"א דאפי' עשה בה מאמר מפר האב לבדו וצ"ל דקרי לי' לקידושין מפקעת עצמה משום דהאירוסין גורמין לנשואין שיבוא דע"י זה נפסד האב זכות בתו שיש לו במ"י ובזה א"ש טפי דלא מצי למיפרך הכא במ"י דמה לקידושין שכן מפקעת שהאב נפסד ע"י דהא לפי מ"ש עיקר ההפקעה הוא למ"י שנפסד ע"י כשתנש' משא"כ אי הוי אמרי' דמ"י דנערה לעצמה אין כאן מקום הפקעה ומ"ש התוס' שם בתחלה דליכא למילף מוציאה מקידושין משום דקטרח' באמ' ה"מ למימר משום שהאב נפסד חלא דעדיפא מיני' קאמר דקא טרח' כדאמר הש"ס הכא בהדי'. ועיין מה שכתבנו בק"א ריש סי' ל"ז דע"כ צ"ל כן לפירש"י דמשום איבה דמזונת דכיון דזיין לה ומ"י שלו ליכא למיפרך במציאתה קא טרחא שהרי הטורח הוא בכלל מ"י שהוא שלו וע"כ צ"ל שכן נפסד על ידה ודו"ק:

שם ואי אשמועינן מעשה ידי' דקא מתזנה מיני' לכאורה משמע מהכא דהיכא דלא מתזנה העדפה דמ"י שהוא יותר על מזונותיה דידה הוי דאל"ה ניליף מהעדפה דמ"י והא דאמרינן בכתובות דף מ"ג ע"א לא נצרכא אלא להעדפה הרי להדי' דהעדפה דאב אפי' באינה ניזונית. י"ל דהיינו כשהעיכוב ממנה שאפי' אם היא אינה רוצה לזון מן האב אפ"ה צריכה ליתן לו העדפה. אבל אם העיכוב הוא מצד האב שאינו רוצה לזונה י"ל דהעדפה דידה היא. אבל מדברי התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ח בד"ה משום איבה וכו' שכתבו שם בסוף דבריהם וז"ל ומ"י נמי אפי' אינה סמוכה הוי העדפה דאב משמע מסתימת לשונם דאפילו אם העיכוב הוא מצד האב אפ"ה העדפ' דידי' וכן כתב הריטב"א ע"ש ונראה דנפקא להו מהא דאי' פ' החובל דף פ"ו ע"ב אמרי' התם דגבר' קפדנ' הוא דהא אין סמוכין על שלחנו וכו' משמע דאף דהעיכוב מצד האב אפ"ה העדפה דידי'. א"כ קשה הכא דנילף קידושי' מהעדפה דמעשה ידיה ואין לומר דהא ילפינן בהעדפה בכה"ג דאב היינו לבתר דכתיב בקדושין דילפינן העדפה דמ"י במה הצד מעיקר מ"י ומקדושין דהא כבר דחו התוס' זה בכתובות דף מ"ו ע"ב גבי מציאתה משום דאיכא למיפרך שכן האב נפסד על ידיהן. ולכאורה הי' נראה ליישב לפמ"ש המהרש"א ז"ל בכתובת בתוס' שם במה שכתב שם תוס' דליכא למילף מקדושין ומ"י משום שהאב נפסד הוי תרכא כל דהוא דפרכינן אמה הצד אבל בחדא מחדא ליכא למיפרך הכא אלא כמ"ש תוס' שם דליכא למילף מקדושין משום דקא טרחא א"כ י"ל לפי מ"ש דהא דהעדפה דאב הוא אפי' באינה רוצה לזונה נפקא להו מהא דקאמר בהחובל דגברא קפדנ' הוא ואפ"ה השבת של שיעור העדפה דאב הוא י"ל דהתם שאני שהחובל משלם שבת בעד העדפה שהיתה יכולה לעשות דלא שייך למפרך פרכא דקא טרחא שהרי באמת לא עשתה כלום ושפיר יכולין למילף דשבת של העדפה בכה"ג הוי דאב מקדושין עצמה כיון דבאמת לא קא טרחת דהוי חדא מחדא דלא שייך למפרך שכן האב נפסד אבל היכא דעשתה בעצמה העדפה לא הוי דאב כיון שהוא אינה רוצה לזונה. אך כבר כתבנו לעיל דפי' המהרש"א ז"ל שם אינו מוכרח ושפיר מוכח מהתם דאפילו העדפה גמורה דאב הוי. ונראה דודאי ילפינן מהיקיש' מאמה שכל כח שיש לאדון בה יש לו לאב בה ואפי' לענין העדפה כמ"ש לעיל בלשון תוס' ואימא ה"מ קטנה. אך נראה דבאדון עצמו אף דאם הי' עושה ואוכלת ממ"י ומעדפת העדפה דרבה מ"מ אינו יכול לכופה שתעשה יתר מכדי אכילתה כיון דכתיב וטוב לו עמך דדרשי' מיניה שאינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ כל שאינו זכה א"י לכופה למלאכה. וממילא דליכא למילף מיני' שיכול האב לקדשה בע"כ בשביל כסף קידושין. כמו שכתבנו לעיל בלשון רש"י ז"ל בד"ה לאמה קרא יתירה וכו' דיכול האב לכופה להנשא לבעל בע"כ דידה. ושפיר איצטרך למיכתב קידושי' וא"צ למה שנדחק הריטב"א בזה ע"ש ולפ"ז ממילא מתורץ קושי' התו' לעיל בד"ה ואימא ה"מ קטנה וכו' וא"ת והא לקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני וכו' דלפמ"ש דאפי' האדון אינו יכול לכופה שתעשה ותעדף כשאינה ניזונית ממנו. א"כ ליכא למילף בהאי ק"ו שיכול לכוף אותה על קידושי' כי היכא דלא ילפינן מה"ט קדושין מהעדפה כנ"ל ודו"ק:

שם אבל קדושין דמעלמא אתי' לה. לכאורה לפמ"ש תוס' בכתובות דף מ"ו ע"ב דטעמא דקדושין לא ילפא מהפרת נדרי' משום דקדושין הוי איסורא דאית בי' ממונא ע"ש א"כ איך נילף קדושין ממ"י כיון דקידושין אית בי' איסורא מיהו בהא י"ל כיון דמצינו בהפ"נ שיש זכות לאב היכא דאיכא איסורא ומצינו במ"י דיש זכות לאב בממונא ממילא נילף נמי בקידושין דאית בי' תרוייהו איסורא וממונא אלא דאכתי קשה הא דקאמר ואיצטריך למיכתב מ"י דהאיך נילף מ"י מקדושין דאית בי' איסורא. ועיין בחידושינו בב"ק דף פ"ז בסוגי' דהחובל דס"ל לרב באמת כן דעיקר הטעם בקידושין הוא משום איסורא ונ"ל דסוגי' דהכא היינו למיעבד צריכותא אפי' לר' יוחנן בב"ק שם דס"ל דע יקר הטעם בקדושין משו' מזונא. אך יותר נר' דעיקר קרא דמ"י שיכול לכופה למלאכה אית בי' איסורא דודאי איני יכול לכוף את בוגרת לעשות מלאכה לפי רצונו חף שהי' המלאכה שלה ולא מצינו כפיי' למלאכה אלא גבי אשה כדאיתא בכתובות דף נ"ט במתני' ר"א אומר כופה לעשות בצמר שהבטלה מביא לידי זימה ח"כ מה שזוכה האב בבתו נערה לכיפה למלאכה שירצה הוי איסורא דאית בי' ממונא ושפיר נוכל למילף מקידושין ודו"ק

שם לא נצרכא אלא לעיקר זביני' דאיילונית וכו' לכאורה קשה איך ס"ד לומר כן הא קיי"ל כשמואל דאמר בר"פ המוכר פירות דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ כיון דכל קטנה איכא לספוקי שמא תמצ' איילונית כדס"ל לר"מ דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטנה שמא שמא תמצא איילונית וא"כ מדאמר' התירה כי ימכור איש את בתו ולא חיישי' שמא תמצא איילונית ואיך יכול האדון לכופה למ"י ע"כ מוכח דיכול למכור אפי' בתו איילונית. מיהו בזה י"ל דמר בר ר' אשי כרב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב אבל שמואל באמת משני כדאביי דקרא מיירי בבגר דאיילונית ומלתא דאתי' בק"ו וכו' כדאמר בסמוך אלא דאכתי קשה דהא משמע מפשט' דקרא דכי ימכור את בתו כל זמן שלא הביאה שתי שערות ואפי' אחר י"ב שנה ואמאי לא חיישינן שמא תמצא איילונית ותעשה בוגרת למפרע משנת י"ב שנה. דהא קיי"ל ביבמות דף פ' דבת ך' שנה שלא הביאה שתי שערות נעשית גדול' למפרע משנת י"ב שנה. וכן קשה דאיך האדון זוכה במעשה ידיה משנעשית י"ב שנה שמא תמצא איילונית ותעשה בוגרת למפרע. וכן ק' מזכיית האב בבתו לאחר י"ב שנה במציאתה ובמעשה ידיה קודם הבאת שתי שערות ולכאורה הי' נראה דשמואל לשיטתי' אזיל דס"ל ביבמות שם דאינה נעש' בוגרת למפרע ונפקא לי' באמת מכח הוכחת הנ"ל ורב דס"ל שם דנעשית בוגרת למפרע לשיטתי' אזיל דס"ל בר"פ המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב אלא דלפ"ז תקשה הילכתא אהילכת' דהא קיימ"ל בזה כרב דנעשית בוגרת למפרע כדאי' באה"ע סי' קנ"ה ובזה קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל דהכא איכא רוב' דלאו איילונית וחזקת קטנות וברובה וחזקה מודה שמואל כדאית' בר"פ המוכר פירות אך העיקר נראה כמו שכתבנו בחידושינו כתובת בסוף פרק ראשון שם דכל כה"ג דאזלינין לכל מילי בתר רובה דהיא קטנה לכל איסורין ועונשין מהני נמי אפי' במידי דממונא אפילו לשמואל ע"ש

ע"ב אמר ר' אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא וכו' יש ליישב לשון הברייתא דלא מתרצו בדברי ר' אשי והוא די"ל דכוונת התנא כי היכא דלא תיקשי לפי מאי דאמר לקמן ואקיש נמי יציאה להווי' וכו' רבא אמר אמר קרא וכתב בכתיבה מתגרשת וכו' דל"ל קרא הא ממילא מוכח דלא מקשינין יציאה להווי' בזה דאי לאו הכי למה לי קרא כלל על הוויה דבכסף לילף כולה מילת' בק"ו דאמה עברי' וע"ז אמר דא"כ איכא למטעי דלא מקשינן הוויה ליציאה לענין קידושי שטר כדמקשה מה ראית וכו' מסתברא קאי בגירושין וכו' ואי לאו דכתב רחמנא וכתב ה"א מה ראית למעוטי יציאה בכסף ולרבות בהיקש' דהוויה ליציאה בקדושי שטר דילמ' איפכא וממילא דאיצטרך ג"ש דקיחה קיחה משום די"ל יבמה תוכיח וק"ל. וכן י"ל אליבא דאביי לפי מ"ש לקמן דקרא דוכתב אתי לאביי נמי למעט יציאה בכסף שלה ע"ש וק"ל: ועוד יש לפרש דבאמת אין סברא למיפרך מה לאמה עברי' שכן יוצאת דמה ענין יציאה דהיינו שקונה את עצמה מן האדון לתחיל' קנין שהוא דין קונה אותו אלא די"ל דיציאת אמה העברי' דהיינו שקונה את עצמה בכסף יוכיח דאין אשה קונה א"ע בכסף אלא דאיכא למימר מה ליציאה שכן אינו קונה א"ע בביאה וע"ז קאי הא דאמר בברייתא יבמה תוכיח שנקני' בביאה ואינה נקנית בכסף. וא"ת מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר י"ל יציאת אשה תוכיח דקונה ח"ע בשטר ואפ"ה בכסף אינה קונה א"ע כמו באמה עבריה וכמ"ש התוס' כה"ג לעיל דף ג' ע"ב בד"ה ואין וכו' דהיכא דאיכא למיפרך יוכיח אפי' מב' צדדין פרכינן ע"ש

תוס' בד"ה מעיקרא דדינא פרכא. ה"ה דמצי למנקט שכן יוצאת בשש וכו' הקשה המהרש"א דא"כ לקמן דבעי למילף ביאה באשה מק"ו מיבמה אמאי לא פרכינן שכן יוצאה בחליצ'