המקנה יט

משום דכל כח שיש לו למכור אותה לרבה למעשה ידיה אפילו לענין העדפה ה"נ יש לו לאביה אפילו לענין העדפה משא"כ לענין קדושין ועיין מ"ש לקמן בזה וק"ל

תוס' ד"ה וכ"ת וכו' תימא היכא בעי למימר וכו' לכן נ"ל לעיל וכו' כבר כתבנו בחידושינו בזה בכתובות דף מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה דאי בעי מסר לה ע"ש דעדיפתא דאב יותר ממנה כפירש"י בכתובות דף מ"ו ע"ב שיכול למוסרה לביאת קדושין היינו משום דאי ביאה נשואין עושה דהוא איבעי' דלא איפשטא לקמן דף יו"ד לא שייך לומר דנערה דאית לה יד תמסור עצמה לביאה דאינה יכולה להפקיעה את עצמה מרשות אביה דהא אמרי' בכתיבת דף מ"ז דאס"ד דמ"י לאו דאבי' היכי מצי מסר לה לחופה הא קמבטל לה ממ"י. וכ"ש דאינה יכולה להפקיע את עצמה ממ"י דשייך לאבי' כל ימי נערותי' ונראה לפרש יותר כיון דהך סוגיא אזלא אליבא דרב דס"ל ביבמות דף נ"ז ע"ב יש חופה לפסילות ופי' רש"י דס"ל כר' הינא דחופה קונה כמ"ש שם התו'. ולפי מ"ש המהרש"א דס"ל חופה קונ' וגומר:

א"כ לרב בהאי ק"ו גופא איכא למילף דביאה קינה וגומר מביאה שלאחר קידושין דגומר דהא ילפינן בר"פ הע"י דאפי' העראה שלאחר קידושין גומר מג"ש דקיחה קיחה וכמ"ש התוס' לקמן דף יו"ד ע"א בד"ה כל הבועל וכו' בשם ר"נ גאון וע"ש. וכיון דקונה וגומר ע"כ דא"א לומר דנערה דאית לה יד תקדוש איהי נפשה בביאה דאינה יכולה להפקיע את עצמה מרשות אביה וכו'. והא דלא ילפינין שאר קידושין מקידושי ביאה דאיתקוש הוויות להדדי כדאי בכתובת דף מ"ו ע"ב דיליף שם ביאה מכסף היינו משום דהכא אליבא דרב ליכא למילף שאר קידושין מביאה משום האי טעמא גופא דביאה שאני משום דגומר ואינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב כנ"ל. אבל התם בכתיבת דיליף ביאה מכסף היינו לדידן דמספקא בביאה אי גומר או לא כדבעי לקמן ולא איפשטא והיינו משום דקיי"ל נמי דחופה אינו קונה דלית לן האי ק"ו דר"ה לקמן. ולכשירצה חכם להקשות על כל זה שכתבנו דאי נימא דביאה נשואין עושה ממילא ילפינן דברשות האב היא למוסרה לביאה משום דהיא אינה יכולה להפקיע עצמה דהא כתבו תוס' בכתובת דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשית אב היינו דילפינן מהפרת נדרים אע"ג דממונא מאיסורא לא ילפינין היינו לאוקמ' ברשות אב אבל לאפוק' מרשות אב ילפינין שפיר מהפ"נ דבסבר' מועטת יש להוציא' מרשות אב ע"ש. ולפמ"ש דמזה דנישואין מפקיעין נילוף מזה זכות האב למוסרה לביאה א"כ נימא דמאי חזית דלמא אין נשואין מפקיעין ולא יהא זכות ביד האב למוסרה לביאה. אך באמת ז"א חדא דאכתי אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב לענין הפ"נ. ותו דאין סברא כלל לומר דלא נילף מהפ"נ ולהיות מ"י שלאחר הנישואין לאב כיון דלא מתזנה מיניה אז שהרי בעלה חייב בשאר וכסות ואם נימא דגם בהא מ"י של אב אע"ג דלא מתזנ' מיניה הדר נילוף כל זכות קידושי' לאב אפי' בכסף ממ"י דלאחר הנשואין דהא קאמר לקמן ואצטריך למכתב קדושיה לאביה וכו' דאי אשמועינן מ"י דקא מתזנה מיניה וכו' א"כ ממ"נ מוכח דקדושי ביאה ברשות האב הוא וממילא אית לן למימר דנישואין מפקיעין. ועיין בק"א סי' כ"ו שכתבנו דיותר נראה לפרש דעת רש"י בכתובת שם בד"ה שייך בה וכו' למוסרה לביאת קידושין למנוול וכו' היינו משום דכיון דרשות ביד האב למסור בתו לביאה כמו שכתב הרמב"ם בהל' נערה ובתולה מקרא דאל תחלל את בתך להזנותה וגו' אלא דכתב הרמב"ם תחילת הל' אישות מ"ע לקדש תחלה א"כ אפי' אי נימא דאין ברשות אב לקדשה כיון דאין חל עליו עשה דקידושין יכול למוסרה לביאה וממילא דהיא צריכה להתקדש לון שלא יהא בב"ז משום עשה דכי יקח ועכ"פ יש ביד אב למוסרה לביאת קדושין דהיינו שמוסרה לביאה כדי שתתקדש לו ודו"ק

בא"ד ומנ"ל הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים ולכאורה אינו מובן דהא ממונא מאיסורא לא ילפינין. וכן הקשה תוס' בכתובת דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין וכו' פ"ה דילפינין מהפ"נ ואע"ג דקיי"ל ממונא מאיסורא לא ילפינין ונדחקו שם דלאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר ע"ש ולולי דבריהם נראה לפי מה שכתבנו לעיל בתוס' ד"ה האב זכאי וכו' דס"ל לירושלמי דאף בהפ"נ שייך בי' ממונא דהיינו כמו שכתבו תוס' בב"ק דף פ"ז שהיא נפחתת לענין קידושין ע"י מומין שבה או נדרי' שעלי'. א"כ הא דאמרינן בשמעתין דליכא למילף קידושין מנדרי' משום דממונא מאיסורא לא ילפינן היינו מקמי דילפינין דזוכה האב בקידושין דאז שפיר הוי נדרים איסור דלית בי' ממונא וליכא למילף קדושין דהוי איסור' דאית בי' ממונא מהפ"נ דהוי איסור דלית בי' ממונא אבל לבתר דילפינן דהאב זוכה בקידושין איכא בהפ"נ נמי איסור' דאית בי' ממונא דאיפחת' נכספ' לענין קידושין כדאמר בב"ק לענין מומין ושפיר איכ' למילף מהפ"נ דאין לאב זכות בבגרות מהפ"נ דהוי נמי איסורי דאית בי' ממונ'. והא דקאמר בכתובת דף מ' ע"ב גבי בושת ופגם דליכא למילף בושת ופגם מהפ"נ משום דהוי ממונ' מאיסורא היינו משום דבושת ופגם לית בי' איסורא אלא ממונא וליכא למילף מהפ"נ ומקידושין משום דאית בהו איסורי. ועיין מה שכתבנו לקמן גבי ואיצטרך למיכתב מ"י וכו'. ובזה מתורץ מה שהקשה תוספ' על רש"י בב"ק שם שפי' בד"ה שבח נעורי' לאב דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורי' לאבי' אפי' כסף קידושין שלו. והקשו התוס' עליו דהא אמר דההוא בהפ"נ הוא דכתיב. ולפי מ"ש א"ש דבתר דילפינן בכסף קידושין שלו. ממילא גם בהפ"נ איכא איסורא דאית בי' ממונא ואיכא למילף מיני' דחבל' דאב הוי וע' שם בחידושינו באריכות בפי' דברי רש"י שם על מכינו ודו"ק

דף ד בתו' ד"ה זרע פסול וכו' אומר ר"י זרע זרעו פסול קאמר וכו'. ולכאורה הי' נראה מדלא נקטו בריית' אלא זרע פסול לחוד דממילא הוי ידעינן דזרע זרעו פסול כיון דלא משכחת בזרעו ממש הי' נראה לפי מה דאיתא לקמן דף ע"ה דר' יוסי סבר כל שזרעו פסיל פוסל וקאמר עלה לאפוקי מהני תנאי דתני' העיד ר' יהושע ור"י בן בתירא וכו' נמצא דלהני תנאי משכחת שיהא הזרע פסול ואפ"ה לא נפסלה מתרומה בביאתו. ונראה דלא ניחא לתוס' לפרש הכי באלמנת עיסה שפי' רש"י שהיא ספק חלל שהי' בעלה ספק והיא באה מכחו. דאם הי' ספק חלל ספק כהן כשר כגון שהי' גרושה מכהן ונשאת לכהן והולד ספק בן ט' לראשון אי בן ז' לאחרון. דהל"כ כי היכא דמוקמינן לה אחזקה לענין שלא תפסול מחמת עצמה שבעלה הי' כהן ה"נ אינה נפסלת מחמת הולד דמוקמינין לה אחזקה שהולד ג"כ כהן. ואף דאין מועיל לגבי הולד מפני שאין לו חזקה מ"מ היא אינה נפסלת ואם היתה אמה גרושה מישראל פשיטא דא"צ קרא לזרע פסיל. דאפי' אי נימא דזרע פסול אינו פוסל. מ"מ כיון דהי' אינה נפסלת מחמת עצמה משום דמוקמינן לה אחזקה שהי' בעלה ישראל ממיל' דהולד הוא זרעה מישראל כשר ופשיטא דפסלה. ותו דלשון זרע פסול לא משמע באיסור חלל אלא באיסור פסולי קהל ואם הי' בעלה ראשון ישראל כשר פשיטא דהולד כשר מן התורה כדקי"ל לקמן דף ע"ג דספק ממזר כשר מן התורה ודו"ק

גמרא והא אפיקתי' וכו' לכאורה קשה מזה על מה שכתבו תוס' בב"ב דף קע"ו בד"ה בן הבן וכו'. וא"ת כיון דאין בני בנים כבנים מנ"ל גבי יבום דפוטר בן הבן מיבום וכ"ת דנפקא מאין לו הא איצטרך לרבות ממזר וי"ל דשקולי' הם ויבואו שניהם וכו' ולכאורה הוא נגד סוגי' דהכא דפריך והא אפקתי' ולא משני דשקולי' הם ונראה דס"ל כמ"ש התוס' כאן דהא דקאמר זרע פסול מנין היינו זרע זרעו פסיל וא"כ אף דזרע פסול וזרע זרעו שקולין הם מ"מ היכא דאיכא תרווייהו זרע זרעו ופסול מנ"ל ואהא דמשני דזרע זרעו ל"צ קרא כמ"ש תוס' שם דלשון זרעו משמע אפי' זרע זרעו וממילא כיון דלא משכחת זרע פסול כמ"ש תוס' ע"כ קרא בזרע זרעו פסול. ואין להקשות דא"כ אכתי קשה גבי יבום מנלן דפטור היכא דאיכא תרתי ז"א דהא כתבו שם בסוף דבריהם דכל היכא דכתיב בן משמע אפי' זרע פסול והא דאיצטרך גבי יבום לרבוי זרע פסול משום דלא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב וכיון דגלי רחמנא מבן אין לו דבנו פסול ממש פוטר תו אין לחלק בין בנו פסול לבן בנו פסול ודו"ק:

שם ואיצטרך למיכתב קידושי' לאביה וכו' לכאורה קשה לפי מאי דאמר בכתובת דף מ"ז בהא דילפינן מקרא דלאמה דמ"י דנערה דלאביה ולא אמרינן אימא הנ"מ קטנה משום דלקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבן לה מ"י מיבעי' וא"כ לפי מאי דמסיק מר בר ר' אשי לקמן דלא נצרכא קרא דאין כסף אלא לעיקר זבינ' דאיילנות א"כ אי לאו הוי כתיב יו"ד דאין כסף הוי מוקמינן קרא דאין כסף על כסף קידושין דלאביה ולא הוי ידעינן עיקר זבינא דאיילנות והשתא הוי מוקמינן קרא דלאמה בקטנה איילנות דליכא למילף מק"ו השתא זבוני מזבן לה. ולא הוי ידעינין בנערה דמ"י לאביה והוי איצטריך שפיר קרא דאין כסף על כסף קידושין דלאביה לכך איצטרך יו"ד דאין כסף דמיני' ילפינן עיקר זביני דאיילנות וממילא ידעינן בנערה דמ"י לאביה מקרא דלאמה. ולכאורה הי' נראה ליישב קושי' זו לפי מ"ש בחידושי כתובות דף מ"ז ע"א ליישב קושית התוספות שם בד"ה דזכי' לי' וכו' דאמאי לא גמרינין קידושין מחופה וכתבנו שם דשאני חופה כיון שגומרת ומפקעת רשות אביה לעולם אינה יכולה להפקיע את עצמה מרשותו משא"כ בקידושין והוא כ"ש ממאי דאמר שם דהיכי מצי מסר האב לחופה הא קמבטל לה ממ"י בשעת חופה ומכ"ש דהיא אינה יכולה להפקיע עצמה לעולם ואי הוי נימא דכל נערה מ"י לעצמה א"כ אין כאן הפקעה בחופה וממילא דהוי מצינו למילף קידושין בנערה מחופה וממילא דליכא לאוקמי אין כסף על קידושי נערה דהא מוכח ממ"נ דקדושי' לאבי' או מחופה או ממ"י וממילא הוי מוקמינן אין כסף על זביני דאיילנית ולאמה על מ"י בנערה דלאבי' ושפיר הוצרך הש"ס למיעבד צריכות' ודו"ק. אלא דאכתי יש לפקפק בזה דאפי' אי הוי אמרינן בנערה דמ"י לעצמה אפ"ה איכא הפקעה מרשות אב בחופה לענין הפרת נדרי'. מיהו יש ליישב קושי' הנ"ל לפמ"ש התוס' בכתובת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואימא הנ"מ קטנה וכו' דלפי המסקנא ע"כ לא אתי' קרא דאת בתי אלא לאשמועינין דאב נאמן לאסור את בתו ע"ש נראה דהוצרכו לזה לפי פי' הר"ח בהא דקאמר יציאה דכוותי' קא ממעט מה כאן נערה אף כאן נערה