המקנה קצז

שם לא אמרה תורה שלח לתקלה וכו'. עיין מ"ש לעיל בדף ל"ט

שם בגמרא מי קרינן קודש קדוש קרינן. לכאורה קשה הא דמסיק לעיל גבי כלאי כרם אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין דלמא רב אשי יליף משיער נזיר דאין תקדיש משמעות קודש יותר ממשמעות קדוש וצ"ל דהכי פריך כיון דבזה דתופס את דמיו איכא ביה קולא דיצא לחולין וחומרא דתופס דמיו וא"כ מאי חזית דמקשינן לשיער נזיר משום חומרא דאין לו פדיון נקיש לשאר קודש דהוי חומרא לענין תופס את דמיו

שם דלא כר"ש וכו'. וכתב הרשב"א דמשמע דלר"י ניחא ולא מתקדשת בהך דביני וביני כגון שאינו שוה אלא שקל ע"ש. והנה סוגיא מפורשת היא בבכורות דף יוד ע"ב ואיכא תרי לישנא בהא מתניתין דלא כר"ש וכו' ומשני ר"נ לאחר עריפה ודברי הכל א"ד מני ר"י ולא ר"ש וכו' ומשני אמר רב לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל משמע דלר' יהודא דקי"ל כוותי' יכול לקדשה בהך דביני שני ומזה למד הרא"ש וטור בסי' שכ"א והביאו הרמ"א שם בס"ח בהגהה וז"ל אם הודיע ללוקח שהוא פ"ת והוא מוכר לו מה ששוה יותר מהשה שיפדה דמיו מותרים ואפי' לכתחילה מותר לגמרי בכה"ג והב"י כתב שם דהרמב"ם לא חילק בדבר אלא סתם וכו' ונראה לענ"ד דאזלו לשיטתייהו כמו שיבואר דצריך להבין במאי פליגי הני תרי לישנא ולכאורה היה נראה דתלי בהא דאמר שם דף ט' דמקשה התם לר"י והרי מעשר שהקפידה התירה בכסף צורה וכו' ומשני כדר"א דאמר אשה יודעת וכו' וה"נ בפ"ח מתקדשת בהך דביני ביני הרי דמדמה הך דפ"ח למעשר ואית' שם לישנ' אחרינא טעמא דר"י מקרא נמצא ללישנא בתרא דאצ"ל כר"א ה"נ בפ"ח אינה מתקדשת בהך דביני וביני דאיכא למימר כיון דהשתא אסור בהנאה אין הקידושין כלום וי"ל דלישנא קמא דהכא הוא כלישנא בתרא דהתם וממילא דלר"י לק"מ כיון דלא שוה השתא ונראה לענ"ד לפרש יותר משום דלכאורה קשה בהא דמשני כגון שאינו שוה אלא שקל הא אמרינן לעיל דף י"ב ע"א אמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ ה"נ אע"פ שאינו שוה במקומו אלא שקל אמאי לא ניחוש שמא שוה יותר במדי ותתקדש בהך דביני וביני ואפי' אי נימא דרב ל"ל הא דשמואל כדמשמע לעיל דף י"ב ע"ב גבי נגדיה כרב וכו' מ"מ הא דמשמע הכא בסוגיא דידן וכן לישנא קמא דהתם דלר"י אצ"ל לאחר עריפה ואפי' מחיים קשה טובא דיהא סתמא דהש"ס דלא כהילכת' דק"ל כשמואל ומסתמא לא פליג ר"נ אשמואל רביה. ותו קשה לי דאמאי מוקי רב התם כר"י דמוקי לה מתניתן באוקימתא באינו שוה אלא שקל הו"ל לאוקמא אפי' כר"ש ואף דמותר בהנאה קודם עריפה מ"מ מצי לאוקמא כגון דלית ביה בהנאה ש"פ דהא צורך ליתנו לכהן תוך שלשים יום משנולד ועיקר רבות' דמתני' דקמ"ל דלאחר עריפה אסור בהנאה וכיון דצריכה לקיים תוך למד מצות פדיה או עריפה אין לה במה להתקדש ונהי דלרב י"ל דס"ל דר"ש פליג אפי' לאחר עריפה וליכא לאוקמי בשאינו ש"פ לאחר עריפה דא"כ מאי קמ"ל מתניתן אבל על ר"נ דס"ל דמודה ר"ש לאחר עריפה לא הוי צריך לאוקמי מתניתן לאחר עריפה ה"מ לאוקמא דמתניתן מיירי אפי' מחיים וכגון שאין בהנאתו מחיים ש"פ קמ"ל דלאחר עריפה אסור אע"פ שש"פ לאחר מיתה ואי נימא דניחוש שמא הנאה זו ש"פ במדי א"כ אף כרבי יהודא לא מתוקמא דיקדש בהך דביני ביני כנ"ל ותו קשה למ"ד טובת הנאה ממון ומוקי מתני' דלקמן דהמקדש בתרומה מקודשת היינו משום טובת הנאה א"כ אפי' למאי דמשני דאינו שוה אלא שקל מ"מ קשה שתתקדש בטובת הנאה שיכולה ליתנו לאיזה כהן שתרצה וכ"ש אם מקדש כהנת ע"י אביה או ע"י עצמה ויכולה לפדות בשה והשה שלה וצריך לאוקמי בשאין בטובת הנאה זו ש"פ א"כ אכתי קשה דלשמואל ניחוש שמא שוה טובת הנאה זו במדי ונראה לענ"ד לפי מה דפירש רש"י ז"ל לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה משום אונסא דאורחא כו'. דלר"י אינה מקודשת במזיד אלא עד שתביא הפירות לירושלים וכמ"ש לעיל שם דמפרש הסוגי' דבכורו' הכי דקאמר אשה יודעת וכו' היינו שאינה מתקדשת אלא לאחר שתעלה אותם לירושלים וא"כ ה"נ בפ"ח אינה מתקדשת אלא לאחר פדי' והיינו דמדמה לי' הש"ס בבכורות שם דכי היכא דהכא מתקדשת במעשר לאחר זמן ה"נ מתקדשת בפ"ח לאחר זמן וכיון דתני' במתני' לעיל במזיד קידש דהיינו לאחר זמן מקשה שפיר. דה"ה בכה"ג תתקדש בפ"ח ואמאי נקיט במתני' סתמא דאינה מקודשת אבל לפי פי' הב' שפי' רש"י ז"ל לעיל שם שמקדשת מיד הואיל וש"פ בירושלים וכבר כתבנו לעיל שם דע"כ צ"ל כמ"ש הב"ש שם סי' ל"א ס"ק וי"ו דס"ל לרש"י ז"ל כדעת הרמב"ם והר"ן שהמקדש בפחות מש"פ וידוע שהוא ש"פ במקום אחר מקודשת מיד מדאורייתא ולפ"ז אין לדמות פ"ח למעשר כיון דפ"ח השתא אינו שוה פרוטה אינו שייך לומר שתתקדש היום במה שיהי' למחר ש"פ וע"כ סוגי' דבכורות שם דמדמה פ"ח ומעשר אינו אליבא דשמואל אלא דס"ל דמתקדשת לאחר זמן וה"ה פ"ח ולפ"ז א"ש הכל דר"נ וסוגי' דהכא אזלי אליבא דשמואל ולק"מ לר' יהודא דאין לדמות כנ"ל ומתני' דמעשר מיירי במקדש שתהא מקודשת מיד וא"כ ממילא לק"מ מפ"ח דכיון דהשתא אסור בהנאה אין בו חשש קידושין לא בהך דבינו ובינו ולא בטובת הנאה כיון דעכ"פ השתא אינו ממון אבל לר"ש כיון דמותר מחיים בהנאה אפי' אין בהנאה ש"פ חיישינין שמא ש"פ במקום אחר אבל לרב לית לי' דשמואל וע"כ צ"ל במעשר שמקדש לאחר זמן. ושפיר מקשה דלא אתי' אפי' כר"י והיינו דמשני כגון שאינו אלא שקל וכיון דלא חיישינין להא לשמואל אין בו חשש קידושין משום שמא שוה הרבה במקום אחר ובזה אתי שפיר מה דלא הביא הרמב"ם והש"ע הך דפ"ח משום דלפי מאי דקי"ל כשמואל י"ל דאין שום סברא לומר שתתקדש במה שיהי' ממון אחר זמן כיון דהשתא לאו ממון הוא וראיה לזה מסוגיא דפסחים דף כ"ט ע"ב דאפי' בחמץ של הקדש שיכול להשהותו אחר פסת אפ"ה לא הוי ליה אלא גורם לממון וקי"ל דלאו כממון דמי ולפ"ז המ"ל דמתני' דלא כר"ש מטעם דס"ל לר"ש גורם לממון כממון דמי א"כ תתקדש בהך דביני ביני כיון דשוה אחר זמן ה"ל גורם לממון אלא דהוי מצי לשנויי שאינו שוה אלא שקל אף דלשמואל איכא למיחוש שמא שוה הרבה במקום אחר מ"מ ניחא לי' לאקשוי' טפי מהא דמותר בהנאה דשמא הך הנאה שוה פרוטה במקום אחר. כל זה כתבנו לדעת הרמב"ם דס"ל בהא דשמואל דהקידושין חלין מדאוריית' מיד והוא כפי' שני של רש"י לעיל אבל לדעת הרא"ש דס"ל בהא דשמואל דלא הוי חשש קידושין דאורייתא לשיטתו אזיל דכתב בהך דבכורות דיכול למכור לכתחלה פ"ח בהך דביני וביני כנ"ל והיינו דס"ל דהלכתא כהך דרב דמקדשי בהך דביני ביני והיינו שיהא הקידושין חלין אחר פדי' וכן במכירה צ"ל שאין המכירה חל עד אחר פדי' תדע שהרי כתב רמ"א סי' שך"א דמשמע מדברי הטור דמותר לכתחילה למכור כה"ג ואי נימא דמכירה חל מיד אין לך הנאה גדולה מזה ומנ"ל להרא"ש להתיר לכתחילה אע"כ דהמכירה אינה חל אלא אחר הפדי' א"כ כל זמן שלא נפדה אין המכירה כלום ואין זה הנאה קודם הפדי' כיון שיכול לחזור והאחרוני' קצרו בזה וצ"ע מההיא דפסחים דף ד"ט ע"ב דלא הו' אלא גורם לממון בזה יש להבין הא דאמר בריש פסחים וניבטלי' בשית ומשני כיון דלאו ברשותי' קיימא כדר' גידל אמר רב ובפ' כל שעה מייתי דר' גידל א"ר יוחנן ונראה דלכאורה יש לתמוה על הטור א"ח שפסק בסי' תמ"ב מה שאינו אסור אלא מדרבנן מותר להשהותו אחר פסח דהא חיטי קורדנייתא דהוי נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן הרי יכולה להשקותה עד אחר הפסח ולפמ"ש דמוכח דרב ס"ל דאף ששוה לאחר זמן הוי ליה ממון כדאמר הכא תתקדש בהך דביני וביני א"כ אמאי אמר רב בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין אלא העיקר הוא כמ"ש בחידושינו בפסחים דהטור ס"ל דמותר להשהותה דוקא אחר שביטלה אבל בלא ביטול לכ"ע אסור להשהותה כדמפורש במתני' דשיאור ישרוף וכמ"ש המ"א בריש סימן תמ"ב א"כ כיון דבשש אינו יכול לבטלו אסור להשהותה והיינו דמייתי מדר' גידל אמר רב דמוכח בהדיא דאינו יכול לבטלו בשעה ששית דאל"ה קשה בחיטי קורדנית' הא יכולה האשה לבטלו ולהשהותו והוי ליה ממון אליבא דרב אלא ע"כ מוכח דאינו יכול לבטלו ודו"ק

ברש"י ד"ה מה שלי בשלך וכו'. דמי יתיר בהשאה וכו': לכאורה תמוה דהא אמרינן בפסחים דף ע"ב ע"א ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה הרי דמצריך קרא לאסור בהנאה בשלמא לפי' התוספות בד"ה מה שלי בשלך וכו' שכתבו אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזי להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה שפיר קאמר התם דאיצטרך אותו לאיסור הנאה והא וודאי אין להקשות כיון דילפינן מאותו איסור הנאה כ"ש איסור אכילה ז"א משום דאי לא מצינו איסור אכילה לא שייך לאוקמי אותו לאיסור הכאה כדמשמע לקמן לאביי בתר דיליף מושחטו איסור אכילה הדר יליף מאותו איסור הנאה אבל לפי' רש"י ז"ל דיליף ר"מ משלי בשלך אפי' לאיסור הנאה קשה ל"ל אותו. ונראה לענ"ד ליישב דהא צריך להבין באמת האיך יליף ר"מ ולא חש לפירכא שכן עונש כרת ונראה די"ל דאף ר"מ ס"ל קרא דמייתי אביי לקמן כי ירחק ממך המקום בריחוק מקום אתה זובח וכו' אלא דקש' ליה אכתי עופות מנ"ל דליכא למילף מבהמה דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן בשחיטה ולית ליה קרא דושחטו ושחט אותו לכך קאמר ר"מ דאיכא למילף מה שלי בשלך ואף דאיכא למיפרך שכן עונש כרת מ"מ בתר דילפינן בבהמה בפנים מקרא דוכי ירחק דאסיפא א"כ איכא למילף אפי' בעופות במה הצד משחוטי חוץ ומבהמה בפנים דליכא למימר מה לשחוטי חוץ שכן ענוש כרת בהמה בפנים יוכיח וליכא למפרך מה לבהמה שכן בשחיט' דאיכא למימר עופות קדשים בחוץ יוכיח כדאיתא בזבחים דף כ"ז דם שפך לרבות שחיטת עוף. אך זה דוחק קצת דס"ל דהא דקאמר שכן בשחיטה לאו פירכא היא