המקנה קצו

אכילה בלבד כמשמעות הכתוב לא תאכלו דהיינו איסור אכילה לבד ולכך שפיר תנא במתניתן דנגעים אם נשפך הדם תמות המשתלחות כיון דאסורה באכילה אם ישחטנה אסור לקיימה כדאיתא בי"ד סימן נ"ז גבי דרוסה דלא ליתי לידי תקלה דהא אפילו אם אסורה בהנאה ע"כ הא דאמר תמות המשתלחות היינו משום דלא ליתי תקלה. והא דפי' רש"י ז"ל מותרת היינו בהנאה ולפ"ז י"ל לר"ש לית ליה מכשיר ממכפר כלל דאזיל לטעמי' דס"ל דלא יאכל איסור הנא' משמע כדאי' בפסחים דף כ"ב גבי גיד ואם כן לדידיה גם המשולחת אסור' בהנאה בשעת שחיטה ושפיר נקט במתניתן ציפורי מצורע לשון רבים ודו"ק ועיין מ"ש בלשון תוספות בד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' ודו"ק

בתוס' ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' וי"ל דגמרי איסור משולחת משחוטה וכו'. לכאורה לפי מה דאמר לקמן ר"י בשם רשב"י לא מצינו בעלי חיים שאסורין א"כ אי נימא דלפי' אי דרשינן לאסור השחוטה אפ"ה אמרינן המשולחת אסורה מחיים הדרא קושיא לדוכתיה דנימא איפכא דהמשולחת אסורה לגמרי והיה נראה לכאור' דבאמת לר"ש לית ליה הך סברא דמחיים כלל ונפקא ליה איסור הנאה מלא יאכל דס"ל לריש כרבי אבוהו דלא יאכל איסור הנאה במשמע כמ"ש תוספות בפסחים דף כ"ב בתירוצא חדא ע"ש ולפ"ז הוי אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה בשעת שחיטה וכו' ומשולחת מותרת דפי' כן אליבא דר"י שאומר משום רשב"י אך נרא' לענ"ד כמ"ש לעיל בפירש רש"י דלר"ש אסורה מחיים משעת שחיטה השחוט' ואף דקאמר לא מצינו ב"ח שאסורין היינו שאסורין איסור עולם כפירש רש"י להדיא לקמן בד"ה לא מצינו וכו'. ונראה דכוונתו דאף שבאמת ג"כ המשולחת אסורה לפי שעה אין מזה ראיה דהא מצינו בב"ח בהקדש לבדק הבית שאסורין בהנאה עד שיפדו וכן כל קדשים אסורין עד גמר עשיית מצותו א"כ אין זה חידוש שהמושלחת אסורה עד שיעשה מצותן ששלחה אך מ"ש התוס' דלא שייך מחיים איסור אכילה וס"ל לדוחק לפרש דהאיסור הוא במשלחת משעת שחיטה באכילה אם ישחטנו. לכאורה קשה דאי אפשר לומר כן לדעת ר"ת שכתבו התוס' לקמן בד"ה הרי רובע וכו' דס"ל דרובע ונרבע לא נאסר מחיים וקושית הש"ס היא הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו והזהיר הכתוב מלשחטו כדי לאכול הבשר כו' והיינו ע"כ דמקשה דדלמא קרא דאשר לא תאכלו לאסור אם נשחט ולא מחיים א"כ ה"נ אליבא דאמת למה לא נפרש דמשעת שחיטה נאסרה החי' באכילה אם ישחטנה ונראה דוודאי לקמן דמקש' נימא אשר לא תאכלו קאי רק על משולחת אי אפשר לפרש מחיים ממש דהא בל"ז אסורה משום אבר מן החי ואי משום הנאה ליכתב לא יהנה כדקאמר הש"ס לעיל גבי שור הנסקל ותו דלשון אכיל' משמע לאחר שחיטה כשעומדת לאכילה כנ"ל וע"כ נימא דקרא מיירי אם ישחטנה כמו גבי שור הנסקל בשפיר פריך דמצינו כן ברובע ונרבע אבל אליבא דאמת דעיקר קרא דוזה אשר לא תאכלו קאי על השחיט' דשייך בו אכילה אלא דממילא משמע נמי המשולחת אסורה משמע טפי מחיים ממש משעת שחיטת השחוטה. וק"ל

בתוספות ד"ה תנאי היא וכו'. תימא דהכא משמע וכו'. הנה בכריתות דף כ"ה פירש"י בד"ה אף מכשיר ומכפר וכו' וז"ל ציפורי מצורע דאסירי בהניי' מחיים כמכפר בשעיר המשתלח וע"ע אלמא ס"ל דע"ע מחיים אסורה דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר יליף מכפר במכפר ע"ש. והתוספת כתבו שם שהוא דחוק נראה כוונתם דדוחק לפרש כוונת הש"ס כן דהו"ל לפרש בהדי' אך הנראה דיש לפרש דבאמת צריך להבין מה שפירש"י ז"ל דילפינן מעגלה ושעיר למה לא ילפינן כולה מלתא משעיר כיון דעגלה ערופה לא ידענא אלא משעיר ונראה משום דביומ' דף ס"ד פליגי רב ושמואל חד אמר איברי שעיר המשתלח אסורין וחד אמר מותרין ופליגי התם בקראי ומשמע שם דפלוגתא דתנאי בברייתא שם נמצא למ"ד איברי שעיר המשתלח מותרין ליכא למילף ציפורי מצור' משעיר המשתלח אלא מחיים אבל לאחר שחיטה כיון דשעיר המשתלח מות' ע"כ ילפינן מעגלה ערופה וקשה מאי חזית דניליף מעגלה נילוף משעיר דמותר בהנאה אע"כ צ"ל דיליף מחיים א"כ מוכח דעגלה נמי אסורה מחיים דאס"ד דעגלה ערופה מותרת מחיים א"כ קשה דמאי חזית דנילוף משעיר המשתלח לאסו' נילוף מעגלה ערופה להיתר אלא וודאי דגם עגלה ערופה אסורה מחיים והא דכתב רש"י דכי היכי וכו' לאו הוכחת המתרץ הוא אלא דמפרש טעמא דר' ישמעאל באמת דעגלה ערופה אסורה מחיים היינו משום דיליף מכפר ממכפר ובאמת הוה מצי לפרש כדקאמר הכא כפרה כתיב ביה כקדשים אלא דזה באמת בכלל דבריו דילפי' מכפר ממכפר והיינו הך דקאמר הכא כפרה כתיב ביה כקדשים והיינו מכפר בחוץ אך לפ"ז צ"ל דהא דבאמת לאחר שחיטה לא ילפינן לענין הנאה צפורי מצורע משעיר המשתלח דאיברין מותרין בהנאה היינו משום דכיון דכבר ילפינן דאסור בהנאה מחיים דממילא הסברא נותנת שאסורה אפילו לאחר שחיטה כדמקשה הכא לר' יוחנן ור"ל השתא מחיים אסורה לאחר שחיטה מיבעיא אלא דמשני מידי דהוי כקדשים ואינו משום דכל דבר שנעשה מצותן אין מועלין בו וכיון דהכא כתיב וזה אשר לא תאכלו דאסור באכילה אף על גב שנעשה מצותן ממילא לא דמי לקדשים שא לאחר שחיטה וממילא דאסור בהנאה מסברא דלאחר שחיטה מיבעיא ומה שהקשה תוספות דמנ"ל לאסור בהנאה בשחיט' היינו "לא"יחזסא דאינה אסורה מחיים כלל אבל לר"ל כיון דילפינן דאסירי מחיים ומצינו דאף לאחר שנעשה מצותן לא יצא די היתר אכילה ה"ה להנאה והיינו דקאמר הכא לר"ל סד"א מידי דהוי כקדשים ר"ל אף דבעגלה ערופה לאחר עריפה אסורה מ"מ סד"א דנילוף משעיר דמותר לאחר דחי' כשאר קדשים דמותרין לאחר שחיטה כשנעשה מצותן ובזה מתורץ קושיא המפבשי דלפי המסקנא דיליף מכשיר ממכפר ל"ל קרא דוזה אשר לא תאכלו ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטרך לאחר שחיטה דלא נילוף משעיר ולפ"ז י"ל דהיינו דפי' רש"י דילפינן מעגלה ומשעיר משום דהכא אסירי בין מחיים ובין לאחר שחיטה ובשעיר מותר לאחר שחיטה ולהכי פי' רש"י דילפינן מעגלה והא דלא פי' רש"י מעגלה לחוד דכיון דעגלה גופא לא ידעי' אלא משעיר והיינו הך דקאמר הכא משום דכפרה כתיב בה כקדשים הו"ל למד מן הלמד כנ"ל להכי פי' רש"י דילפינן מעגלה לאחר שחיטה ומשעיר מחיים ולפ"ז י"ל דאף ר"י דס"ל דמותרת מחיים ס"ל נמי בנין אב דמכשיר ומכפר והיינו משום דס"ל איברי שעיר המשתלח אסורין ושפיר ילפינן מכשיר ממכפר לאחר שחיטה אבל מחיים לא ילפי' כלל כדפריך הכא לר"ל מדאיצטרך וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה מכלל דמחיים שרי ולית לי' כשינוי' דר"ל דסד"א מידי דהוי כקדשים דכיון דעגלה ושעיר שניהם אסורים לאחר עריפה ודחי' ממילא נמי נילוף מכשיר ממכפר ודוק

שם בגמרא ואיפוך אנא וכו'. הנה לר"ל דיליף מכשיר ממכפר דציפורי מצורע נאסר מחיים וזה אשר לא תאכלו לאחר שחיטה דלא נימא מידי דהוי כקדשים כדאמר לעיל שפיר פריך דמנא לן דלאחר שחיטה קיימי שחוטה באיסורא אף שנעשה מצותן ומשולחת הותרה נימא איפכא דשחוטה הותרה ומשולחת באיסור' קיימי אבל לר' יוחנן בשלמא אי נימא דלית לי' כלל דרשא דמכשיר ממכפר וכולה איסורא אינו ללא מקרא דוזה אשר לא תאכלו שפיר פריך ואיפוך אנא אבל אי כסברת הרשב"א דר"י נמי אית לי' הך דרשא דמכשיר ממכפר אלא דלא ילפינן מכשיר ממכפר אלא לאחר שחיטה דומי' דעגלה ערופה לאחר עריפה דנפקא משם תהא קבורתה קשה דא"כ מאי פריך ואיפוך אנא הא בוודאי איכא לאוקמי קרא דאסורה בשחוטה לאחר שחיטה דומי' דעגלה ערופ' לאחר עריפה. מיהא אהא דאמר ר"י משום רשב"י אין קושי' דכבר כתבנו דר"ש לית לי' כלל היקשא דמכשיר למכפר כדאמר ר"י בחולין שם ע"ע אינו משנה כנ"ל וגם הא דמשני ר' ישמעאל מקרא דהשדה אין קוש' דלפמ"ש דהא דנפקא לי' לר"י דהיקשא דמכשיר למכפר אינו אלא לאחר שחיטה היינו משום דכתיב השדה וייתר לי' קרא דכל ציפור להתיר המשולחת לאחר שחיטה אבל אי לא הוי כתיב קרא דהשדה ה"א דהיקשא דמכשיר למכפר היינו מחיים ושפיר איכא למימר איפכא ודוק

ע"ב בגמרא הרי רובע ונרבע וכו' לכאורה קשה הא דאמרי' בע"ז דף ל"ט ע"ב אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לב"ח לא אסרה עשאה חליפין לע"ז אסרה הרי דס"ל לר"י עצמו דאפי' בנאבד מצינו לבעלי חיים שנאסרו אפי' להדיוט ותו דלפ"ז לא משני מידי דרוב ב"ח אסורים וכיון דחליפי מוקצה ונעבד ורובע ונרבע אסורין מחיים הרי רוב אסורים. מיהא בב"י בי"ד סי' קמ"ה כתב שם דטעם של הטור דפסק בחליפי בהמה דחליפי חליפין מותרין וכיון דהאי איסורא אינו אלא מדרבנן ספיקא לקולא והיינו ע"כ דס"ל הא דחליפי ב"ח אסורים היינו מדרבנן דפשיטא דכל חליפי ע"ז דאורייתא כדמייתי מקרא דוהיה חרם כמוהו כל שאתה מהוי' הימנו הרי הוא כמוה ונראה דנפקא ליה מהכא דאמר רבי יוחנן עצמו דלא מצינו רוב ב"ח שאסורים והכא ס"ל לר"י בחולין גבי עגלה ערופה דאינה נאסרת מחיים כדאמר רבי יוחנן עגלה ערופה אינה משנה. אך הא קשיא לי טובא דבפ"א מהלכ' עכו"ם כתב הכ"ל עצמו דטעם הרמב"ם ז"ל דפסק בחליפי בהמה וחליפי חליפין אסורים משום דספיקא דאורייתא לחומרא הרי דסותר מ"ש בב"ן דהוא מדרבנן כנ"ל. ונראה ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י הכא משום רשב"י קאמר וכמ"ש לעיל דהא דאמר רבי יוחנן בחולין שם דעגלה ערופה אינו משנה היינו אליבא דר"ש דמיירי ביה מתניתן שם אבל רבי יוחנן עצמו ס"ל דעגלה ערופ' אסור' מחיי' כדמוכח סוגיא דלעיל דאמר כפרה כתיב בה כקדשים דהיינו אליבא דר"י וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכנ"ל וכמ"ש הרמב"ם בפ"י הלכה וי"ו מהלכ' רוצח דעגלה ערופה נאסרת מחיים ולדידיה באמת גם חליפי ע"ז וב"ח אסורים מן התורה ולהכי פסק בספיקא דאורייתא לחומרא ועמ"ש לקמן דף נ"ח בישוב דברי הרמב"ם אלו. ודוק: