המקנה קצד

כמ"ש הלך ילך ובכה נושא משך הזרע וגו' וז"ש אור זרוע לצדיק שהוא זורע ע"מ לקבל שכרו אבל לישרי לב שאין כוונתם בשביל שכר אלא בשביל דביקות השם לגדולתו ורוממותו ישמחו בעם עבודתם. והנה מ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך ענין שאלה זו משמע שהוא יותר מן האזהרה דלא מצינו בשאר מצות לשון שאלה אלא ביראה כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי והטעם בזה כי מה שהוזהרנו ביראה כמו בבל המצות שבתורה הוא לקיים בשביל שכר ועונש ומשאחז"ל שהוא צדיק גמור אם עושה כן אבל ישראל בשעת מ"ת זכו ליראה עליונה שהכירו מגדולתו ורוממתו יתברך בהגלות עליהם על הר סיני כמ"ש ויחרד כל העם אשר במחנה ובשביל יראה זו אמרו למשה קרב אתה ושמע כי מי כל בשר וע"ז שאל הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה וגו' שיעמדו במעלת היראה העליונה הזאת ויראה זו שאל מהם בלי אזהרה וע"ז אחז"ל וכי יראה מלתא זוטרתי אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא אף כי משה היה עניו מאוד אין זה התפארת בי כמו שהיו ישראל בשעת מ"ת כולם בבחינות יראה עליונ' בהגלת כבודו יתברך לעיני כולם כן הי' משה בבחינה זו תמיד כמ"ש ואתה פה עמוד עמדי וכמ"ש מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו דקאי על משה רבינו ע"ה דכתיב ביה ויעל משה אל ראש ההר וכו' וע"ז אמר ומי יקום במקום קדשו שנשאר עומד וקם במקום קדשו ולא כפל ממדריגתו דהיינו דאמר לגבי משה מלתא זוטרתי היא כיון שהי' הדבור מיוחד אליו בכל עת אין זה דבר גדול ליראה מחמת גדולתו ורוממתו יתברך והיינו דאמר משה מה ה' אלקיך שואל מעמך דהיינו השאלה שאמר חמי יתן לבבם וגו' אבל ביראת העונש שהוזהרנו עליו בכל התורה אינו שייך לומר לגבי משה מלתא זוטרתי כי אדרבה מחמת קורבתו לשי"ת אין לי יראת העונש כ"כ כמו אדם אחר כמ"ש בחוני המעגל כבן שמתחטא בפני אביו ועושה רצונו אבל יראה עליונה כשהקריב למלך יפחד ממנו יותר והיינו שאחז"ל שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגת אף שהי' חשקם רב לקבלת התורה כמ"ש פן יהרסו אל ה' לראות אלא הענין הוא שאף שהי' להם יראה העליונ' הוצרך להזהירם על יראת העונש והיינו שאמר להם ואם לאו שם תהי' קבורתכם והארכנו בזה בפי' התורה והענין ביראה העליונה זו אף כי היא נשגבה מאוד. מ"מ יש ביראת העונש מעלה אחרת כי מעלת העונש היא יראה אחדות אמיתי שאין לירא משום ברי' ודבר שבעולם אפי' מצבא מעלה כי אם לאחדות אמיתי א"ס יתברך לבדו כמ"ש הכתוב ואתה מושל בכל ונאמר מאותות השמים אל תחתו וכהנה רבות וכל אשר ירא זולתו ח"ו הוא חסרון ופגם ביראתו יתברך אבל ביראה מחמת גדולת מצינו שצוה הכתוב באימת מלכות כמ"ש הכתוב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והיינו מחמת גדולת שחלק הקב"ה מכבודו וכן הוא מורא רבו מחמת גדולה בחכמה ואפי' המלאכים מתפחדים מפני מלאכים הגבוהים עליהם ואין זה חסרון ופגם ליראתו יתברך וגדולתו כי אדרבה בגדולת העבד ניכר גדולת רבו וז"ש במלאכים ומקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ובענין זה הוא מורא מקדש מחמת קדושה שהשאיר במקום המקדש ובזה נתעל' גדולתו ורוממתו יתברך ויש לפרש בזה מ"ש חז"ל גדול מה שנאמר במשה ונחנו מה יותר מה שנאמר באברהם ודוד באברהם אנכי עפר ואפר ובדוד אנכי תולעת ולא איש יש לפרש מה שאמר אברהם ודוד בלשון יחיד ואנכי ומשה רבינו ע"ה בלשון רבים ונחנו מה משום שאברהם ודוד דיברו במעלת היראה העליונה באמרו ששפלותם יותר מכל הבריות ואיך יתגאו ולא יראה מגבוה על גבוה א"ס יתברך אבל משה רבינו ע"ה דיבר כשנתרעמו ישראל על מניעת פרנסתם שאין בשום כח בריה להרע או להטיב כ"א א"ס לבדו לכך אמר ונחנו מה כי אין לכם לבקש אלא והשי"ת לבדו ולא לזולתו ולפ"ז י"ל דוודאי ידע שמעון העמסוני לפרש מה ה' שואל ממך כי אם ליראה את ה' וגו' דאתי לרבות מורא רבו ומורא מקדש ומורא מלכות וכיוצא בו אלא דזה שייך דוקא ביראה עליונה כמ"ש מחמת גדולתו של רבו וכיוצא בו וכמו שפירשנו דזה הוא מה שאמר שואל מעמך הוא מ"ש הקב"ה ומי יתן והיה לבבם זה וגו' והיינו דמפרש קרא בתרי' כי ה' אלקיכם הוא אלקי אלקים ואדוני האדונים פי' אע"פ שחלק מכבודו לאדונים דהיינו לקבל על עצמו מורא מלכות ומורא רבו וכיוצא בהן השי"ת הוא אדון על הכל ואמרו חז"ל במקום גדולתו שם ענוותניתו דכתיב בתרי' עושה משפט יתום ואלמנה וגו' פי' שלא תאמר כיון שהוא נשגב על הכל מאוד אין זה כבודו להטיב ולהרע לאדם השפל כדרך מלכים הדיוטים שאין כבודם לעיין בתקנת העניי' דנכאים וממנה אדונים אחרים תחתיהם וגורם לזה שיראו הממוני' יותר מן המלך עצמו כיון שממנה אותם להטיב ולהרע ע"ז אמר שאין זה מידת השי"ת וענוותנותו שהוא משגיח על כל בריותיו דכא ושפלו רוח ע"כ חין לירא יראת העונש אלא מהשי"ת לבדו והיינו דקאמר בסיפא דקרא את ה' אלקיך תירא והיינו אזהרת יראת שכר ועונש והיינו דמסיים קרא הוא תהילתך והוא אלקיך אשר עשה אתך הגדולת והנוראות וגו' ופי' תהלתיך להגדיל אותך להיות לשם ולתהלה והוא אלהיך לזון אותך במידת הדין כאשר ראיתי שעשה אתך גדולת שהוא מדת החסד כידוע ונוראות שהוא מידת הדין וכיון דסיפא דקר' מיירי ביראת שכר ועונש לא ידע שמעון מעלה רבה בזה כי היראה משכר ועונש בזולתו הוא חסרון ופגם ביראתו יתברך אך ראה זה מצאנו במעלת ת"ח וקדושי ה' שהקב"ה מסר בידם להטיב ולהעניש כמו שאמרו הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן וכו' וכן יש יכולת בידם להיטיב וכשאחז"ל צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזיר' והוא מבטל וכמו שמצינו בחכמים הקדמונים והוא בכלל שמסר הקב"ה הברכות לאברהם אבינו ע"ה ואברכה מברכיך וזהו שטעה בלק וסבר כי ידעתי את אשר תברך מבורך והוא השיבו שאין בידו כי אם אשר ישים אלהים בפיו ע"כ ראוי לרבות ת"ח ביראת שכר ועונש ג"כ ובזה ככלל מ"ש לעיל כי בירא' מחמת גדלת אין זה אלא ברבו שגדול ממנו בחכמה אבל בת"ח החבירים המקשיבים לרבם לא שייך בהן יראה זו שהרי חבירו אינו גדול ממנו אפ"ה צריך ליזהר מאוד בכבוד חבירו כשאחז"ל כבוד חבירך כמו מורא רבך כמו שמצינו בתלמידי ר"ע שנענשו בעבור שלא נזהרו ולא נהגו כבוד זה בזה והיינו דדריש ר"ע לרבות ת"ח

ברש"י ד"ה כקדשים וכו'. ולא פרכינן וכו' עיין במהרש"ל שפיר' דהיינו דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן תופס דמיו ע"ש. ומה שהקשה בספ"י דלא שייך כלל האי פירכא דמה לקודש שכן תופס ויוצא לחולין דהא כפרה כתיב בה כקדשים היינו קדושת המזבח ולא אשכחן בהו דיוצא לחולין דאין נפדין תמימים לענ"ד כראה דוודאי מקדשי מזבח ליכא למילף דאיכא פירכא טובא דחמירי מקדשי בדק הבית כדאמרינין בכמה דוכתי שיש בהן פיגול ונותר וכו' משא"כ בעגלה דלא הוי קדושת המזבח ואפי' בפרה קיי"ל בשבועת דף י"ב ע"ב דקדשי בדק הבית היא הואיל ומעשי' בחוץ אלא דילפינן מקדשי בדק הבית דכתיב בהו נמי כפרה כדאית' ביומא דף ס"ג דעיקר הקרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה' לכפר על נפשותינו ונראה עוד דגם במה צד ליכא למילף מקדשי המזבח מקדשי בדק הבית דאיכא למיפרך שכן יש בו צד מעילה ועמ"ש לקמן דמשמע מרש"י ז"ל בכריתות דף כ"ה דילפינן ע"ע מכפר ממכפר משעיר המשתלח ודו"ק

בגמרא דתני דבי ר"י וכו'. לכאורה משמע מהאי סתמ' דהש"ס דאפי' ר"י אית ליה הך דתני דבי ר"י דילפינן מכשיר ממכפר וכן משמע מדפסק הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה"ל רוצח דעגלה ערופה אסור מחיים ודלא כרבא בכריתות משום סתמא דש"ס דהכא דאמר כפרה כתיב בה כקדשים היינו מחיים ואפ"ה פסק בציפורי מצורע כר' יוחנן משמע דמסתמא דהש"ס דיליף מכשיר ממכפר אתי' כרבי יוחנן ודוקא לר"ל אמרינן לקמן תנאי היא ותו דאל"כ פליגי בפלוגתא דתנאי. ועיין ביש"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל וז"ל וקשה לי ואי ר"י לית ליה הך דרשא דמכשיר ממכפר מנא ליה דציפורי מצורע אסור בהנאה וי"ל דכ"ע ס"ל הך דרשא וכו' ותנא דפליג עליה דתני דבי ר"י לא יליף לגמרי וכו' ולעולם לאחר שחיטה וכו' א"נ ר"י ס"ל דאפי' תנא דבי ר"י גופא לא יליף אלא לאחר שחיטה ע"ש. ובספ"י תמה בזה מה"ת נילוף למחצה ולענ"ד נר' דטעמא דר"י הוא לשיטתו דס"ל בזבחים דף מ"ט ע"ב דבכל התורה כולה למידן למד מן הצמד חוץ מן הקדשים ובעי שם דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בבנין אב ולא איפשטא ואיתא תו התם פלוגתא אי בחר למד אזלינן או בתר מלמד אזלינן א"כ כיון דאמרינן הכא לעיל דהא דעגלה ערופ' נאסרת מחיים היינו משום דכתיב בה כפרה כקדשים כמ"ש התוס' בד"ה כפר' כתיב בה וכו'. וכתב מהרש"ל ז"ל דדבריהם היינו לר' יוחנן ע"ש א"כ י"ל דא"א למילף ציפורי מצורע מעגלה ערופה כיון דטעמא דמחיים אסור' הא משום דכתיב בה כפרה כקדשים ה"ל למד מן הלמד משא"כ לאחר עריפה דיליף לה משום דכתיב שם שם תהא קבורתה כדכתבו התוס' א"כ כיון דמפורש בעגלה ערופה לא הוי למד מן הלמד ואפי' לפמ"ש המפרשים דלאו ממשמועתי' דשם יליף אלא מגז"ש דשם שם ממת מ"מ כיון דלאחר עריפה לאו בכלל קדשים הוא כיון שנעשה מצוותה א"כ ממילא ילפינין אפי' למד מן הלמד מיהא לפ"ז צ"ל דר"ל ס"ל דילפינן בקדשים למד מן הלמד א"נ דבתר הלמד אזלינן ולא בתר המלמד א"נ כמ"ש התוספות בד"ה תנאי הי' וכו' דר"ל יליף עגלה ממשולחת ומשולחת מעגלה ולית ליה הך סברא דכפרה כתיב בה כקדשים א"נ כמ"ש רש"י בכריתות דילפינן משעיר המשתלח כמו שיבואר לקמן בס"ד לשיטת רש"י ז"ל ויותר נראה דהיינו ועמא דר"ל משום דיליף לקיח' לקיחה כדאיתא בחולין שם והך גז"ש מופנה. מיהא אי לאו דילפינן מכשיר ממכפר דהוי איצטרך גז"ש לאחר שחיטה באמת לא הוי ילפינן מחיים דהוי דבר הלמד מן הלמד כדבעי שם בזבחים דבר הלמד בבנין אב מה שלמד בגזירה שוה ונראה דהיינו בגזירה שוה שאינה מופנה