המקנה קצג

דהנאה לאו בכלל אכילה הוא אלא דוקא היכא דכתיב לא יאכל בצירי א"כ ממילא דאין להקשות הכא דלמא קרא להיכא דסקלי מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ ממילא משתמע דשאר נבילה מותר בהנאה וא"כ למה לי היתירא גבי נבילה הא ממילא מוכח דנבילה מותר בהנאה ומיני' ניליף דבכל מקום דכתיב לא תאכל אין הנאה בכלל ואף דלר' יהודא דס"ל דברים ככתבם לא מייתר גבי נבילה מ"מ המ"ל דברייתא ר"מ הי' מכ"ש לפמ"ש בש"מ בב"ק דהא דאמר אינו יודע שהיא נבילה וכו' ע"כ אתי' ברייתא כר"מ דס"ל בן פקועה טעונה שחיטה ע"ש א"כ לר"מ אין קושי' לחזקי' משא"כ לר' אבוה פריך שפיר דדלמא קרא להיכא דסקלי' מיסקל והא דהוצרך היתר בנבילה היינו כי היכא דנילוף מדיוקא דבכל מקום דכתיב לא תאכל היינו איסור הכאה ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' בב"ק שם דלמה לי' למימר כדר"א ת"ל דמיתורא נילוף איסור הנאה דלפמ"ש לחזקי' לק"מ הוצרך לומר כדר' אבוה ובספ"י כתב לתרץ קושי' המפרשי' הנ"ל דלחזקי' אין להקשות משום דאי לאיסור הכאה למה לי למיכתב לא יאכל בצירי ה"ל למיכתב לא יאכל סתם והוא דחוק מאוד דלאו יתירה הוא אלא בניקוד ותו דאיכא למימר דאי לא הוי כתיב רחמנא לא יאכל בצירי לא הוי ידעינן בכל מקום דכתיב לא יאכל בלא צירי אי ניליף מנבילה דמותר בהנאה או ניליף משור הנסקל אדרב' הוי אמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין ולהכי כתב רחמנא לא יאכל בצירי דליכא למיטעי ואפשר דס"ל דממילא הוי ילפינן מנבילה דהוי חד איסורא ולא משור הנסקל דהוי תרי איסורא ומחוורתא לענ"ד כדשנינן לעיל ודו"ק

שם בגמרא ליכתוב לא יהנה א"כ לא יאכל את בשרו למה לי וכו'. נראה להבין הא דהוצרך לתרי שינוי' ותו דלשינוי' בתרא לא מתוקמא לשון הברייתא דאינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה. כבר כתבנו בזה לעיל ולפי פשוטא יש לפרש משום דלא הוי מצי למידק מאת בשרו דה"א דאת בשרו אתי למעט עורו והא דכתיב בעל השור נקי לאסור הנאת בשר והיינו דאמר אינו יודע שהוא נבילה וע"כ לא יאכל לאיסור הנאה א"כ בעל השור נקי ל"ל וע"כ להנאת עורו א"כ את בשרו למה לי ויותר כראה ליישב משום דהתו' כתבו לקמן דף נ"ז ע"ב בד"ה הרי רובע ונרבע וכו': ולפמ"ש ר"ת דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי והוא מפיר"ת שכתבו התוס' בזבחים דף ע"א בד"ה אפי' א' ברובא וכו' ועוד אומר ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופי' בכלהו ההיא שמעתתא דמשמע שנאמר סקל יסקל השור אינו יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן עכ"ל נראה דטעמו משום דלישנא דקרא דלא יאכל את בשרו משמע דוקא לאחר מיתה שהוא כעין בשר ולפ"ז יש לומר דלא סגי' בשינוי קמא דליכתוב לא יהנה דא"כ הוי משמע מחיים אסור בהנאה אלא דה"ל למיכתוב לא יהנה אם בשרו אי נמי דליכתוב לא יאכל ומדהוי קשה דליכתוב לא יהנה ע"כ הי' צ"ל דלהכי כתיב לא יאכל דדוקא לאחר מיתה שעומד לאכילה וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"ז ד"ה וזה אשר לא תאכלו וכו' דמחיים לא שייך אכילה ולא הוי צריך למיכתוב את בשרו דממילא הוי ידעינן דמיירי אחר מיתה ואתי שפיר לישנא דברייתא איני יודע שנבילה אסור באכילה וה"ל למיכתוב לא יהנה והוי ידעינן דאינו נאסר מחיים מאת בשרו אי כמי ליכתוב לא יאכל וע"כ דהוי ידעינן דאינו נאסר אלא אחר מיתה א"כ את בשרו מיותר והיינו דקאמר מה ת"ל לא יאכל את בשרו דחדא מינייהו מיותר. ונראה דלפי פי' ר"ת מתורץ מה שהקשו התוס' בב"ק שם בד"ה והאי לא יאכל וכו' וכ"ת לישתוק מלא יאכל וכו' ותירוצם שם דחוק כמ"ש לעיל דסתם שור העור בכלל בשר ולפמ"ש אתי שפיר דמבעל השור נקי לחוד הו"א דנאסר מחיים משעת גמר דין להכי איצטרך לא יאכל דאין איסור מחיים דדוקא בשעה שהוא ראוי' לאכילה ואין להקשות לפי' ר"ת דמנ"ל דבאמת בעל השור נקי להנאת עורו ואמאי לא נימא דבעל השור נקי אתי לאיסור הנאה מחיים והא דכתיב לא יאכל את בשרו היינו למלקות לאחר מיתה או שחיטה זה אינו דכיון דנאסר מחיים בהנאה פשיטא דאכילה בכלל הנאה הוא וא"כ איך יחול איסור לאו דלא יאכל על איסור הנאה שהוא מחיים דאינו לא איסור מוסיף ולא איסור כולל אע"כ צ"ל דמחיים מותר והיינו שכתב ר"ת שכולה סוגי' מוכחת כן ודו"ק

שם סד"א לא יאכל את בשרו כתיב עורו מותר וכו' משמע דבא למימר דאי לאו דכתיב את בשרו לא הוי צריך קרא לאסור הנאת עורו משום דבכלל השור הוא. ועיין בתוס' זבחים דף ע"א ע"ב אלא דצריך להבין כוונת הש"ס בזה ויש לפרש בפשיטות דכוונת הש"ס בזה דלא נימא דלא אסר הנאת עורו אלא היכא דסקלי מיסקל אבל היכא דשחטי' ועבדי' כעין בשר אע"ג דאסרו התורה את הבשר אין העור בכלל להכי קאמר דהיכא דסקלי מיסקל לא צריך קרא דפשיטא דהעור הוא בכלל בשר וע"כ צ"ל דקרא אתי' להיכא דשחטי' ועבדיה כעין בשר דלא נטעי מאת בשרו למעט עורו

אך מדברי התוס' בב"ק בד"ה והאי לא יאכל וכו'. ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת ולישתוק מלא יאכל א"כ לא הוי מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא עכ"ל משמע דאפי' בלא את בשרו הו' מוקמינן לבשר בלבד דלא כמשמעות הסוגיא אך לענ"ד לולי דבריהם ז"ל יש ליישב קושייתם שם משום דאמרינן התם נקי מחצי כופר א"ל ר"ע הביאוהו לב"ד וישלם לך וכו' ובאמת פשטא דקרא משמע כר' אליעזר דהא כתיב בסיפא ואם שור נגח וכו' ואם כופר יושת עליו וגו' אלא משום קושי' ר"ע הביאוהו לב"ד וישלם לך ע"כ אתי' לדרשא אחריתא אי לא הוי כתיב לא יאכל אלא ובעל השור נקי לא הוי ידעי' איסור הנאה ולא הוי דרשינן אלא כפשטא נקי לחצי כופר דפטור מלשלם מדמי נבילה להכי איצטרך לא יאכל וע"כ בעל השור נקי להנאת עורו ונראה דזהו כוונת רש"י ז"ל בב"ק בדף מ"א ד"ה להיכא דסקלי' וכו' ונקי מיבעי' לי' לחצי כופר ודמי וולדות ע"ש ותמהו בזה המפרשים דהא האי תנא לית לי' הני דרשות ונראה דקשי' לי' קושי' התו' דלא לכתוב אלא בעל השור נקי לבד וע"ז כתב דבזה כ"ע מודים דה"א דמותר בהנאה ולא שייך הביאוהו לב"ד וכו' וממילא דנוקי כפשטי' לחצי כופר ומ"ש לדמי וולדות היינו משום דלפי המסקנא שם גבי דמי ולדות דה"א אפי' כשיש אסון באשה אפ"ה משלם דמי וולדות. וצ"ל דאע"ג דהשור בסקילה בשביל הריגת האשה והביאוה לב"ד וישלם לך ע"כ צ"ל כשינוי דר"א ולהכי לא ניחא להאי תנא לאוקמי נקי מדמי ולדות כי היכי דלא ניחא לי' לפרש נקי מחצי כופר משום קושי' דהביאו לב"ד אבל אי הוי אמרי' דמותר בהנאה שפיר הוי מצי לפרש נקי בין מדמי כופר בין מדמי וולדות ולפ"ז נראה דהכרח הוא להש"ס לומר כן דהעור בכלל בשר הוא אי לאו דכתיב את בשרו דאיכא למיטעי בשרו אין עורו לא ולא איצטרך קרא אלא היכא דשחטי' ועבדי' כעין בשר אבל היכא דסקלי' פשיטא דהעור בכלל בשר. דאל"ה קשה מנ"ל למעט מבעל השור נקי הנאת עורו דלמא העור מותר בהנאה ואיצטרך ובעל השור נקי מחצי כופר דלא לישתלם חצי כופר מהנאת עורו. אך לפמ"ש דהיכא דסקלי מיסקל פשיטא דהעור אסור א"כ ליכא למימר נקי מחצי כופר מהנאת עורו וע"כ דאתי קרא לאסור הנאת עורו היכא דשחטו דנפקא מאת בשרו דאין העור בכלל ואין לומר דאכתי איצטרך נקי לחצי כופר היכא דשחטי' ונימא היכא דשחטו מותר בהכאת עורו ז"א דהא אמרינן בב"ק דף מ"א ע"ב ור"א כמי לשני כשקדם ושחטי' ומשני התם הוא וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוא וכו' ופי' רש"י שם בד"ה אבל הכא דאיכא למימר הביאוהו לב"ד הלכך כי קדם נמי ושחטו בלא קרא מפטר א"כ כיון דמצד הסברא היכא דסקלו אסור בהנאת עורו ליכא לאוקמי היכא דשחטו ודוק

דף נ"ז בגמרא כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו'. לכאורה קשה דבפ' ואתחנן כתיב למען תירא את ה' אלקיך ובסוף הפ' כתיב את ה' אלקיך תירא וכן בפ' עקב בתחלת הפ' כתיב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ובסוף הפ' כתיב את ה' אלקיך תירא ולמה לא פי' מאת ה' דכתיב בתחלת הפרשיות ונראה דוודאי הוי ידע שמעון העמסוני למדרש דשייך יראה גבי רבו והא מקרא מפורש גבי משה ויראו מגשת אליו וכתיב מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה ולא הי' קשה לי' אלא על ריבוי דסיפא דקרא דרבו נתרבה כבר מאת שבתחלת הפרשה אלא שאחז"ל יהא כבוד חבירך חביב עליך כמורא רבך וכמו שמצינו באמת שנענשו כ"ד אלף תלמידי דר"ע שלא הי' נוהגין כבוד זה לזה וכיון שראה ר"ע בתלמידיו שנענשו היינו דאמר עד שבא ר"ע ולמד לרבות ת"ח שאפי' התלמידים צריכים לנהוג כבוד זה בזה כמורא רבם אמנם נראה לפרש יותר עפ"י מה שמפורש בזוהר שיש ב' בחינות ביראה הא' היא יראת שכר ועונש שהזהיר בזה משה בהרבה מקומות ויש יראה עליונה מזה והיא יראת ה' בעבור גדולתו ורוממתו יתברך לאין תכלית וסוף. והנה ביראה פשוטה בעבור שכר ועונש ואף שבזה נקראו צדיק גמור כמ"ש חז"ל בנותן סלע לצדקה ע"מ שיהא בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור אפ"ה נקרא עובד ע"מ לקבל פרס משא"כ ביראה עליונה שהיא שלימות העבודה כמ"ש הכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו דלכאורה יפלא וכי אמר דוד ליראי ה' בשביל השכר שיגיע להם אמנם העיקר הוא מ"ש ע"מ לקבל פרס מלשון פרוסה והוא מקצת הדבר דכיון דאין היראה בשלימות אף שכרו אינו בשלימות משא"כ בהיראה עליונה והוא שלימות היראה וז"ש דוהע"ה בתחילה חונה מלאך ה' וגו' טעמו וראו וגו' שהוא ענין שכר ועונש ואח"כ אמר יראו את ה' קדושיו שהם פרושים המקדשים עצמם שיראו את ה' ירא' העליונה שהיא יראה שלימות וז"ש כי אין מחסור ליראיו שהוא שלימות בלי חסרון הפרס ובזה יש לפרש הפסוק אור זרוע לצדיק וגו' שהענין העובד ע"מ לקבל פרס אף שהוא צדיק גמור כנ"ל. ממילא אין לו שמחה בשעת עבודה אלא שמצפה לתשלום גמול והוא דמיון הזורע שכוונתו להוסיף לו תבואתו ואין לו שמחה בשעת זריעה