המקנה קצא

פ"ט שכתב דכוונת התוס' הוא כי היכא דאמרי' ביבמות דף ס"ו ע"ב גבי ההיא איצטלא דפרוסה אמיתנא קני' מיתנא ע"ש דבדבר שאין לו קנין בו אינו נאסר ה"נ גוף העבד ונכרי הקנוי לישראל אין כח לאסור את עצמו ע"ש ולפ"ז י"ל דמהאי טעמא גבי דוד נמי שכבשו במלחמה והא קנוי' לו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח בד"ה בחזקה וכו' אינה נאסר בהנאה והיינו שכתבו תוס' לעבד ולנכרי הקנוי' לו. מיהא אכתי לע"ד הוא דוחק לומר דגוף המת אינו נאסר מחמת שהוא קנוי' לרבו והאי גלימא דפרסיה אמיתנ' שאני שאינו נאסר אלא משום קנין המת. ותו דמשמע דעבד מצוה לקוברו כדילפינן בסוף נגמר הדין מקרא כי קבור תקברנו ועבד כישראל גמור הוא א"כ איך שייך לומר בגוף העבד והמת יהיה לו. ולכאורה היה נראה לפמ"ש רמ"א בא"ח סי' תקכ"ו גבי נפלים דאסור לקוברו בי"ט והוא מהגהות מיימוני דאין מצוה לקבור נפל והיינו ע"כ מדרשא דכל מי שיש לו נחלה יש לו גבול כמ"ש המ"א שם וא"כ גם עבד אין לו נחלה י"ל דאינו חייב בקבורה אך דז"א דהא הג"מ עצמו מביא שם ראיה מדאמרינן בגמרא שפחה שהטילה כפל לבור וכו' אלמא דס"ל דעבד מצוה לקוברו דאל"ה אין ראיה מולד שפחה שהוא עבד

ויותר נראה לפרש דברי התוס' עפ"י מ"ש התוס' בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה ובטרפה וכו' וז"ל ומשום עור לחודי' איצטרך שור ולא אדם דהוי מחייבי באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא וכו' ועוד כתבו תוס' בסנהדרין דף מ"ח בד"ה משמשין וכו'. וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין וכו' ואומר ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא וכו' א"כ י"ל דהתוס' בב"ק אזלי אליבא דר"ת דאפי' העור אסור מדאורייתא משום דלא גרע מתכריכין וכיון דתכריכין אינם אסורי' אלא משום דקני מיתנא כדאיתא בהאי גלימא דפרסוה אמיתנא א"כ ממילא י"ל כסברת השבות יעקב בעבד ונכרי הקנוי' לרבו דלא שייך לומר דקני' מיתנא דאין קנין לעבד בלא רבו ממילא העור מותר בהנאה ושפיר הוי מתקיים והמת יהיה לו משום העור כמ"ש התוס' בזבחים ולכאורה היה נראה דמוכח דקברי נכרי' אינם אסורי' בהנאה מהא דאמרינן בברכות דף י"ט מדלגי' היינו ע"ג ארונות וכו' דפי' רש"י מארון ע"ג ארון ולפמ"ש בהג"ה בפ' אלו מגלחין והביאו הב"י והאחרונים ז"ל סי' שס"ד דאסור לדרוך ע"ג קבר משום דאסור בהנאה א"כ קשה מהא דקאמר היינו מדלגין ויותר קשה מהא דאמרינן בנדה דף כ"ד תני' אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם א' רצתי אחר צבי ונכנסתי בקילי' של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וכו' כשהחזרתי לאחי אמרו לי של עוג מלך הבשן הי' אע"כ דקברי גוים מותר בהנאה ואותן ארונות שהי' מדלגין עליהם של נכרים היה ומ"ש הט"ז שם בס"ק א' ובפ' הספינה פי' הרשב"ם דנושאי המטה שדורסין ע"ג מערות המקופות משל צד כשמביאין את שמטה לחצר דבשביל הילוך לפי שעה לא קפיד ר"ש עכ"ל משמע דאין איסור כשדורסין ע"ג הקברים וכו' ואין דבריו מובנים דקיי"ל כרבנן דר"ש דאינו עושה אלא שתי מערות וכן פי' רשב"ם שם במתני' ותו דאין זה מנין למ"ש הג"א דהא התם מיירי בכוכין דלכ"ע אין הקרקע נאסרת אלא משום כבוד המת פליגי וס"ל לר"ש דעל הילוך לא קפדי ואין בזה בזיון כבודם אבל בקבר החפור בקרקע דס"ל להג"א כי"א שם דהוי כתלוש ולבסוף חבירו אסור בהנאה איכא למימר דהילוך במי אסור בהנאה א"כ קשה קושי' הנ"ל בברכות דף י"ט ע"א משמע דאפי' לישב על גבי עצמות אין בזה איסור הנאה אלא משום כבוד המת ובלבד שנוהג מנהג ביזיון והיינו דפליגי ר"ש ורבנן אי איכא קפידא בהילוך או לא א"כ ממילא לא קשה מהך דמדלגין היינו ע"ג ארוכות ומהך דנידה דבקברי נכרים וודאי לא חיישינן לבזיון ודעת הג"א צ"ע ואין כאן מקומו להאריך בזה ועמ"ש בק"א

בא"ד וא"ת אמאי לא חשיב פיגול ונותר וטמא וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל תיפוק לי' דהוי מקדש בחלקו דאינ' מקודשת כדאיתא במתני' דלעיל ע"ש ובאמת ז"א לא מיבעיא לשיטת התוספות בב"ק דף י"ג ע"ב דדוקא בחלק הכהנים אמר לעיל איכה מקודשת אבל בחלק הבעלים מקודשת לריה"ג דמוקמינין לעיל מתניתין כוותיה ואפי' לשיטת רש"י ז"ל דגם למסקנא משולחן גבוה קא זכו מ"מ הא כתב רש"י ז"ל בב"ק דף ע"ו בד"ה דריה"ג וכו' דהיינו דוקא לאחר זריקה והקטר חלבים א"כ משכחת פגול טמא ונותר קודם זריקה או הקטר חלבים דאכתי ממון בעלים הוא וכן משכחת שאר פסולין קודם זריקה ומה שהקשה עוד מהרש"א ז"ל דהא הקדש תופס דמיו ולא שייך ומכרן אינו מובן דפשיטא הא דאמור בהקדש תופס דמיו היינו דוקא בקדשי בדק הבית שיוצאין לחולין אבל בקדשי מזבח לא שייך מעילה אלא באוכל או נהנה אבל במוציא מרשות לרשות הא קי"ל דאין מועיל אחר מועיל אלא בבהמה וכלי שרת כדאיתא לעיל דף נ"ד וכ"ש לאחר שחיטה דאינו יוצא לחולין ואינו תופס דמיו ולריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא פשיטא דהדמים חולין כדאית' בפסחים דף צ' א"כ שפיר שייך אם מכרן וקידש בדמיהן וק"ל

בא"ד והא דלא חשיב חמץ בפסח וכו'. לולי דבריהם הי' נראה דבחמץ בפסח בל"ז לא הוי קידושין כיון דקי"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה כמ"ש הרמב"ם דלא משכחת מלקות בחמץ בפסח אלא בכה"ג שקנה חמץ דעביד מעשה א"כ לפי מה שכתב רמ"א בי"ד סי' ר"ל וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשת באיסור אינו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אין המקח כלום והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כדאמר רבא בריש תמורה א"כ בל"ז אינה מקודשת מטעם דלא קנתה החמץ כלל וכבר כתבנו בחידושי פסחים דף כ"ט בתוס' ד"ה ובדין הוא וכו' דבהא מתרצי קושייתם שם דהאיך משכחת אוכל חמץ של אחרים ע"ש הא כיון דאגבי' קני' ולפמ"ש י"ל דאף שמכווין לקנותו מ"מ כיון דאין הקנין כלום ממילא הוי חמץ של אחרים. אבל אין להקשות בכל איסורי הנאה כיון דהקידושין הם באיסור שהרי גוף הקידושין הם הכאה שהי' צריך ליתן פרוטה אם כן לא ליהני הקידושין ז"א דכיון במה שזכתה האשה בקידושין לית בי' איסורא אין זה בכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידי' ממילא קא אתי' משא"כ בחמץ דגוף הזכי' אית הי' איסורא כנ"ל ואפשר דקושיתם הוא אליבא דאביי דס"ל דאי עביד מהני. ויותר נראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו בפסחים דף ך"ט ע"ב בד"ה ר' אשי וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהיי' דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי וכו' וא"כ שפיר קנתה האשה כיון שיכולה לבערו והיינו דהקשו בפסחים שם דלא משכחת של אחרים דכיון שדעתו לאוכלו היינו ביעורו כמ"ש בעל המאור בפ' כל שעה בההיא דר' גידל דלר"ש לאחר שש אין איסור באכילתו דאכילתו זהו ביעורו אך לולי דבריהם ז"ל נראה דמה שכתב שם דמוכח מדחשיב ממונא לריה"ג היינו דוקא לריה"ג מוכח כן והטעם משום דבאמת לא מצינו בלאו שניתק לעשה שיהא מותר לכתחילה לעבור על הלאו בשביל שיקיים העשה וכי מותר להותיר את הפסח בשביל שדעתי לשורפו ולא אמרינן דאין לוקין עליו אלא דלריה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה כדאמר בפסחים דף כ"ח תמה על עצמך האיך חמץ אסיר בהנאה כל שבעה והיינו דס"ל כיון דאמרה תורה שיעבור עליו בבל יראה ע"כ מותר בהנאה ולית לי' הא דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אלא דהוי אפשר לומר דהא דאסור בהנאה היינו אחר שעבר עליו בבל יראה ומשום שנעבדה בו עבירה וכדאמרי' שם דף כ"ד ע"ב גבי בשר בחלב ע"ש וא"כ אין תימא במה שעובר עליו בבל וראה דהא לא נאסר בהנאה אלא לאחר שעבר עליו אלא דס"ל לריה"ג דלא נעבדה בו עבירה כיון שדעתו לבערו והיינו דאמר האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה רצוני בלשון כל שבעה דנהי דמה שאוסר רבי יהודה לאחר זמנו אין תימה כיון שכבר עבר הפסח ולא ביער אבל תוך שבעה כיון שיכול לבערו לא נעבדה בו עבירה א"כ שפיר אמר דלריה"ג הוי לי' ממון אבל למאי דקי"ל כרבנן באמת אפי' דעתו לבערו עובר עליו וא"כ אתיא מתניתן דידן בין לריה"ג בין לרבנן עיין בחידושי פסחים שהארכנו בזה. ודוק היטיב:

ברש"י ד"ה אף כלאי הכרם וכו':

אלמא תנן וכו' לכאורה אין ראי' ממתני' דהא דקודש תופס דמיו היינו חילול שמכיון שיצא הקודש לחולין ויכנסו הדמים לקודש אבל מתני' דמיירי דמכרו כדי ליהנות בדמיו ולא נתכווין לחלל מה"ת נימא שיחול האיסור על הדמים ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל לעיל גבי מתכוון להוציא מעות מ"ש לחולין דכל דרך מכירה אפי' נתכוון לשם חולין ממילא חל איסור מ"ש על הדמים וכמו שהבינו בדברי התו' בד"ה אבל במתכוין וכו' א"כ גם בהקדש הדין כן אבל לשיטת ר"י לעיל דבעינן דוקא דרך חילול אין הוכחה ממתני' דכלאי הכרם אינו תופס דמיו כמו הקדש בנתכוין דרך חילול וצ"ל דלאו ממתני' מקשה הכא אלא מסוגיא דעלמא דכלאי כרם אינו תופס דמים אפי' דרך חילול. ועיין מ"ש לעיל בזה דמשמע מדבריהם שם דגם ר"י מודה דבסתם מקח חל הקדושה ממילא על הדמים והנה הרמב"ם בפי"ב מהל'. ביכורים כתב וכן בי"ד סימן שכ"א פטר חמור דמיו אסורים ולכאורה קשה עליו ממשנתנו דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אך נראה דמ"ש דמיו אסורים לאו דס"ל דתופס דמיו כמו שהבין הראב"ד בדבריו ז"ל אלא דס"ל דאפי' אינו תופס דמיו אפ"ה אסורי למחליף עצמו כמו בכל אסורי הנאה כדאי' בא"ח סי' תמ"ג ומ"ש הראב"ד ולמה לא יתנם לכהן דס"ל דממילא חל הקדושה של פ"ח על הדמים וה"ל כאילו נפדה בשוויו והיינו דיש לדמות לפדיון מעשר דכשמכר סתם חל ממילא קדושת המעשר על הדמים כנ"ל:

אך לענ"ד נראה דז"א דא"כ קשה למה קאמר מתני דלא כר"ש משמע דלר"י א"ש וכן משמע בהדי' בבכורות דף יוד ע"ב ואמאי הא קתני בסיפא מכרן וכו ואי נימא דממילא נפדה בדמי המכירה ה"ל ממונא דכהן ולמה תתקדש בו אע"כ דלא דמי למעשר דגבי המעשר המעות קודש וממילא חל קדושה על המעות אבל גבי פ"ח דגם המעות יוצא