המקנה קצ

בגמרא אמאי יחזרו דמים למקומן וכו': לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דהאי במה דאמר ר"י הוא לחלק ות"ק ס"ל דאפי' במתכווין להוציא מ"ש לחולין תעלה ותאכל במקום א"כ מאי מקשה ודלמא אתיא כת"ק להכי ס"ל כמי בעבדים ובבהמה טמאה דיאכל כנגדן וכן משמע במתניתן דמ"ש דתנא בתחילה הלוקח בהמה בשוגג וכו' תעלה ותאכל במקום וכו' והם דברי ת"ק דהכא ובתר הכי קתני אין לוקחין עבדים דמשמע דהן דברי ת"ק וכן הקשה בספר פ"י מיהא נראה די"ל דס"ל להמקשה דאין שים סברא שיחלוק ת"ק ור"י בהא בסברא זה אם נקנסו ללוקח או למוכר. וכבר כתבנו לעיל דזה הכריח לרש"י ז"ל דבמזיד לשם חולין לא נתפס הבהמה לשם קדושה וע"כ טעמא דת"ק לאו משום קנס הוא דבהא מודה ת"ק דאם ראויה לקנוס קונסין המוכר וא"כ שפיר פריך כיון דהכא קנס הוא הו"ל למקנס כדהתם. אך הא קשה לפמ"ש לעיל דלר"מ שהוציא מעות מ"ש לחולין נתחלל ביד המוכר כמו בהקדש דס"ל לר"מ דבמזיד נתחלל א"כ מאי מקשה הכא דלמא לאו קנסא הוא כלל אלא כיון שנתכווין להוציא מעות מ"ש לחולין כבר יצאו המעות ביד הלוקח לחולין ונתחייב לשלם כנגדן וכן קשה על רבי ירמיה דמקשה והרי בהמה טמאה וכו' ומאי קושי' דילמא התם ר"מ הוא ומטעם שיצא לחולין במזיד ולאו משום קנסא. ותו דלר"מ לא שייך כלל לומר דאדם יודע דאדרבא הא לר"מ נתחלל במזיד ביד המוכר. ונראה דמזה הכריח רש"י ז"ל דע"כ טעמא דת"ק משום דממילא נתפס בקדושה ולא משום גזל דנתחלל ביד הלוקח כבר לר"מ כמ"ש לעיל דהוה מצי רש"י ז"ל לפרש הכי משום דא"כ לא הוי פריך הכא מידי. מיהו נראה די"ל דהא דבאמת לא מפרש הש"ס כן משום דלא ניחא לי' לאוקמא טעמא דמתני' משום דמתחלל במזיד כמו בהקדש לר"מ דא"כ הוי סתמא דמתני' כר"מ בהקדש אמרינן לעיל דף נ"ד ע"ב דסתם כר"י בהקדש וק' סתמא סתמא ובזה אתי שפיר מה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן טעמא משום דממילא נתפס הבהמה מקדושת מעשר וד"ק

ע"ב בגמרא טעמא דברח וכו'. לכאורה קשה לי דיותר הוי לי' להקשות אברייתא דלעיל דתני יחזור והיינו קנס למוכר ולא ללוקח. ונר' לענ"ד דעל מתני' דלעיל לא הוי קשה דאיכא למימר דלא קנסו למוכר כלל והמקח קיים אלא שהוא מחזיר דמי המעשר שתחת ידו ללוקח והלוקח צריך ליתן לו דמים אחרים. והכי עדיף טפי משיחלל הלוקח דהא קימ"ל דאין מחללין כסף על כסף אלא מדוחק כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ואם לקח וכו' אלא דמקשה הש"ס לפי הס"ד שהמוכר בפנינו א"כ למה יאכל כנגדן מטעם חילול יותר הל"ל יחזור כי התם דהיינו שיתן לו מעות אחרים וע"ז משני כשבר' ואהא מדייק דמדלא קתני בברייתא רבותא טפי דאפי' כשהמוכר לפנינו אין קונסין למוכר אלא ללוקח שיחזיר הדמים ויתן לו מעות אחר וע"ו משני לאו עכברא וכו'. ולפ"ז א"צ למה שנדחקו התו' בד"ה ולקנסין וכו' שילך לבית המוכר אלא דהי' ראוי' שיחזור לו הדמים ויתן לו דמים אחרים והא דמקשה הש"ס לעיל ממתני' דס"ל לר"מ במזיד קידש ולא משני דבמתני' נמי צריך ליתן דמים אחרים היינו לפי המסקנא דהכא שקנסו למוכר לבטל המקח ותו י"ל דס"ל להש"ס דע"כ אינה מקודשת אף שיתן לו מעות אחרים כדאמר לעיל דף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן ותו דמוכח הכי דא"כ אף בשוגג תהי' מקודשת דלא שייך הני טעמא אונסא דאורחא כיון שצריך ליתן לה מעות אחרים אך מדברי התוס' לעיל בד"ה ואם לקח לא משמע כן. ודוק

בתוספות ד"ה המקדש בערלה וכו'. וא"ת ואמאי אינה מקודשת וכו'. ובפסחים דף ך"ט בתוס' ד"ה אין פודין הקשה הא קי"ל כל הנשרפין אפרן מותר וכתבו שם כיון שעכשיו לא שוה מידי וכו' ומהאי טעמא אין מקדשין בהן אשה ועי"ל הא דאין מקדשין וכו' ולתי' קמא קשה הא חזי בעיני' שלא כדרך הנאה עכ"ל והר"ן כתב בשמעתין דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן אם לא לחולה ומ"ש הב"ש באה"ע סי' ך"ח ס"ק נ"ד דאע"ג שהיא בריאה יכולה למכור לחולה אין דבריו מובנים דוודאי אסור למכור לחולה דמכירה הוא דרך הכאתו דמה לי אם מכרו שהלוקח ישתמש בו דרך הכאתו או שלא כדרך הנאתו וא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח א"ו דהמכירה עצמה היא כדרך הנאתו ומ"ש תוס' דמיירי באין בו ש"פ שלא כדרך הנאתו אכתי קשה מהא דאמר בריש פסחים כיון דלאו ברשותי' לא מצי לבטל כדר' גידל דאמר אין חוששין לקידושין א"כ נהי דבמתני' איכא למדחי דאינה מקודשת קידושי וודאי כדמשני לעיל דף יו"ד ע"א אבל בהא דר' גידל דאמר אין חוששין לקידושין קשה ניחוש דלמא ש"פ במדי ובחידושי אה"ע כתבתי די"ל דמ"ש התוס' דיכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן היינו דוקא באותן דחשוב במתני' שהם מן הנקברים דאין מצותן בשריפה אבל אותן שמצותן בשריפה וודאי דצריך לקיים מצותן בשריפה דוקא ולא ליהנות שלא כדרך הנאתן אם לא לצורך חולה וא"כ בהך דר' גידל דקי"ל חמץ בשריפה אין קושי' משלא כדרך הנאתן ואע"ג דאפרן מותר ע"ז כבר תירצו תוס' בתירוצם שם דלא מיקרי הנאה כיון דלא שוה עכשיו מידי וכ"כ הרשב"א דכיון דאפר אינו בעולם לא הוי ממון ע"ש שהארכנו בזה מיהא לפמ"ש לקמן דף נ"ז ע"ב גבי פ"ח דמוכח דרב לית לי' הא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי לק"מ דהתם רב גידל אמר רב אבל בריש פרקין כל שעה אמר משמי' דר' יוחנן צ"ל כנ"ל ועמ"ש לקמן שם. והרמב"ן ושאר פוסקי' חולקי' וכתבו סתמא אינה מקודשת ולולי דברי התוס' הי' נראה דמוכח כשיטת הפוסקי' הנ"ל דבכל איסורי הנאה לאו ממון בעלים הוא כדאמרינן בשור הנסקל בב"ק דף מ"ה הקדישו אינו מוקדש מכרו אינו מכור פי רש"י דלאו ברשותי' דמרי' קמי' לאקדושי ולעיל דף נ"ב מדמה הש"ס קידושי להקדש כדפריך והא לא אמר וכו' והיינו דאמרינן בפסחים בחמץ לאחר שש דאינו מועיל ביטול דלאו ברשותי' קאי ונראה דהוצטרך להביא להך דרב גידל דלא נימא דהוי דידי' משום הנאה שלא כדרך הנאתן ומייתי מהך דר' גידל דכי היכא דלאו ברשותי' לענין קידושין אף דיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ לא הוי ליה ממון ה"כ לענין ביטול וגם אין בו משום גזל כדאיתא בפסחים דף ל"א ע"ב דפטור מתשלומין ודמי עצים ואף דנראה דבאיסורי הכאה יכול לזכות בו ושייך בו נתינה כדאיתא בגיטין דף כ' בגט שכתבו על איסורי הנאה אע"ג דכתיב בי' ונתן מ"מ לאו בר דמים הוא לכך לא שייך ביה הפקר ולא הקדש כדאמר בב"ק שם בשור שנגמר דינו והיינו משום דכיון דאינו יכול להקדישו קדושת הגוף דהא אסור לגבוה דנוגח אסור לקרבן וקדושת דמים ליכא דלא בר דמים הוא וא"כ ה"ה בקידושין כיון דלאו בר דמים הוא ואם נהניתה בלא רשותו פטורה מלשלם לו נהי דמותר ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן מ"מ לאו ממון דידיה הוא וכן נראה לענ"ד דצ"ל בהא דאמר לעיל דהמקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשי' קלי' איבה מקודש' משו' דלאו ממון דידיה הוא אע"פ שהיא נהנית ממנו מ"מ לאו מעון דידי' הוא ותו הא קי"ל דבכל הקדשי' עצמו' לאחר שפירשו מן הבשר מותר לעשות מהם כלי והם חולין גמורים לאחר שפירשו מן הבשר כדאיתא בזבחים מה אשם עצמותיו מותרין וכו' וכן עורות קדשים לאחר הפשט ממון דכהנים הוא נמצא שהאשה יכולה ליהנות ממנו אפ"ה כיון דבשעה שקידשה היה מחוברין ולא ממון דידיה הוא אינה מקודשת וכן יש להוכיח מהא דפליגי ריה"ג ורבנן גבי שבועות הפיקדון בקק"ל אע"ג דהעור יוצא לחולין מ"מ כשהם מחוברין לאו דמי' הוא דאע"ג דקי"ל לעיל דף זי"ן דלא בעינן נתינת הבעל בעצמו ואפילו אם אמר הילך מנה ותתקדש לפלוני מקודשת היינו משום דנתינה דידיה חשיב כנתינת הבעל אבל הכא ליכא נתינת דמים כלל ומ"ש התוס' די"ל כיון שהאשה סבורה וכו' הוא דחוק דהא ברישא גבי הקדש מפליג בין שוגג למזיד ואמר נמי לעיל דמתני' מיירי באשה חבירה דמשמע דהכא אפי' יודע' שהוא איסורי הנאה אפ"ה אינה מקודשת ותו דאי מטעם שאינה יודעת מאי אריא איסורי הנאה אפי' איסורי אכילה נמי דאם קידשה בנבילה וכיוצא בו והיא לא ידעה שהיא סבורה דמותר באכילה וכדקי"ל במוכר ונמצא טרפה דהמקח בטל וע"כ מתני' מיירי ביודעת ומשום דלאו ממון דידי' הוא ותו בהך דר' גידל דקאמר משש שעות ולמעלה משמע דבשעה ה' הוי קדושין אף דאסור באכילה ע"כ ל"ל בדלא ידע' ונראה דגם התוס' שכתבו שהיא סבורה להנות אין כוונתם שיהא שוגגת ולא ידעה שהוא אסור בהכאה אלא אפי' מזידה והי' דעתה בשעת קדושין ליהנות ממנה באיסור אפ"ה לא הוי קידושין כיון דבאמת אינו שוה כלום כדרך הנאתן שהיא רוצה ליהנות ממנו לא דמי לטריפה ושאר איסורי אכילה שאם היא רצתה לאכול באיסורי הוא ש"פ עכ"פ משא"כ הכא דלא שוה מידי כדרך הנאתן שנתכוונה ליהנות ממנה אלא דלסברת התוס' דהיכא שקידשה בפי' שתהנה ממנה שלא כדרך הנאתן מקודשת מיד משא"כ להפוסקים החולקים עליהם דלאו בר דמים הוא כנ"ל ולכאורה היה נראה ראיה לשיטת התוס' דאם קידש' באיסורי הנא' שתהנה ממנו שלא כדרך הנאתה מקודשת מהא דאיתא בסנהדרין דף י"ט ע"ב איבע"א דכ"ע וכו' שאול סבר לא חזי מידי ודוד סבר חזי' לכלבא ושונרי אע"ג דמת אפי' נכרי אסור בהנאה כדאי' בי"ד סי' שמ"ט והיא תשובת הרשב"א דתכריכי מת בין של ישראל בין של עכו"ם אסור בהנאה לא מיבעיא לשנויא קמא דפליגי שאול ודוד במלו' ופרוט' משמע דלכ"ע הוי קדושי ואפי' לשנויי בתר' הלכ' כוותי' דדוד בכל מקו' כדאי' בערוב' אלא כיון שאין דרך ליתן בשר אשם לכלב' ושונרי דמה"ת סבר שאול דלא חזי ולא מידי ואפ"ה סבר דוד דמקודשת משום דחזי שלא כדרך הנאתן וכן משמע לשון הש"ע שכתב תכריכי מת משום דבמת עצמו שאין דרך ליהנות ממנו הוי הכל שלא כדרך הנאתה. אך לפ"ז קשה דאיך כהנה דוד לקדש בהם אשה דבכה"ג הוי כדרך הנאתה שוב ראיתי בספר ברכת הזבח בזבחים פ"ח שעמד בקושי' זו על הרשב"א והש"ע הנ"ל והביאו לשון התוס' בב"ק בד"ה שהשור וכו' דאיצטרך קרא לנכרי ולעבד הקנוי לישראל דההוא שרי בהנאה הרי דס"ל דמת נכרי מותר בהנאה ונראה דמ"ש התוס' בב"ק דאיצטרך קרא לעב' נכרי הקנוי לישראל דההיא שרי בהנאה ליכא לפרוש דנכרי אין ללמוד דאסור בהנאה מקרא דותמת שם מרים דכתיב גבי ישראל דחייב במצות דאכתי קשה דהא עבד חייב במצות כמו אשה וראיתי בתשובת שבות יעקב סימן