המקנה קפט

דס"ל דאין מעשר נגזל וא"כ ממילא דמי מעשר בקדושתו ביד המוכר לכך אמרו שיחזרו דמים למקומו ודו"ק

בתוס' אבל במתכווין וכו' ועוד קשה מאי ולפני עור לא תתן מכשול איכא נר' לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמרינן לא יושיט אדם אבר מן החי משום לפני עור דוקא בתרי עברא נהרא והיינו לאפוקי אם הי' יכול ליקח זה הדבר בעצמו אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיעו ע"י איש אחר או שהוא יכול למצוא אבר מן החי במקום אחר מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לב"נ בעצמו חייב משום לפני עור כדמשמע גבי אין מוכרין להם כלי זיין ואין מוכרין להם בהמה דקה משום לפני עור ואף שיכולין ליקח במקום אחר מ"מ עובר עליו משום לפני עור ודו"ק

בא"ד ועוד קשה וכו' משום קנס וכו' כבר כתבנו לעיל דאין לפרש דגם המוכר צריך להעלות את הבהמה לירושלים דא"כ לא היי דומיא דשוגג דהוי מנח טעות כנ"ל כמו שהקדימו בזה התוס' וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל כמו שהביא המהרש"א ז"ל התוס' ישינים בד"ה במיזיד תעלה וז"ל ושמא אין זה בתורת חילול. אלא בתורת מכר ויש כח ביד חכמים לבטל המכר וכו': אמנם לא מצאנו שיהא כח ביד חכמים בזה אלא מטעם הפקר ב"ד הפקר כדפי' רש"י ביבמות דף ק"י ובכמה דוכתא ולכאורה לא שייך זה הכא דאף אם היתה הבהמה הפקר ולא שייך במכירה מ"מ איכא קדושת מעשר עליו בתורת חילול אך נראה לפי מ"ש לעיל דמדין חילול יכול לחזור ולחלל את הבהמה על המעות דדוקא לקוח בכסף מעשר אינו מתחלל אבל בתורת חילול מודה ר"י דיכול לחללו על המעות ולפ"ז הי' נראה דיש ליתן טעם דכשלקחו לכתחילה במזיד לשם שלמים תעלה ותאכל ולא גזרו בדיעבד משום שמא יגדל כמ"ש תוס' לעיל בד"ה במזיד תעלה וכו' היינו משום דאף אם יבטל המכר אי אפשר לבטל החילול וא"א לחזור ולחלל כיון דכבר הוקדשו לשלמים ובמאי יופקע כח הקדש אלא דכבר כתבנו לעיל בתוס' שם דמשמע להו להתוס' דשלמים לאו דוקא אלא דבכל תמימים הדין כן מדקתני בסיפא ואם היתה בהמה בעלת מום וכו' וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק

ומה שהקשו תוס' ומאי פריך וכו': כבר כתבנו לעיל דף נ"ג ע"ב וכ"כ בספ"י דהמקשה הוי סבר דמסתמא דעתם שתתקדש מיד ונתן לה המעות לשם חולין ואפ"ה מקודשת והיא תוליך המעות לירושלים ואין זה דוחק דהא צריך לפרש כן בהא דמקשה בבכורות דף ע' והרי מעשר דבעי כסף צורי ותנן ר' יהודה אומר במיזיד קידש ומשני כדר"א ומקדשי בהך דביני וביני ומשמע דהמקשה הוי סבר דמתקדשת מיד דאל"ה אמאי הוצרך התרצן לומר כדר"א אע"כ דהוי ס"ד דמסתמא מתקדשת מיד א"כ י"ל דהמקשה דהכא הוי סבר לפר' מתני' כמקש' התם אלא דלכאור' לשיט' רש"י כיון דהמקשה דהכי הוי סבר לפרש שמקדשה סתם והיינו שיצא המעשר שני לחולין א"כ אפי' בלא טעמא דקנסא קשה על המתני' כקושי' הש"ס בבכורות דהוא אסור בהנאה כיון דלא ידע הך דר"א בשלמא לפי' ר"י שפיר י"ל דידע המקשה דהכא דאיכא לפרושי מתני' שהתנה בפי' שתאכלם בירושלים וא"כ אין איסור הנאה אלא דקשה לי' מטעם קנס וע"ז משני ר"א דאין לקנס משום דאשה יודעת ובאמת הוי מצי בבכורות ג"כ לשנוי' כגון שהתנה בפי' שתאכלם בירושלים אלא דעדיפא משני דבל"ז צ"ל כר' אלעזר משום קושי' דהכא וא"צ לאוקמא בהתנו אבל לפי' רש"י ז"ל קשה הכא על המקשה תיפוק לי' משום איסור הנאה כבר כתבנו לעיל ליישב קושי' זו על נכון

והנה לכאורה קשה לפי פי' ר"י ז"ל דמפרש דמיירי שהתנה עם המוכר לעלות המעות לירושלים ובענין זה הוה מדינא מכירה מיד אע"ג דהוו איסורא שנהנה במכירה למה הוצרך לפרש הקנס משום דחיישי' שמא המוכר יאכלם חוץ לירושלים הי"ל לפרש כפשטא משום דמסקינין בבכורות שם דמ"ש בגבולין אסור בהנאה א"כ נהי דהמכירה קיימת מ"מ איסורא קאעביד במה שמכר לו ולכך לקנסו אך ז"א דא"כ תיקשה מאי משני ר"א דאשה יודעת אכתי הו"ל לקנוס משום דאיסורא קא עביד וע"כ צ"ל דלאו מטעם זה קנסו. ועוד נראה דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף נ"ג דהא דאמר שם דאסור בהנאה מהטעם שהקפידה התורה בכסף צורה היינו דוקא במ"ש עצמו דאינו מתחלל אלא על כסף צורה אבל במעות מ"ש שכתבו התוס' לעיל דלא בעינן כסף צורה באמת מותר בהנאה א"כ א"א לפרש אלא משום שמא יאכלם חוץ לירושלים ובאמת הוה מצי לשנוי שם בבכורות הא דר"י היינו במעות ולא בפירות אלא דעדיפא משני דאפי' בפירות עצמן מקודשת כדר"א ועיין לעיל עוד בזה ודו"ק

בא"ד ולכך פירש ר"י וכו'. הקשה בספ"י בהא דקתני בתוספתא ואם היתה בהמה בעלת מום או שהיו פרותיו טמאין ולפי' ר"י היינו הך דבשניהם קנה לשם חולין ונראה דמשמע מדברי ר"י דמודה לסברת רש"י היכא דלקח סתם לשם חולין ממילא חל הקדושה על הבהמה מדהוצרך ר"י לפרש שהתנה עם המוכר שהמעות יהיה בקדושה ועל המוכר להעלותן והיינו דמפרש הכי התוספתא דבקני בקם חולין היינו שהתנה עמו בפירוש כן או שהי' פרותיו בחזקת טמאים דבזה אפי' בסתם אמרינן דעל דעת כן מסר לו המעות שהי' בקדושת מעשר כיון דאינו יכול להעלות פירותיו טמאין וק"ל

בד"ה מתקיף לה וכו' הול"ל בעל יאכל כנגדן וכו'. הקשה בספ"י מנ"ל להקשות דלמא באמת במתני' יאכל כנגדן וכתב לשיטת הר"מ ניחא כיון דהוי חילול אפי' בשוגג נמי אמאי אינה מקודשת הא לא שייך הני טעמא דלעיל משום טרחא ואונסא דאורחא אבל לריב"א קשה ע"ש ולפענ"ד נראה דריב"א לא בפני קאמר כן אלא אליבא דמסקנא דמשני כשברח אבל לפי הס"ד שהוא בפני המוכר פשיטא דיכול לחלל כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה ואם לקח וכו' מאחר שהמוכר לפנינו וכו' וא"כ א"א לאוקמא מתניתין דהבעל יאכל כנגדן דא"כ בשוגג נמי מתחלל כיון שהאשה לפנינו אך הא קשיא לי דהא רבי ירמיה עצמו שהקשה ס"ל לעיל דמעשר לר"י משום שהיא אינה רוצה וא"כ אם היא מזידה אפי' אם הוא שוגג מקודשת כפי' רש"י לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה חדא לפי שאין שניהם רוצים וכו' וא"כ מאי קשיא ליה הכא דלמא מיירי מתניתן שהוא שוגג והיא מזידה וא"כ ליכא למיקנסיה שיאכל כנגדן כיון שהוא שוגג וצ"ל משום דמשמע מדקתני סתם מזיד קידש משמע ליה דאפילו שניהם מזידין וזה דוחק כמ"ש לעיל שם ולולי דבריהם היה נראה לי דידע המקשן המסקנא דיותר ראוי לקנוס המוכר מלוקח והא דקאמר יאכל כנגדן היינו כשברח ולא מייתי מהך מתניתא אלא לאפוקי מהאי סברא דקאמר אשה יודעת לא שייך בזה למקנס ופריך דהא בכה"ג מצינו שקנסו וממילא מצינו לאוקמא בכל דוכתא כדא תא וא"כ ממילא הדרא קושיא לדוכתא דה"ל לחכמים לבטל הקידושין. ודוק

בא"ד אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי וכו' לכאורה ז"א אלא לפי' ר"י דמיירי שנתן הדמים שיאכלם הלוקח בתורת מ"ש אבל המקח קיים מדינא והמעות הם של המוכר ויכול לחללם אבל ז"א לפירש"י ז"ל דע"כ מיירי שנתן בתורת חולין דליכא למימר בתורת מ"ש דהא לשיטת רש"י ז"ל אין בזה איסור דל"ל דרש"י ז"ל נמי ס"ל דאיכא איסורא אפי' אם נותן המעות לשם מ"ש דא"כ מא לקשה הכא דיחזיר כי התם דלמא בברייתא שני' שאני שנתן המעות משם מעשר לא קנסו למוכר אע"כ מיירי שנתן לשם חולין וא"כ כיון דלקח בהמה טמאה דא"א להיות נתפס בקדושה א"כ אין המקח קיים מדינא ואין המוכר בעצמו יכול לחללו ואיך יכול לעשות שליחותו ומיהו י"ל דאפי' לפירש"י ז"ל דבבהמה טמאה אף שאינו נתפס בקדושה מ"מ המקח קיים. וכן משמע מקושי' המקשה לעיל במתני' דמזיד קידש ופירש"י ז"ל משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל מקח וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל א"כ ה"נ כיון שהמקח קיים מדינא יכול המוכר לחלל ויכול נמי הלוקח בתורת זכי' ושליחות אך הא קשה לי טובא דא"כ גם התם למה לא יוכלו הצנועים למחול להם במתנה מה שביד הגנבים וכיון שיהי' של הגנבים שפיר יכולין הצנועים לחלל בתורת זכי' ושליחותו ותו קשה דהא כתבו התו' בב"ק דף ס"ח ע"ב בד"ה הא דאמר כצנועין וכו' וא"ת הא צנועין מחללין אף אחר יאוש וכו' ותירצו דס"ל כר"ש סתם גניבה לאו יאוש בעלים ע"ש ולפי דברי ר"י קשה מנ"ל דפליגי הצנועין על ר"י נימא דס"ל דלא כר"ש וא"כ קנו הגנבים ביאוש ויכולין הגנבים לחלל וממילא דיכולין הצנועין לחלל בתורת זכי' ושליחות ומיהו י"ל דר"ל דס"ל יאוש קנה ס"ל כאביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכמ"ש התוס' שם ותו קשה לי דע"כ מוכח כתירוץ ריב"א דקנסא בעלמא הוא דאי נימא דהטעם דהכא הוא משום זכי' ושליחות דמוכר והוי כמו חילול המוכר בעצמו. א"כ כיון דקי"ל דבמעשר צריכין הבעלים להוסיף חומש אפי' ע"י חילול שני כמ"ש התו' בב"מ דף נ"ד ע"ב בד"ה הקדש ומעשר וכו' א"כ כיון דהכא זכה כבר המוכר במעות והוא מפריש בתורת שליחות המוכר לא עדיף ממוכר עצמו וצריך להוסיף חומש ואיך אמר יאכל כנגדן ונשמע כנגדן ממש. וע"כ לאו מדין חילול הבעלים הוא אלא מדין חילול אחריו וע"כ צ"ל דלאו מטעם שליחות ממש אלא דהוי כמחלל משלו על של חבירו מדעתו וא"כ כ"ש בהך דצנועין דהוי חילול אף שאינו ברשותו כיון דזכות הוא לו. והנה בספ"י כתב לתרץ קושי' התוס' משום די"ל דהך מתני' אתי' כר"מ. וכדאמר רבא התם דלר"מ דס"ל דמעשר שני ממון גבוה יכול לחלל אפי' אינו ברשותו וכבר כתבנו לעיל דליכא לאוקמא מתני' כר"מ דלר"מ כבר יצאו המעות לחולין לא מיבעי' לפי' רש"י ז"ל דבתחילה קנה ע"ד שיהא המעות חולין כבר נתחללו ביד המוכר אלא אפי' לפי' ר"י שקנה להיות המעות בחזקת מ"ש מ"מ כשברח המוכר ודעתו להוציאן לחולין כבר יצאו לחולין ומה יועיל במה שזה יאכל כנגדן אם לא מטעם קנס ולא דמי לההיא דצנועין דהתם כיון שהגנבים לא ידעו שהוא כרם רבעי לא יצא לחולין ושפיר מוקי לה רבא כר"מ אבל הכא שהמוכר מזיד ליכא לאוקמי כר"מ ודו"ק: