המקנה קפח

שני חיישי' דולד מעשר שני אינו מעשר דלא גזרו בו. וכבר כתבנו כלשון רש"י ז"ל דמהאי טעמא הוצרך לפרש הא דאין לוקחין לכתחלה מטעמים אחרים כנ"ל ולכאורה היה נראה דלהכי לא ניחא להו להתוס' לפרש בשלמים ממש משום דא"כ אפי' לכתחילה נמי ומשמע להו מלשון התוספתא ואם היתה בעלת מום משמע דוקא בעלת מום אבל כשהיא תמימה לא והיינו מטעם שכתבו התוס' כאן דחזי' לשלמים ולט"ז הי' אפשר לומר דהא דקתני שלקחו לזבחי שלמים היינו שקנאו כדי להקדישה בירושלים לשם שלמים אבל כשקידשה מיד לזבחי שלמים מותר אפילו לכתחילה כיון דלא שיוך כלל גזירה דשמא יגדל עדרים והא דנקט סתם אין לוקחין בהמה משום דאין דרך להקדיש מיד כדאי' בפסחים דף ס"ו ולפ"ז היה אפשר לומר דהא דאמר בהגוזל דזבין בהמה היינו שמקדישו מיד לשם שלמים ובכהאי גוונא ליכא איסורא וצ"ל דס"ל להתוס' מדקתני סתמא במתכווין ולקח תחלה לשם שלמים משמע דבכל גוונא איכא איסורא: ודוק

בא"ד ולכך אין מתחלל בדיעבד גזירה וכו'. כתב מהרש"ל ז"ל ואין להקשות מאחר שמן התורה מתחלל איך יחזרו הדמים למקומם ויוציא המוכר את הבהמה לחולין וי"ל דאה"נ צריך המוכר להעלות אלא שהלוקח כו' והקשה עליו מהרש"א ז"ל דא"כ מאי מקשה החו' לקמן לפי' רש"י ואימא דהתם נמי צריך המוכר להעלות גם הבהמה לירושלים ע"ש ונראה לענ"ד דלא שייך לפרש סיפא דאם הי' מתכווין להוציא מעות מ"ש וכו' בכה"ג דכיון דקתני ביה בין בשוגג ובין במזיד ובשוגג לא שייך קנס אלא משום דהוי מקח טעות ופשיטא דבזה הוי הבהמה חולין א"כ ע"כ גם במזיד הפי' כן ובזה אתי שפיר הא דהקדימו התו' בד"ה אבל במתכווין וכו' הא דפי' רש"י דבשוגג הטעם הוא משום דהוי מקח טעות משום דהוצרכו לזה לקושייתם על רש"י ז"ל משום דהוי מצי לפרש דטעמ' דבשוגג הוא משו' דקנסו שוגג אטו מזיד כדאשכחן בגיטין דף נ"ג ע"ב דס"ל לר"י דבדאוריית' קנסינן שוגג אטו מזיד והוי מצי לפרש דבשניהם צריך להעלות את הבהמה לכך הקדימו פי' רש"י דהטעם הוא משום דהוי מקח טעות וע"כ בשניהם א"צ להענות את הבהמה משא"כ בסיפא דתוספתא דאם היתה בעלת מום וכו' שפיר איכא למימר דגם המוכר צריך להעלות את הבהמה. ובזה נראה לענ"ד לפרש דברי התוס' לעיל בד"ה ואם לקח וכו' פי' בקונטרס וכו' וא"ת מאי קנס הוא וכו' דכבר כתבנו דקושייתם הוא על הסיפא ויפלא למה כתבו זה ברישא לפמ"ש י"ל דבאמת הוי מצי לשנויי לפי' דר"י לקמן דמיירי כשהמעות נשאר אצל המוכר בקדושת מעשר דהי' הקנס בזה להחזיר המקח ולהעלות הבהמה לירושלים ושפיר איכא קנסא דבהעלאת הבהמה איבא טירחא טפי מהעלאת המעות אלא דכיון דפי' רשי' בשוגג הטעם משום מקח טעות ע"כ דאין המוכר צריך לעלות הבהמה. א"כ ע"כ נמי בסיפא דנקיט בין בשוגג ובין במזיד שניהם א"צ להעלות את הבהמה: ולולי פי' רש"י ז"ל י"ל דבסיפא הטעם הוא בשוגג משום דקנסו שוגג אטו מזיד ודוק

ברש"י ד"ה בשוגג וכו' דמקח טעות הוא וכו'. נראה פשוט דאפי' אם יאמר הלוקח שאינו חושש לטירחא מ"מ כיון דהוא יכול לבטל המקח הדר הו"ל כמו לכתחילה דאין לוקחים מטעם שכתב רש"י ז"ל ומשום שמא יגדל. וכולי פירוש רש"י ז"ל היה נראה לפרש דהטעם משום דאי הוי ידע לא ניחא לי באיסורא שהרי נקח לשם חולין כיון דהוי בשוגג ונ"מ דאפילו אם הלוקח היה מזיד והמוכר שוגג נמי המכר בטל דאם הי' המוכר יודע שהוא מעות מעשר לא הוי ניחא לי' דנתחיל המעשר ע"י ולעבור על לפני עור כפי' רש"י ז"ל לקמן וכדאמרי' לעיל דף נ"ג ע"ב גבי הקדש דאיהי לא ניחא לי' דנתחיל הקדש ע"י אלמא אע"ג דהחילול הוא ע"י הבעל שהרי ס"ל לר"מ דבמזיד כיון שנתכווין הוא להוציא לחולין נתחלל ואפ"ה אינה מקודשת משום דלא ניחא לה א"כ י"ל דה"נ אפי' המוכר יבול לחזור מהאי טעמא ולא מיבעי' אם תת"ק הוא ר"מ דאיכא למימר הכי אלא אפי' לר"י י"ל דלא פליג בהך סברא על ר"מ והא דס"ל במתני' גבי הקדש בשוגג קידש דמשמע דגם היא שוגגת היינו משום דהקדש חידוש הוא שחידשה תורה אפי' בשוגג דידי' והסברא הוא שלא יחולל משום דלא ניחא לי' שהרי הוא מועיל בהקדש ואפ"ה מדחייבה התורה קרבן מעילה ע"כ שיוציא לחולין כדקאמר לעיל וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב א"כ כ"ש דמתחלל בטעות המקבל אבל גבי מעשר שפיר י"ל דאי הוי ידע שהוא מעשר לא הוי ניחא לי' דליתחול ע"י וא"כ י"ל דשניהם יכולים לחזור ועיין בסמוך ועיין מ"ש לעיל דף נ"ג ע"ב דהב"ש סי' כ"ח כ' באמת כן דכל היכא דאיכא איסורא הוי מקח טעות. וכדאי' בירושלמי לא עלתה על דעתו לעבור על ד"ת וכו' ולפ"ז הוי אפשר לפרש הא דקאמר בסיפא ואם הי' מתכווין להוציא לחולין בין בשוגג ובין במזיד וכו' דא"צ לדחוק כפי' רש"י לקמן בד"ה בין בשוגג לא אמתכוין להוציא לחולין קאי וכו' די"ל הא דקאמר בשוגג יחזיר היינו בין שהי' המוכר שוגג דלא ידע שהוא מעות מעשר אע"ג דלא שייך קנס בשוגג ומשום דהו"ל מקח טעות דאי הוי ידע לא קי' עובר על לאו דלפני עור והדר ה"ל כמו לכתחילה כנ"ל בין שהי' גם המוכר מזיד ומשום קנסא דעבר על לפני עור. אך כבר כתבנו לעיל דף נ"ג ע"ב שם דבזה פליגי ר' ירמי' ור' יעקב א"כ י"ל דרש"י כתב כן אליבא דמ"ד דאין בזה מקח טעות ודו"ק

בגמרא אמר ר"י בד"א במתכווין וכו'. הנה בסוכה דף מ' כתבו תוס' בד"ה שמא יגדל עדרים דהאי במה לפרש הוא וכולהו דברי ר"י הוא וכו' ע"ש ולכאורה אינו מוכרח כ"כ לפרש הא דהוא דברי ר"י דנהי דס"ל לת"ק לאו ר"מ הוא משום דס"ל מחללין לכתחילה כמ"ש התוס' הכא ושם מ"מ י"ל דת"ק ס"ל בהא כרבנן דר"ע דאין מחללין לכתחילה ואפ"ה חולק עם ר"י במתכווין להוציא לשם חולין ולמה הוצרכו לדחוק דבמה זה יוציא מן הכלל דבמה לחלוק ונר' דר"י דמפרש לקמן בד"ה אבל וכו' במתכווין להוציא לחולין כלומר שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה אלא המעות יהא בקדושה וכו' ע"ש א"כ אין לפרש כלל דבמה לחלוק ות"ק קאמר במזיד תעל' ותאכל במקום היינו אפי' במתכווין להוציא מפות מ"ש לחולין וע"כ משום קנס דהא לא נתפס בקדושה קשה טובא חדא דהא אמרינן לקמן דלא קנסו ללוקח כלל ודוחק לומר דפליגי ת"ק ור"י בהא למי קנסינן ותו דאיך אפשר שיקנסו חכמים מילתא דאית ביה איסורא כיון דמדינא המעות בקדושתן קאי כשיקנסו את הלוקח ואמרו תעלה ותאכל במקום ע"ב שיתחלל המעות על הבהמה והא מלתא דאיסורא דהא אין לוקחין בהמה לכתחילה במעות מעשר שני וס"ל לדוחק לפרש דהא דתעלה תאכל היינו שלא יחלל אלא כשמגיע לירושלים כמ"ש לעיל ותו קשה על רבנן עצמן כיון דס"ל דבהמה בעלת מום שקנה לשם מעשר קנסו את המוכר משום שמא יגדל כדאיתא בברייתא דסוכה ואפי' ר"מ לא פליג אלא בזכרים ולא בנקיבות וכשקנה להיות הבהמה חולין לא קנסו את המוכר ותקנו שיחלל המעות על הבהמה אף שיבוא לגדל עדרים לכך הוצרך ר"י לפרש לשיטתו דבאמת במה לפרש ואין ת"ק חולק במתכוון להוצי' מעות מ"ש לחולין אבל לשיטת רש"י ז"ל דמפרש במתכווין להוצי' מעות מ"ש לחולין היינו לשם חולין גמורים והבהמה ממילא נתפס בקדושת מעשר א"כ שפיר י"ל דת"ק ס"ל דבקונה תמימה לשם חולין ממילא כתפס בקדושת מעשר וכיון דראוי לשם שלמים תעלה ותאכל במקום ונראה לענ"ד דמה שהוכרח רש"י ז"ל לסברא זו דממילא כתפס בקדושה דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לזה דה"ל לפרש בקונה לשם חולין אין המקח כלום מדינא כיון שכוונתם שהבהמה והמעות יהא חולין אין להמעשר במה להתחלל ומדינא יחזרו הדמים למקומ' ובזה הוי אתי שפיר טפי קושי' הש"ס במתני' דר"י ס"ל במזיד קידש אע"ג דאין להמעשר מקום להתחלל והוי ממש דומי' למעשר דהכא וא"ל דדייק לשון הש"ס דקאמר לקמן דקנסינן למוכר משמע דלאו מדינא קאמר דיחזרו. ז"א דהא הש"ס לקמן קאי על הברייתא דאין לוקחין עבדים והתם בוודאי אין להמעשר במה להתחלל וע"כ צ"ל כמ"ש לקמן ע"ב בד"ה מיסתברא וכו' דהקנס הוא שהי' ראוי' לקנוס ללוקח וא"כ למה הוצרך רש"י כזה ונראה דעיקר טעמא דס"ל דכללא הוא דבמה הוא לחלוק וע"כ ת"ק ס"ל דאפי' במתכוון להוציא מעות מעשר שני וכו' תעלה ותאכל במקום א"כ ע"כ דממילא כתפס בקדושה דאל"ה לא הי' מתירין חכמים לחלל לכתחילה דמי מעשר על בהמה עוד נראה לענ"ד דאפי' אי נימא דס"ל לרש"י ז"ל דת"ק כמי מיירי בלקח לשם שלמים מדלא קאמר בהדי' בין לשם חולין בין לשם שלמים מ"מ אתי שפיר הא דאמר ר"י במה ולא בלשון אימתי משום דעיקר רבותא דאמר בלוקח לשם חולין היינו שתקנו חז"ל שמקח בטל מעיקרא ולא אמרן שיחזרו הדמים למקומם ע"י חילול שיחלל קדושת הבהמה עליהם כמ"ש התו' והיינו משום דס"ל לר"י דהלוקח בכסף מעשר שני אינו מתחלל והוצרכנו לבטל המקח והיינו דקאמר בין בשוגג בין במזיד ר"ל כי היכא דבשוגג בטל המקח מדינא דהוי מקח טעות ה"כ במזיד בטלו חכמים המקח מעיקרא כמ"ש תוס' ישינים משא"כ לת"ק דס"ל דהלוקח בכסף מ"ש מתחלל א"צ לבטל המקח אלא שיחלל קדושת הבהמה על המעות ולא הוי דומי' דשוגג כלל דיחזרו דמים למקומם ובטל המקח א"כ לא שייך לשון אימתי לפרש דברי הת"ק לכך אמרו בלשון במה שהם דברי ר"י לשיטתו ודו"ק

מיהא נראה לולי דבריו ז"ל דת"ק ר"מ היא כמ"ש לעיל ליישב קושי' תוס' לשיטת רש"י די"ל דת"ק ר"מ הי' א"כ כיון דס"ל לר"מ לעיל גבי הקדש דבמזיד מתחלל וכבר הוכחנו לעיל דף נ"ג ע"ב ודף נ"ד ע"א דמוכח ע"כ לר"מ דס"ל דב"ש מ"ש מתחלל במזיד כשמתכווין לגוזלה ומיד יצא לחולין לגמרי א"כ שפיר י"ל דכיון שנתכווין להוציא מעות מ"ש לחולין דהיינו הבהמה והמעות הרי שנתכווין לגוזלה ומיד יצא לחולין המעות א"כ מהאי טעמא עצמו ס"ל לר"מ דאין לקנס להמוכר שכבר יצא דמים לחולין ביד הלוקח אלא קנסו חכמים להלוקח שיעלם את הבהמה ותאכל במקום דאין בזה משום וצרת הכסף שהרי אין עליו אלא חוב בעלמא וגם משום שמא יכחיש בדרך לא שייך שהרי ישלם את חובו כפי שווי' הבהמה כשתבוא לירושלים ור"י פליג לשיטתי'