המקנה קפו

משום דבזמנו מזהר זהיר הא בכל סוגיא זו משמע דחייש אף למיעוטא והיינו מחמת קביעותא אי מדאורייתא לר"ש או מדרבנן לרבנן דר"ש א"כ הו"ל לפרש דהטעם הוא דת"ק משום דחיישי' אף למיעוט' ולכך צריך לחלל נמי על עולה ושלמים וממילא דאם הוה פסח נכלל בכלל שלמים אלא נראה דמודה ר"י דצריך להתנות אף בשלמים ותודה אלא דס"ל דבזמנו איכא למיחוש גם לשם פסח וצריך לחללו ג"כ לשם פסח ולפ"ז צ"ל דקודם זמן הזה אין שום חשש מחמת הפסח הבא דלא שכיח כלל שיפריש אדם פסחו קודם שלשים יום א"כ ע"כ הא דקאמ' הש"ס לת"ק דבזמנו מיזהר זהיר ביה והיינו דס"ל לת"ק דא"צ לחללו לשם פסח כלל אם נמצא בזמנו וכמו שכתבנו דלא חיישינן שמא כבר נאבד קודם זמנו כדמוכח לקמן כנ"ל והא דאמר שלא בזמנו שלמים הוי אין לפרש אם נמצא שלא בזמנו צריך להתנות במותר הפסח משום חשש הפרשה לשם פסח הבא דמנ"לן להש"ס דפליג ת"ק בהא על ר"י דלא חייש קודם לזמן הזה אע"כ דכוונת הש"ס הוא משום חשש מותר הפסח דאשתקד כמ"ש בסמוך דעדיפא משני דאפי' נמצא בחה"מ של פסח כנ"ל וח"כ א"ש קושית התוס' ותירוצם כן נראה לפענ"ד נכון ודוק

ונראה ליישב לשון הרע"ב דלשיטתו אזיל משום דככר כתבנו דמפרש כירושלמי דאזלינן בתר רובא כפשטות דמתניתן וכן הראוי לפסחים פסחים היינו שיקריב אותו לפסח ממש והיינו דלא חיישינן שהקדיש אותה לפסח הבא דאין דרך להקדיש עד ע"פ כדאיתא בפסחים דף ס"ו אלא שהפריש אותו ע"מ להקדישו וכיון שלא הקדישו עדיין לא נדחו כשהפריש פסח אחר וכיון שלא נדחו ראוי להקריבו לפסחו דאף שלא הקדישו מכל מקום אין לשנותו דאפי' לרבא דס"ל דהזמנה לאו מלתא מ"מ הזמנה לגוף הקדושה אסור לשנותו כדאיתא סוף פרק נגמר הדין בעגלה ערופה והביאו הרמ"א בא"ח סי' מ"ב ומסתמא ניחא לבעלים בכך. וק"ל

מיהא לפמ"ש תוס' בסנהדרין דף מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט וכו' משמע דר"י לית לי' סברא זו וסבר אפי' הזמנה לגוף הדבר לאו מלתא א"כ בשמעתין דאזלי אליבא דר"י ליכא לפרושי הכי ודו"ק

בגמ' דמייתי תודה וכו'. נראה מלשון זה דלא קאמר דמייתי נמי תודה כלשון הש"ס לעיל דמייתי נמי תודה משום דלעיל א"א להקריב אותה בהמה שנמצאת משום דמספקינן בבכור ומעשר משא"כ הכא דליכא לאסתפוקי במעשר כמ"ש לעיל דכיון דמיירי בבת שתים ומעשר מצוה להקריבה תוך שנתה לא חיישינן דעבר והשהה כ"כ א"כ א"צ להביא אלא בהמה א' משום ספק תודה וק"ל

אך לפמ"ש לעיל דהאי תנא נמי ס"ל דאסור למעט באכילת קדשים אלא דמותר הפסח דלעיל מתנה במותר הפסח שמפריש לאחריותו א"כ הכא דליכא למימר הכי דאם יתנה באותה הבהמה עצמה הרי ממעט באכילת קדשים ואפי' אי נימא דאותה הבהמה שנמצאת ליכא למיחוש אם ממעט באכילת קדשים דאל"כ לא תקרב כלל אכתי קשה דהתודה שמביא א"א להתנות בשלמים משום מיעוט אכילת קדשים וא"א לאתנוי' במותר הפסח שמפריש זכר לאחריות כמ"ש לעיל דכיון דלא יכול להקריבה בפסח יעבור עליו בעשה וע"כ שאינה קריבה בעצמה ומחלל על שלמים ומתנה בנדבה ומחלל בתודה ומתנה בנדבה א"כ ע"כ צ"ל דמייתי נמי תודה אך לר' אושעי' דמוקי לה בבא לחוב בדמיהן אתי שפיר לישנא דמייתי תודה מפני שלאחר שזכה בה בתורת גזילה יכול להביא אותה הבהמה עצמה לשלמים וא"צ להביא אלא בהמה א' משום ספק תודה ולפ"ז א"צ לדחוקי הא דמקשה לר' אושעי' אימר דאמר ר"מ בקדשי קדשים בקדשים קלים מי שמעית לי' דהקושי' הוא מרישא דכבר כתבנו לעיל דקשה קושי' הספ"י דהוי מיעוטא דחולין ומיעוטא דעולה רובא לגבי שלמים ותו דלאו קושי' הי' כ"כ דשמא באמת אינו מתקן אותה אם הוא שלמים כמו שמצינו בסיפא דאינו יכול לתקן אם הוא חטאת ולפמ"ש י"ל דהקושי' הוא מסיפא דא"ל שהיא קריבה בעצמה שלמים דהא איכא למיחש שמא היא תודה וכיון דהוי ס"ד דקדשים קלים אינן מתחללין א"א להקריבה בספק שלמים משום דהוי ממעט באכילתו בספק שלמים ונהי דבתר דמשני דס"ל לר"מ דאף בקק"ל מתחללין אתי שפיר לשון דמייתי תודה משום שיכול להקריב אותה הבהמה עצמה זבחי שלמים ואם תודה הי' תהא מחוללת על הך דמייתי מ"מ מוכח ממ"נ דקק"ל מתחללין מיהא לר"י דס"ל דממתין עד שתומם ע"כ א"א לפרש בסיפא שמקריב אותה הבהמה עצמה זבחי שלמים משום דאיכא ספק תודה ואתי' למעט באכילת קדשים

ברש"י ד"ה אין לוקחין וכו' דכתיב וצרת וכו'. ונראה לפרש דעת רש"י שלא פי' משום שמא יגדל עדרים כדאית' בסוכה דף מ"ם ע"ב משום דהכא אמרינן במזיד תעלה ותאכל והתם אמרינן דאפי' בדיעבד איני מתחלל ע"כ צ"ל דהתם מיירי בבעלי מומין והכא מיירי בתמימין הראוי' לשלמים כמפורש בתוספתא שהביא תוס' בד"ה במזיד תעלה דבתמימים הראוי' לשלמים וכ"ש בלוקח לשם שלמים לא שייך גזירה שמא יגדל עדרים כמו שיבואר לקמן בתוס' ד"ה במזיד תעלה והיינו מטעם שכתבו תוס' דמסתמא יביא אותה לירושלים א"כ דוחק הוא לחלק ולומר דלכתחילה שייך גזירה זו אף בתמימים להכי הוצרך רש"י לפרש טעמים אחרים והא דהוצרך לטעם שני' ולא סגי' בטעם קמא דכתיב וצרת הכסף משום דבאמת סוגי מפורשת היא בסוכה דף מ"א דפרי שני מחלוקת דאי לא"ה וכו' והא כתיב וצרת הכסף אלמא דלא בעינן כסף צורה והעיקר בזה דפלוגתא היא בירושלמי כמו שהביא תוס' בסוכה דף מ' ע"ב בד"ה על חיין וכו' שהקשה שם הא טיבעא אפירי לא מחללינן ותירצו דפלוגתא היא בירושלמי יש שאוסר אפי' ע"מ להעלותו ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ויש מתירין ע"מ לאוכלו והוא כאוקימתא דר' אשי בסוכה דמ"א דפרי שני מחלוקת וכו' דאלת"ה מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר ובזה מותר ע"מ לאוכלו והיינו כמ"ש תוס' בשמעתין א"כ לדעת המתירין שם בירושלמי צ"ל כטעם שני ועוד נראה דלטעם שני א"צ לאוקמא סתם מתני' דלא כר"מ דמתיר אפי' לכתחילה כדאית' בתוספתא אלא דהאי טעמא דחיישינן שמא יכחיש בדרך לאו משום פסידא דמעשר דפעמים שהבהמה בירושלים ביוקר הרבה וירויח יותר עם שיעור הכחש אלא דבתמימים כיון שקונה לשם שלמים חיישינן לכחשא דקדשים דבעינן קרבן המובחר כדאמרינן בעלמא ולפ"ז בתמימים איכא משום כחשא וליכא משום שמא יגדל עדרים ובבעלי מומין איכא משום שמא יגדל וליכא משום כחשא א"כ שפיר י"ל דר"מ מתיר לכתחלה היינו דוקא בעלי מומין כמפורש בתוספתא שהביא תוס' דמחללין על בהמה בעלת מום דברי ר"מ וכו' ובהכי אתי שפיר טפי דאצ"ל דנקיט בעלת מום לרבותא דר"מ אלא דוקא בעלת מום א"כ י"ל דהיינו דפי' רש"י טעם שני דבהא מתוקמא מתני' אפי' כר"מ מיהא גם לטעם ראשון י"ל דר"מ לא פליג אלא בדמאי אבל בוודאי מודה דבעינן לכתחילה כסף צורה ודו"ק:

בתו' ד"ה אין לוקחין וכו' ולא נהירא דהא דבעי' כסף צורה וכו' פי' דוודאי פירות מעשר שני עצמו אין מתחללין אפי' על פירות שרוצה להעלותן כדאי' בסוכה דבעי' כסף צורה ממש אבל מעות מ"ש אף דאמרי' פ' הזהב דף מ"ה דטיבעא אפירא לא מחללינן הכא מיירי ע"מ להעלותו וכו' וכ"כ התוס' בסוכה שם וק"ל:

ועמ"ש בלשון רש"י:

בא"ד וה"נ אמר בהגוזל וכו' כתב מהרש"א ז"ל בשמעתין ליכא לדחוי' דקתני במזיד תעלה ותאכל במקום דאימא למצוה הקפידה התורה בכסף צורה וכו' לכאורה הי' נראה לענ"ד די"ל דמברייתא עצמה לא הוי מצי להקשות לפמ"ש מהרש"ל ז"ל בשמעתין לשיטת התוס' בד"ה במזיד תעלה וכו' דהא דגזרי משום שמא יגדל עדרים בבעלי מומין שיחזר הדמים למקומם אף דמדאורייתא הבהמה קודש חל קדושת מעשר על הבהמה היינו דגם המוכר צריך להעלות הבהמה לירושלים והיינו דלא נקיט אלא הקנס של המוכר לבטל המקח. א"כ ה"נ י"ל איפכא דברישא פשיטא הוא דהמוכר צריך להעלות הדמים משום דבעינן כסף צורה ולא הוי מכירה אלא דקמ"ל דגם הלוקח צריך להעלות הבהמה כיון שקנאו לשם שלמים לא יפקיע קדושתו אבל בסיפא שקנאו לשם חולין יחזרו הדמים. עי"ל דהוי מצי לפרש דמה שאמר תעלה ותאכל במקום היינו כענין שאמרו לקמן יאכל כנגדן והיינו דאף שלא קנתה המכירה משום דבעינן כסף צורה. מ"מ כשיעלה לירושלים יחללו את המעות על הבהמה שם דבירושלים לא בעי' כסף צורה אבל בלקח לשם חולין קנסן שיחזרו הדמים למקומן גם מה שהקשה בספר עצמות יוסף דה"ל לתו' להביא ראי' מהך דסוכה דס"ל לרבנן דמחללין על שחוטין כדקאמר רב אשי שם מאי שביעית דמי שביעית דאלת"ה וכו'. כבר כתבנו בלשון רש"י פלוגתא הוא בירושלמי ומוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ע"ש ולכך הקשו תוס' מההיא דהגוזל דזבין בהמה וכו' דהתם לא שייך לאוקמי בדמאי דמסתמא מיירי התם בפירות הגדילים שם בבבל דחייבין במעשר שני כדאי' במס' ידים פ"ד ופטורים מן הדמאי כדאי' בפ"א דדמאי דבבל פטור מן הדמאי דדוח' לומ' דמיירי בפירו' א"י שהובאו לח"ל דהא קי"ל בב"ב פר' המוכ' את הספינה דאין מוציאין פירות א"י לח"ל ועיין בח"מ סי' רנ"א ובבאר הגולה דכל שהוא דבר אכילה אסור להוציא מיהו י"ל דהיינו דפי' רש"י שם בב"ק דאין קפידא אם הפירות הם במקומו א"כ י"ל בדמאי דהפירות הם בא"י והבעלים בבבל אך התו' ס"ל זה לדוחק ובזה א"ש מ"ש תו' לקמן בד"ה במזיד תעלה וכו' ומההי' דהגוזל וכו' ושמא אתי' כר"מ ולא ניחא להו לפרש הכי לשיטת רש"י ז"ל דההיא דהגוזל אתי' כר"מ אלא משום דבירושלמי מוקי לה לפלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי ולא מצינו להאי מ"ד דפליג ר"מ בוודאי לענין כסף צורה וכמ"ש בלשון רש"י ז"ל כן הי' נראה לענ"ד לכאורה מיהא באמת מלשון רש"י דלקמן בד"ה אר"א משמע דבדיעבד מהני ודוחק לומר דלא קאי לטעמא קמא דהכא אלא כטעמא בתרא דהוא כתלמודא דידן בסוכה שם דף מ"א מיהו י"ל משום דבירושלמי פליגי בהא ר' ירמי' ור' חגי כמ"ש לעיל דף נ"ג א"כ כיון דסוגי' דהכא אזלי אליבא דר' ירמי' כמ"ש שם לכך פירש"י בפי' קמא אליבא דר' ירמי' ונראה דלפמ"ש מהרש"א ז"ל די"ל דאינו אלא למצוה אלא דאפ"ה קשי' להו מההיא דהגוזל דכיון דמדאורייתא הוא לא הי' להם לתקן לכתחילה לחלל על מעות של בבל משא"כ לפיר"י דאינו אלא מדרבנן שמא יגדל עדרים שפיר י"ל דבמעות של בבל כיון דא"א בענין אחר הקילו אך לפ"מש דמסתמא מיירי בהגוזל בפירות הגדילי' בבבל וכל עיקר מעשר שלהם אינו אלא מדרבנן דא"כ י"ל לפי' רש"י ג"כ