המקנה קפה

הוי שלמים הא יוכלו ליקח אותו לפסח עצמו כדאיתא בפסחים דף פ"ט דיכול להקריב מותר הפסח לפסח עצמו ז"א דכיון דכבר נעשה מותר הפסח כבר הוי לי' שלמים כמ"ש התוס' שם בד"ה ונטרחו וכו' ע"ש ודוק

בתוס' ד"ה ודילמא אשם הוא וכו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונים סמיכ' ואשם אין טעון סמיכה וכו'. כבר תמהו המפרשים ז"ל. דהא אשם נמי בעי סמיכה ובספ"י כתב דבשלמים המוצאה הוא בעל הזבח וסומך עליו ע"ש וז"א דוודאי הכא בין לרבי אושעיא בין לרבי יוחנן אינו מתחלל אלא להקריב לשם בעלים והמקריב שלמים או תודה של חבירו אינו סומך עליו כדאיתא במתניתן דמנחות וכ"כ התוס' בגיטין דף כ"ח בד"ה והא בעי סמיכה וכו' וז"ל וההיא דתנן בשקלים ומייתי בפ"ב דקידושין בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר וכו' והתם נמי אין תקנה אחרת לאותם קרבנות אלא שיקריב בלא סמיכה ע"ש ונראה דאין כוונתם דלא בעי סמיכה כלל אפי' סמיכה שלזה המוצאה אם הקרבן הוא נדבה של עצמ' דא"כ איך תקנו להתנות לכתחילה בנדבות עצמן לעולה או לשלמים לבטל מצות סמיכה כמ"ש התוס' שם וכ"ש הכא דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שתזכה אלא נראה דכוונתם אינו משום סמיכה דידיה דאי משום סמיכה דידיה אם הוא קרבן נדבה של עצמו יכול להתנות בתחלה אם אין זה הנמצא שלמים יהיה זה נדבה ויסמוך ואחר הסמיכה יתנה דאם הוא שלמים יהיה זה תחתיו נמצא דאין זה חשש עבודה בקדשים שהרי הסמיכה קודם תנאי החילול משא"כ בפסחים דף פ"ט דמיירי במותר הפסח שקדוש כבר א"א לעשות כן כמ"ש בהקדמת ק"א לכתובות בשם הגאון אחי ז"ל. אלא דכוונתם דאם זה הנמצא עולה או שלמים כיון דאין בעליו ידועים אין תקנה להקריב אלא בלא סמיכות בעליו וא"כ תמוה מ"ש כאן דשלמים בעי סמיכה דהא אם הם שלמים של עצמן הא יכולין לסמוך קודם תנאי החילול כנ"ל ואם הנמצא הוא שלמים פשיטא דאין כאן סמיכה כמ"ש תוס' בגיטין שם ולולי דמסתפינא הייתי אומר דזה הלשון אינו מדברי תוספות והמשך לשונם אי נימא משום סמיכה כלומר כיון דאשם בא לכפרה אינו מתכפר אלא ע"י סמיכות הבעלים וע"ז כתבו סמיכה לא מעכבי כדאמרינן בריש זבחים דף ויו דהסמיכה אינו אלא למצוה אבל אינו מעכב הכפרה ודוק

בא"ד ונסכי נדבה מזלפו על גבי אישים וכו' וצ"ע דזהו אליבא דשמואל ולא קי"ל הכי כדאיתא במנחות דף ע"ד ע"ב לאפוקי מדשמואל וקמ"ל דלשיתין אזלי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק בפ"ב הלכה א' וצ"ל דכוונתם דקושי' הש"ס הוא אליבא דשמואל אך קשה דיותר הל"ל משום המנחה דאם הוא מנחת נדבה נקמצ' ושירים נאכלין ואם היא מנחת נסכים כולה לאישים. ודוחק לומר דיכול להתנות במנחת נדבה של כהן דכולה כליל ותו קשה הא קי"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום כדאי' במנחות דף קי"ד ע"ב אמר רבא מדברי שניהם נלמד מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק הלכה א וא"כ שפיר יכול להתנות בנדבה של מנחת נסכים וכולה לאשים ונסכים לשיתין כמו מנחת נסכים דחובה ואפשר דס"ל לתו' דלשמואל דס"ל דמתנדב ביין מזלפו ע"ג האישים ה"ה במתנדב מנחת נסכים הנסכים הם לאישים ובזה א"ש דלא הקשה מן המנחה משום דיכול להתנדב מנחת נסכים אך קשה דמנ"ל להש"ס להקשות דלמא מודה שמואל במנחת נסכים דלשיתין אזלי כמו בחובה תדע דהא משמע הכא דמותר הפסח קרב שלמים טעון נסכים דהא אמר דמתנה נמי במותר הפסח וכיון שכתבו דטעמא דאין יכול להתנות באשם משום נסכים ע"כ צ"ל דמותר הפסח בעי נסכים וא"כ בפסחים דף פ"ט דפריך וליתנה במותר הפסח הל"ל משום נסכים וכן קשה בזבחים דף ע"ו דפריך גבי ספק מצורע דניתנה באשם תלוי ולא משני משום נסכים ולפמ"ש א"ש דמנחת נסכים בא בנדבה וצ"ל דהתוס' ס"ל דהנך סוגיא דלא כשמואל וצ"ע ודוק

בתוס' ד"ה ודילמא אשם נזיר הוא וכו'. עוד אמר הר"ש מקוצי וכו' ונראה דלדבריו מתורץ נמי קושי' התוס' שם בזבחים דף ע"ז שהקשו דהל"ל בשמעתין דאתי' כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי ונראה דקושייתם שם הוא לפי מאי שתירצו כאן דטעמא דלא מתני' שלמים משום נסכים וע"ז הקשו דליתנה באשם תלוי דלא בעי נסכים ולפי תי' הר"ש מקוצי לק"מ וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ו הל' י"ח מהל' פסולי המוקדשין שכתב מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעלים עכ"ל משמע מדבריו דעיקר החשש הוא כמ"ש הר"ש מקוצי דחיישינן שמא עדיין לא כיפרו הבעלים ויביאו אח"כ חולין לעזרה מיהא יש לפרש דבריו מ"ש דעדיין לא כיפרו משום דאי כיפרו קי"ל דבאשם רועה ויביאו בדמיו עולה והרי כבר הותנו בעולת נדבה וא"ל דאכתי איכא משום נסכים דהא כתבו שם כשיביא בדמיו עולה הוא עולת קיץ למזבח ונסכיו באים משל ציבור כדאי' בתמורה דף כ' ואם הוא עולת נדבה נסכיו באים משל עצמו ז"א דכל בהמה הנמצאת הכל בא משל ציבור שזה א' מן הז' תקנות כדאית' בשקלים פ"ז משנה ה' ומ"ש הר"ש מקוצי דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם וכו' נראה דכוונתו דאם נודע לבעליו בודאי לא יעבור עליו בבל תאחר ויבוא בתוך שלש רגלים מכ"ש לר' אושעי' דמוקי לה כר"מ דס"ל ברגל אחד עובר עליו בבל תאחר ולכ"ע עובר עליו בעשה ברגל א' וא"כ הי' תקנה להמתין רגל א' דודאי נתכפרו בעליו באחר כבר ואין חשש משום חולין לעזרה אלא דחיישינן שמא אין הבעלים יודעים שנאבד כגון ששלח קרבנו לירושלים וסובר שכבר הקריב בזמנו נמצא זה החשש הוא לעולם כשיוודע לו ודוק

בגמרא דלמא פסח הוא וכו' לכאורה משמע דהקושי' הוא דשמא הוא פסח שהפריש לשם פסח הבא וע"ז משני דעל מה שהפריש לשם פסח הבא ליכא למיחש דמיזהר זהירי ועל מותר הפסח משנה שעברה משני דשלמים הוי אך לפ"ז קשה דהוי מצי לשנוי' דאשתכח בן שנתו וקודם שיגיע פסח יעבור שנתו וליכא למיחש שהפרישה לשם פסח וצ"ל דסמך אסיפא דהך מתני' דשקלים דאמר רבי יהודא הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל שלשים יום. משמע דמיירי בראוי לפסחים מיהא אי מיירי בענין זה דראוי לפסח של שנה זו ליכא למיחש למותר הפסח דאשתקד דהא לא נולד עדיין וצ"ל דעדיפא משני דאפי' אם הוא בענין שיכול להיות מותר הפסח אין בכך כלום דשלמים הוי אך קשה דלמה ניחוש לזה הא קי"ל בר"ה דף ה' כיון שעבר עליו רגל א' עובר עליו בעשה וכ"ש לר' אושעיא דמוקי לה כר"מ דס"ל דברגל א' עובר עליו בבל תאחר א"כ כיון שנמצא אחר הפסח עובר עליו בבל תאחר שלח הקריבוה בפסח ואין לומר דאף שנמצא אחר הפסח חיישי' שמא נאבד כבר תוך הפסח ז"א דמוכח לקמן דלא חיישי' להא דהא משני לקמן גבי חטאת דלא חיישינן לחטאת משום דאשתכח בן שתי שנים ולא חיישינן שמא כבר נאבדו בתוך שנתו וצ"ל דבעי לשנוי' דאפי' נמצא בחה"מ דפסח אין בזה כלום משום דשלמים הוי א"נ דחיישינן שמא הוא בענין שלא עובר בבל תאחר כגון שהי' חולה או ביורש וכיוצא בו ועיין בסמוך ודוק

בתוס' ד"ה שלא בזמנו הוי שלמים וכו' וא"ת וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דקאמר פסח בזמנו מיזהר זהיר דקשה לכאורה הא דאמרינן בזבחים דפסח בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו קרב שלמים למה ליה למימר דמזהר זהיר ביה ונראה דאמר הכי לאפוקי מדר"י דפליג במשנה שם ואמר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל שלשים יום וע"ז קאמר דסבירא להו לרבנן דכיון דמיזהר זהירי ביה ליכא למיחש לפסחים והנה הרע"ב פירש שם דהמוציא יכול להקריב' לפסחו דבריו תמוהין דהאיך אפשר להקריב דהא ר"י בעצמו ס"ל בפסחים דף צ"ט ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים וא"כ איך יכול ליקח אותה לפסחו הא לא נשאר בזה מחבור הראשונה וכ"ש דאיכא למיחש שמא כבר לקחו הבעלים פסח אחר ופסח שנשאר שעה א' בלא בעלים נדחה לכ"ע אע"כ דכוונת ר"י דהראוי לפסחים פסחים היינו שיחלל על בהמה אחרת לאחר שהוממו להקריבו לשם מותר הפסח והא דנקט הראוי לפסחים פסחים היינו כיון דהוא ראוי לפסחים והוא זמן הפסחים מחזקינן ליה בפסחים. ונראה לענ"ד די"ל דהא דקאמר לפסחים היינו שאותה הבהמה שיחלל יקח לפסחו והטעם משום דכתבו תוס' לעיל דכשמקריבו לשם מותר הפסח הוא ממעט באכילת קדשי' אלא דס"ל לת"ק דמותר למעט א"כ י"ל דרבי יהוד' דס"ל דאסור למעט וכן משמע בנדה דף ע' בסוגיא דשני מצורעין דס"ל לר"י דאסור למעט ואם כן אי אפשר להקריבו למותר פסח ולהתנות בשלמים לנדבה דא"כ ממעט באכילת קדשים אלא דס"ל לר"י כיון דפסח ממון בעלים כדאיתא בפסחים דף צ' מסתמא ניחא לבעלים שיקח אותו המוצא אם יפול בו מום קודם פסח לחלל על בהמה אחרת ויקריב אותה לפסחו ממש ואף שכתבנו לעיל דאיכא תקנה שלא למעט באכילת קדשים על שיתנה באחריות פסחו או תודתו אפ"ה עדיף טפי שלא יצטרך עוד בהמה אחרת ויקריבנו לפסחו ות"ק ס"ל דבזמנו ליכא למיחוש שמא הוא פסח משום דמזהר זהירי ביה ולפ"ז י"ל הא דקאמר הכא שאר ימות השנה שלמים לאו משום דחששא דמותר הפסח דאשתקד דלא שכיח כמ"ש התוס' כיון דמיזהר זהירי ביה לא שכיח שיאבד ותו דכבר כתבנו לעיל כיון דמותר הפסח ברגל אחד עובר עליו בעשה וכ"ש לר"מ דס"ל ברגל אחד עובר בבל תאחר ליכא למיחוש למותר הפסח דאשתקד שהרי צריך להקריבו בחולו של מועד וכ"ש דאם נמצא לאחר החג דמה"ת ניחוש שעברו הבעלים בבל תאחר אלא דכל החששא הוא שמא הפריש לשם פסח שיבוא וע"ז אמר דס"ל דת"ק דר"י דבזמנו היינו שלשים יום קודם הרגל מיזהר זהירי כל אחד בפסחו וליכא למיחוש לפסח כלל וקודם זמן הזה דאין נזהרין בו כ"כ באמת מודה ת"ק דצריך להתנות מותר הפסח משום חששה שמא הופרש לשם פסח הבא ממילא דאין מקום לקושית התוס' כן הי' נראה לענ"ד לכאורה אך אחר העיון נראה דאין לפרש דלרבי יהודא א"צ לחלל לשם עולה ולשם שלמים כלל משום דבזמנו הוא רוב פסחים ואזלינן ביה בתר רובא דז"א דכבר כתבנו דע"כ בשמעתין לא אזיל בתר רובא מדמקשה כל הני קושי' דלעיל והיינו מטעם שכתבנו לעיל דהוי קבוע ואף שכתבנו לעיל דף ל"ב גבי הנסקלין בנשרפין ובסוף פרק קמא דכתובות דכל קבוע דאין האיסור ניכר במקומו הוא פלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש ה"ל קבוע דאורייתא ולרבנן לא ה"ל קבוע דאורייתא א"כ י"ל דר"י ס"ל דלא ה"ל קבוע ואזלינן בתר רובא מ"מ נראה דא"א לומר כן דאכתי ה"ל קבוע דרבנן ותו דא"כ ל"ל להש"ס הכא למימר דטעמא דרבנן