המקנה קפג

להקריב אותה עולה אלא דלפ"ז אכתי קשה מאי מקשה הש"ס לקמן בקדשי' קלים מי שמעת לי' וכו' ופי' רש"י וההיא בהמה איכא לספוקי נמי בקדשים קלים וכו' ומאי קושי' הא כיון דכבר מסיק דאינו מקריב הבהמה עצמה אלא שמחלל אותה א"כ שפיר י"ל דאינו מחללין אלא עולה אבל שלמים באמת לא צריך כיון דאיכא רובא דחולין ועולה וצ"ל דהקושי' הוא מסיפא דקתני נקיבות זבחי שלמים דכיון דא"א להקריב הבהמה עצמה משום דאיכא נמי ספיקא דילמא מעשר הוא כמ"ש התו' וע"כ דמחלל אותה א"כ שפיר מקשה בקדשים קלים מי שמעת לי' וכו' ועמ"ש לקמן בזה אך לפי מאי דפי' רש"י דהקושי' הוא ארישא קשה כנ"ל וצ"ל דנהי לענין הקרבת הבהמה עצמה אזלינן בתר רובא כדינ' מ"מ למאי דמשני ר' אושעי' בבא לחוב בדמיהם ואינו חייב מדינא אלא שהוא רוצה לתקן הקרבן ראוי הוא שיתקן בכל ענין שהוא וכן צ"ל בכל קושי' הש"ס לקמן ודלמא תודה ודלמא פסח וכו' א"נ דס"ל לרש"י ז"ל דכל הני קושי' דסוגי' אזלי אליבא דר"א דאוקמא כר"מ דחייש למיעוט' אך זה דוחק ועו' נר' דאי מטע' חשש דגזל כנ"ל אכתי לא מתרצי כיון דמוקמי' לקמן ריש' באישתכ' בן שנ' א"כ אם ישה' אותו בידו עד שעבר' שנתו אין חששתו משום גזל דלפני יאוש דהרי קני' בשינוי כדקי"ל בב"ק דף ס"ה ע"ב גבי גנב טלה ונעשה איל קנאו בשינוי וכיון דר"מ הוא דס"ל שינוי קונה אין בו משום חשש חולין לעזרה והעיקר נראה דלא שייך כאן למיזל בתר רובא דהא קשה טפי כיון דקי"ל בב"ב דף כ"ב ע"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח א"כ קשה למה ניחוש הכא כלל לקדשים ולא ניזל בתר רובא דעלמא דחולין נינהו אלא נרא' דהכא לא שייך כלל לומר כל דפריש מרובא פריש מפני שהי' דרכן של בהמות לרעות חוץ לירושלים עד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח א"כ כיון שהי' ידוע מקומם סביבות ירושלים א"כ אדרבא תלינן שזו בהמה הנמצאת נשאר במקום קביעתה כדאמרי' בריש פ' כל הזבחים כל דפריש מרובא פריש ושנים האחרונים אסורים והיינו משום שהם נשארים במקום קביעתם וכל קבוע כמחצה על מחצה א"כ ה"נ כל מאי דאיכא למיחוש חיישינן ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ותנן וכו' ורוב בהמות וכו' קושטא דמילתא נקט כדאיתא בריש פסחים דף ד' אבל באמת אפילו הי' ידועים שהי' שם מיעוט קדשים לא בטילי כנ"ל ודוק

והנה הרע"ב בפ"ז דשקלים כתב דזכרים עולת דרובא עולת ודבריו תמוהים שהוא נגד סוגיא זו. ונראה דסמך על הירושלמי וז"ל שם ר' אושעי' רבה אמר בבא לחוב בדמיהן שנו א"ל ר' יוחנן אומרים לו לאדם צאי ומעול בקדשים אלא הלכו בהן אחר הרוב רוב זכרים עולות וכו' ואין השלמים באים מן הזכרים כיצד הוא עושה מוציאין לחולין וחוזר ועושה בהן עולות אך דברי הירוש' אינן מובנין דבתחיל' אמר רוב עולות והדר מקשה ואין השלמים באים. ונראה דהפי' הוא כן דמתחלה הוי קשי' האיך יכול להקריבו בעצמו דילמא חולין הם ואין יכול להקדישו כנ"ל והוי ליה חולין בעזרה. ועל זה משני בתחילה הלכו בהן אחר הרוב דרוב בהמות הנמצאות בירושלים עולות ועל זה מקשה עולות אין שלמים לא ואפילו אם נימא דרובא עולות מ"מ נצטרף ספיקא דשלמים עם ספיקא דחולין וה"ל רובא וע"ז משני דמחללין והיינו דלא קשיא לי' לר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם צא ומעל בקדשים אלא לפי דהוי סבר ר"א דמחלל את העולה במזיד שהיא קק"ד ויש בהם מעילה דאורייתא אבל מחששא דשלמים שהיא קדשי' קלים שאין בו מעילה אף דאסור לכתחילה להורידן מקדוש' דלא גרע מקדושת בהכ"נ כדאי' ריש פ' בני העיר דאסור להורידו אפי' קדושה קלה מ"מ הכא כיון דרוצה להחזיר אותה הבהמה עצמה לשם עולה לית בי' איסורא והרי מעלהו לקדושה חמורה א"כ שפיר קאמר דמתנה אם היא שלמים תהא מחוללת על מעות וחוזר ומקדיש הבהמה עצמה לעולה א"כ כיון שבין שהית' עול' ובין שהית' שלמי' הרי היא עתה עול' לא חיישינן לחששא דהיתה חולין. א"נ בכור ומעשר דה"ל רובא עולה. ונראה להבין בזה הא דמסיים בירושלמי שם ר' זעירא אומר תנאי ב"ד הוא שיקריבו עולות קשה קושי' הש"ס דלקמן דלמא בכור ומעשר הוא (וכן קשה דילמא חולין הוא וה"ל חולין בעזרה) בשלמא שאר קרבנות י"ל דמתחלה מסתמא הקדיש על דעת ב"ד אבל בכור ומעשר דלא שייך תנאי קשה ולפמ"ש י"ל דר"ז נמי ס"ל כר' יוחנן שם שהלכו בהן אחר הרוב אלא דלא ניחא לי' לאוקמי כר"מ דלא תקשה סתמא אסתמא דלעיל דלא כר"מ בהקדש לכך מפרש דבכל קרבנות הוי תנאי ב"ד וממילא דלא חיישינן למיעוטא דבכור ומעשר אבל סוגיא דידן ס"ל דחיישינן למיעוטא. ודוק

אך אכתי קשה על הרב ז"ל דשביק תלמודא דידן ופי' כהירושלמי ונראה דס"ל דוודאי ר' אושעיא לא סליק אדעתא שימעול בקדשים בשביל תקון הבהמ' ותו מדשינ' הש"ס לישנ' דמעיל' ונקט לישנא אחרינ' וכי אומרי' לו לאדם חטא וכו' ותו קשי' לי' מה שהקשה תוס' בד"ה קדשים קלים מי שמעת לי' וא"ת מאי קשי' לי' ולא יוציאנ' לחולין וכו' לכך מפרש הרע"ב דר"א דמשני בבא לחוב בדמיהן היינו שרוצה לחללו ובתנאי אם הוא שלמים יביא תחתיהם שלמים אחרים כיון דאין בו מעילה כנ"ל ואח"כ מקדיש את הבמה עצמה לעולה ור' אושעי' דתלמודא דידן הוא כמסקנת הירושלמי והיינו דמקשה עליו בקדשים קלים מי שמעית לי' ואפ"ה תהי בה ר' יוחנן דאין אומרי' לאדם חטא וכו' דס"ל דאפ"ה הוי איסורא להוריד לפי שעה מקדושת שלמים לחולין וע"ז קאמר ממתין עד שתומם והא דמקשה בתר הכא ודלמא תודה היא והיינו כמ"ש דכיון דאין מחויב בדבר אלא שהוא רוצה לתקן את הבהמה לר' יוחנן אין לילך בו אחר הרוב וצריך לתקן אותו בכל ענין וכיון דתלמודא דידן סבר ר' אושעי' הכי והוא רבו של ר' יוחנן ומסקנת הירושלמי נמי כן לכך פי' הרע"ב כוותי'. ודו"ק:

בתו' ד"ה א"ר אושעי' וכו' שנתכוון לגוזלה ולקנותה מיד המקדיש ולזכות בה וכו' נראה מ"ש לזכות בה משום דבאמת א"א לומר שמטעם גזל קנה אותה דהא קי"ל דאין גזלן קונה את הגזילה במשיכה אלא בשינוי מעשה אלא דהכא כיון שהקנין הזה הוא לזכות הבעלים שיוכל להקריב קרבנו שפיר קונה אותה וכבר כתבנו דף נ"ד דמוכח כן מדברי התו' שם בד"ה בכתנות כהונה ע"ש ויבואר עוד בסמוך דמוכח הכי מהא דאמר קק"ד מחללין קק"ל לכ"ש וק"ל. בתו' ד"ה אין מועל אחר מועל וכו ואז הוא מתכווין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו וכו'. עיין במהרש"א שתמה בזה והגי' ולענ"ד נראה דיש ליישב והוא דקשי' להו לפי מאי דאמרינן בפסחים דף כ"ט האוכל חמץ של הקדש יש אומרי' לא מעל מני רבי נחוניא בן הקנה היא הרי דבמקום כרת פטור מקרבן מעילה משום דקים ליה בדרבה מיניה ואמרינן בסנהדרין סוף פרק אלו הן הנשרפין דגונב את הקסוה דהיינו כלי שרת קנאין פוגעין בו אם כן היכא דנתכווין לגוזלה הוא פטור מקרבן מעילה דה"ל כחייבי מיתות שוגגין כדאית' בסנהדרין בכה"ג דף ע"ג ע"ב דהיכא דניתן להצילו בנפשו פטור מלשלם וצ"ל כדאמרינן בכתובות דף ל"ג ע"ב ור"מ מות ומשלם ל"ל והתני' גנב וטבח וכו' ומשני בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב וכו' א"כ כיון דאמרינין בריש פרקין דגבי מעילה נמי יש שליח לד"ע איכא לאוקמי מתני' זו במעילה ע"י אחר שאמר לאחר שישתה בכוס של זהב ויתכווין לקנותו נמצא דמתחייב המשלח במעילה דלענין מיתה אין שליח לד"ע והמשלח פטור והיינו דכתבו תוס' היכא דנתנו לחבירו וכו' ר"ל שאמר לחבירו שישתה ויקנה אותו בשליחותו ולפ"ז נראה דמוכח כדברי הרמב"ם ז"ל שהביאנו לעיל דף מ"ג ע"א דאף דאמרינן התם לב"ש דס"ל יש שליח לד"ע מוד' בזה נהנ' וזה מתחייב דלא מצינו בכל התור' כול' וכו' מ"מ גבי מעילה אמרי' זה נהנ' וזה מתחייב דהא כיון דאין כלי שרת מתחללין אין המעילה אלא מחמת הנאת השליח ח"כ מוכח דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב:

כבר כתבנו לעיל דף מ"ג בתוס' ד"ה לא מצינו דמוכח כדברי הרמב"ם ז"ל דאי נימא דאזלינן לענין חילול במזיד או שוגג בתר המשלח כדמשמע שם מדברי התוס' לא מצינו הא דריבתה התורה שליחות במעילה אליבא דר"מ אלא בזה נהנה וזה מתחייב דהא לר"מ אין מעילה אלא בנהנה כדאמ' לעיל ואי נימא דבתר שוגג או מזיד דשליח אזלינן ובזה שפיר משכחת לר"מ ע"י הוצאה מרשו' הקדש כשהמשל' שוגג והשלי' מזיד מ"מ מוכח מדברי ר' יהוד' מדריבתה התורה שליחות במעילה דלא נימא אין שליח לד"ע ע"כ ליכא למימר דמיירי במעילה ע"י הוצאה מרשות הקדש דממ"נ אם השליח שוגג א"צ קרא כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ב ע"ב דלא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' כיון דהשליח שוגג ואם השליח מזיד אינו מתחלל לר' יהודא אלא באוכל או נהנה הרי דמוכח מן התורה דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכבר כתבנו לעיל דהעיקר הוא דאזלינן בתר השליח כמ"ש שם ובזה מיושב הא דנדחק רש"י בהא דאמר ההוא ר' יהודא דהל"ל ההוא בשוגג ולפמ"ש י"ל דבאמת הוי מצי לאוקמי ברייתא כרבי מאיר כגון שהמשלח שוגג והשליח מזיד. דבזה מודה רבי מאיר דמתחלל דאזלינן בתר שליח כיון דע"כ מיירי מתני' ע"י שליח כנ"ל ולפ"ז היה מוכח דקדושת הגוף אינו מתחלל במזיד לר"מ אלא דמשני דמיירי כשהשליח שוגג ור' יהודא היא דס"ל דבשוגג מתחלל. ובזה מתורץ קושית מהרש"א לעיל בתוס' ד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה וכו' וז"ל איכא לאקשוי' לפ"ז לקמן הא דמייתי הא דאין מועל אחר מועל וכו' ומוקי לה כר' יהודא וכו' הא כר"מ נמי אתי' דמודה בכה"ג דבשוגג מתחלל כיון שנהנה מגוף הבהמה והכוס וכו וכבר כתבנו שם דאף שכתבו תוס' דמיירי שנתכווין לגוזלה מ"מ היכא דנהנה מודה ר"מ דמתחלל ויוצא לחולין ולפי הטעם שכתבנו שם משום דניחא ליה בחילול כדי שלא יהנה מהקדש. א"כ לפמ"ש דהכא מיירי ע"י שליח שפיר אמרינן דבשוגג אינו מתחלל דלא ניחא ליה שתתחלל הקדש על ידו דאף שנהנה הא אין איסור הנאה עליו אלא על המשלח ממילא אמרי' דאינו מתחלל בשוגג דשליח ודוק היטב:

בגמ' אימר דשמעת ליה לרבי מאיר בקדשי קדשים בקדשים קלים מי שמעת ליה וכו'. ופירש רש"י וההיא דבהמה איכא לספוקי נמי בק"קל. משמע דמפרש דהקושיא הוא ארישא דזכרים ועולות אבל אסיפא דנקיבות זבחי שלמים י"ל דא"צ לחולין כלל אע"ג דמספקינן ליה בתודה מ"מ יכול להביא בהמה אחרת ולחמה ויתנה, דאם היא תודה תהא זו שלמים וכן משמע מהרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסולי