המקנה קפב

דהמעילה משום הנאה עצמה דשקל בהם משקולת דהא עתיקין ניתנה ליהנות בהם ואין מעילה בהנאה אע"כ צ"ל דאע"ג דאין מעילה בהנאה מ"מ כיון שנהנה ממנו הוא נתחלל כבר ע"י כוונתו להוציאו לחולין מרשות הקדש ולפ"ז שפיר מקשה דהוי מצי לאוקמי ברייתא דאין מועל אחר מועל כר"מ וכגון שמתכוין להוצי' ע"י הנאת רכיבה דבזה מודה ר"מ דמתחלל כשאר הקדש ודו"ק:

בתוס' ד"ה גמר קודש קודש וכו' וא"ת ל"ל הילולי' וכו' וי"ל אלא בזמן שמע"ש וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דא"צ לזה דכיון דהא דצריך להעלות הפירות רבעי לירושלים ואינן נאכלין בגבולין אלא ע"י חילול לא מפרשי בקרא אלא דילפינן כולה מילתא מהאי דאחלי והדר אכלי' כמ"ש הר"ש במס' מע"ש א"כ כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי בברכות דף ל"ה ע"א חד אמר כרם רבעי וחד אמר נטע רבעי א"כ למ"ד נטע רבעי ליצא למילף איסור אכילה בגבולין מגז"ש דמעשר משום דמעשר אינו נוהג מן התורה אלא בכרם אבל בשאר פירות האילן פטורים מן התורה מתרומת ומעשרות א"כ ליכא למילף ממעשר אלא כרם ואיצטרך קרא דהילולים לשאר אילנות ולפ"ז יש ליישב גם למ"ד כרם רבעי דהא אמרינן שם דמ"ד כרם רבעי יליף מהאי קרא דהילולים תרי משמע חד דאחלי והדר אכלי ואידך לדבר הטעון שירה א"כ אין כאן קושי' דליכתוב חד הילול דאי לא הוי כתיב אלא חד הילול הוי מוקמי' לאחלי והדר אכלי ולא הוי ידעי' כרם רבעי אלא כפשטא דקרא דמיירי בכל האילנות שנוהגין בו ערלה נוהג בהן בשנה הרביעית רבעי וכיון דהוי ס"ל נטע רבעי שפיר איצטריך לאחלו והדר אכלו בשאר אילנות דליכא למילף ממעשר כנ"ל. ואפשר דקושי' התוס' ז"ל הוא אליבא דרבי דיליף התם כרם מקרא אחרינא ואפ"ה משמע דחד הילול לאחלי והדר אכלי ובחידושי ברכות הארכתי ודו"ק:

ברש"י ד"ה אלא לאו כר"מ וכו' וב"ה כסתם משנה וכו' נראה דאין פירושו דהוי כסתם משנה גבי ב"ש כדאמרינן בעלמא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה דהא הכא טעמא דב"ש משום דלית ליה קודש קודש ממעשר ואדרבא נראה לכאורה דמש"ה מייתי רישא דמתני' דפליגי בחומש וביעור ומפרש טעמייהו דב"ה דגמרי קדש קדש ממעשר מה מע"ש יש לו חומש וכו' היינו משום דבא למימר דאף ב"ש לא פליגי בפרט ועוללות מטעם דמעשר עצמו אינו ממון גבוה אלא משום דלית ליה גז"ש:

אלא דמה שכתב רש"י דהלכה כמותו היינו דלא נימא דלא הוי סתמא משום דנקיט דברי ב"ה ואיכא למימר דר"י פליג עליו וע"ז כתב רש"י כיון דהלכה כב"ה וא"כ ע"כ לא פליג ר"י על ב"ה. אלא דס"ל דלא אמר ב"ה דבר זה וכיון דתנא דמתני' נקט דברי ב"ה ה"ל סתמא כר"מ:

ונראה עוד דהא דמפרש טעמא דב"ה ברישא היינו משום דמסיפא לא הוי קשי' משום דהמ"ל טעמא משום דיליף קדש קדש משביעית דאין בו דין פרט ועוללות כיון דהפקר הוא לכך מייתי רש"י דיליף ממע"ש דליכא למימר דיליף ג"כ משביעית כיון דגז"ש אינו מופנה ליכא למילף משביעית כמ"ש תוס' בד"ה גמר קודש קודש דאיכא למיפרך מה לשביעית שאין לו חילול ומה"ט הוצרך לאשמועינן פלוגתייהו בחומש וביעור ונראה דבזה א"ש הא דנקט במתני' פלוגתייהו בתרי בבא דברישא קמ"ל דילפי' ממעשר דאי מסיפא ה"א טעמא דב"ה משום דיליף משביעית קמ"ל ברישא דיליף ממעשר שני וסיפא קמ"ל דמ"ש קודש והיינו סתמא כר"מ וק"ל:

ברש"י ד"ה שילח ביד פיקח וכו' רישא הכי תנן וכו' נראה דס"ל דהא דלא הביא מרישא דרישא דקתני השליח שעשה שליחותו הבעה"ב מעל לא עשה שליחותו שליח מעל כיצד אמר לשלוחו תן בשר לאורחים וכו' אלמא דמתחלל בשוגג דאין מעילה אלא בשוגג משום די"ל כמ"ש בריש פירקין דהתם מיירי דהאורחים מזידין וכשנותן להם לאכול הן עושין שליחותו של בעה"ב והיכא דמשלח שוגג והשליח מזיד מודה ר"מ דמתחלל אלא דבאמת מוכח מרישא דשלחו ביד חרש דאפילו אי נימא דמיירי שהחרש מזיד מ"מ לא שייך הוצאה מרשות הקדש על ידן כיון דאינן בני דעת וע"כ צ"ל דיוצא מרשות הקדש ע"י המשלח ש"מ דהקדש בשוגג מתחלל אלא דבא לאתויי' סתמא כר"י דבמזיד אינו מתחלל דהא דבשוגג מתחלל מוכח לה מרישא דחרש ודו"ק:

שם בגמרא וכר"י במעשר מי לא תני וכו'. כבר כתבו תוס' לעיל דף נ"ג ע"ב בד"ה איהו לא ניחא ליה וכו' דמשמע מסוגי' זו דמע"ש ממון הדיו' הוא אפי' בגבולין ע"ש אלא דלכאורה קשה דלפמ"ש שם דלר"י אסור בהנאה בגבולין כיון דהקפידה התורה עליו בכסף צור' וא"כ אסור ליתנה במתנה א"כ כיון דהכא מיירי בגבולין אף לר"י קשה ולכאורה היה נראה לפמ"ש שם די"ל דבדמי מעשר שני כיון דלא בעי כסף צורה מותר בהנאה איכא לאוקמי הכא בפירות הנלקחים בכסף מעשר שני כיון דלא בעי כסף צורה ומותר בהנאה ואפ"ה שייך בו הוספת חומש כמ"ש תוס' בב"מ דף נ"ד בד"ה הקדש ומעשר שני וכו' דבמעשר שני אפי' על חילול שני מוסיף חומש אך ז"א דהא פירו' הנלקחים בכסף מעשר שני אין להם פדיון כדאמר ר"י בפ"ג דמע"ש משנה י' אמר להם לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום תאמרו בלוקח בכסף מעשר שני שאינו נפדה טהור בריחוק מקום ואפי' אם נימא דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאף בלוקח נפדה מדאורייתא בריחוק מקום ותנא דהכ' סתם ליה כר"י בהא דמעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ס"ל כר"י בהא דלוקח בכסף מעשר שני אין להם פדיון ושפיר משכחת פדיון במתנה גם ז"א דבכה"ג לא הוי סתמא כמ"ש תוס' בביצה דף ל"א ע"ב בד"ה ונפחת נוטל ממקום וכו' דכל היכא דלא מצי למתני דברי האי תנא משום דלא סבר באידך מלתא כוותיה לאו סתמא הוא א"כ האיך קאמר דסתם לה כר"י הא לא מצי למיתנא בי' דברי ר"י הא לר"י עצמו אין להם פדיון הלוקח בכסף מע"ש גם אין לתרץ לפמ"ש לעיל דבכה"ג מע"ש בר מכירה הוא לר"י כשמוכר שלא יחול המקח אלא בירושלים דלא מקרי הנאה בכה"ג מ"מ אי אפשר לפרושי שנתן לו ע"מ כן שלא יחול המתנ' אלא בירושלים דא"כ למה מוסיף חומש בגבולין כיון שעדיין אינו שלו וצ"ל דמיירי שעבר ונתן במתנה כמ"ש לקמן דף נ"ו ע"ב דבאיסור הנאה אם עבר ונתן במתנה מהני ולולי דברי תוספות דלעיל היה נראה דהכא מיירי בירושלים עצמה ובפירות מע"ש שנטמאו דנפדה אפי' בירושלים א"כ שפיר לר"י שייך במתנה ובירושלים דס"ל ממון הדיוט ודו"ק

שם בגמ' דיהיב ליה כשהוא סמדר. לכאורה הוה מצי לאוקמא כר"מ ואפי' לר' יוסי וכשנתנו לו קודם שנעשה סמדר דהא לר"מ אפילו אם נתן לו פירות דקל קודם שבא לעולם מהני כדאיתא לקמן דף ס"ג אלא דלא בעי לאוקמא בהא סתמא כר"מ דהא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כסתמא דמתני' לקמן דף ס"ב וק"ל: שם בגמרא אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו וכו' הנה לכאורה לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אף במכר לא קנה וקרא דונתן הכס' וקם למצוה בעלמא דבלא כסף הוא מתחלל וכו' נראה דלר"מ מהני משיכ' בהקדש דכיון דמתכווין לקנותו במשיכה יצא לחולין ונתינת מעות אינו אלא למצוה א"כ שפיר קאמר דמשתכר בסלע דכבר קנה אותו במשיכה כמ"ש לעיל ד' נ"ג ע"ב דלא עדי' לר"מ מע"ש מהקדש דמתחלל במזיד אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ מוכח דסתם לן תנא גם בהקדש כר"מ ומדקאמר ר' יוחנן דסתם לן תנא כר"י ע"כ גם סתמא זו במעשר שני כר"י אך לפ"ז קשה במאי דמסיק הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דאכתי מנ"ל לר"י דהאי סתמא דמשך הימנו מעשר בסלע וכו' הוא כר"י דלא כסתמ' בבחירתא דלמא אתיא כר"מ ואתיא כסתמא דבחירתא וטעמא משום דבהקדש מתחלל במזיד לר"מ ודלא כסתמא דשילח ביד פיקח וכו' ומנ"ל דהילכתא כסתמא דמעילה ולא כסתמא דמשך הימנו מעשר וצ"ל דאפילו אי נימא כן אפ"ה סתמא דמעילה עדיפא טפי משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דאף דאין סדר למשנה הנ"מ בתרי מסכת' אבל בתרי סדרי יש סדר ועיין בסמוך ועוד י"ל דלר"מ כיון דמתחלל ע"י משיכה לא היה צריך ליתן סלע שני למעשר כיון דכבר נתחלל בשעת משיכה ונתינת הכסף אינו אלא למצוה וק"ל: בגמרא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' לכאורה נראה דמוכח מהכא דאפי' בתרי סדרי אמרי' אין סדר למשנה דאי נימא כדעת האומרין דהא דאין סדר למשנה דוקא בסדר א' כמ"ש התי"ט לעיל גבי חדש והמ"א סוף הלכות פסח א"כ הל"ל הכא כיון דליכא פלוגתא במתני' דידן א"כ כל סתמא דסדר זרעים ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת משא"כ סתמא דעדיות שהיא בסדר נזיקין ה"ל מתני' דידן כמחלוקת ואח"כ סתם וכעין זה קשה בברכות דף כ"ו ע"א א"ר כהנא הלכה כר"י וכו' ולא קאמר משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ונראה משום דכל מתני' דעדיות לא מקרי סתמא כיון דהוי ע"פ עדיות אלא משום דקי"ל דכל הני עדות הלכתא נינהו וק"ל

ע"א ברש"י ד"ה והא חומת העיר וכו'. לישב בצילה וכו'. ונראה הא דקאמר לישב בצילה לאו דוקא דהא אמרי' בפסחים דף כ"ו דר' יוחנן הוי יושב ודורש בצילה של היכל היינו משום דהוי שלא כדרך הנאתן כפרש"י שם אלא דעיקר הוכחה מהא שהיו יושבין עליה וכן העתיק הריטב"א ז"ל לשון רש"י שאין אדם זהיר מליהנות מן החומה מלישכב עליה או לישב עליה והריטב"א ז"ל הקשה שם דמאי ראיה מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעיל' במחובר בשום הקדש ולכאורה הי' נראה אף דאין בהם מעילה מ"מ איסורא איכא ומסתמא הותנה עליהם שיהיה מותר לגמרי וצ"ל דס"ל דמשום איסורא לחוד לא היה מתנה וכבר כתבנו לעיל דירושלמי שהביאו תוס' בשבת שם נמי משמע הכי מיהא נראה דאין זה קושי' כ"כ דהיה בהם כמה דברים בתלוש כדאיתא בב"ק דף כ' ע"ב בנאו בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיו ש"פ ואמר שמואל שם כגון שהניחו ע"פ ארובה אלמא דאיכא נמי מעילה בבנין החומות והמגדלות

דף נה בגמרא אלא זכרים עולות הוא דהוי וכו'. והקשה בספר פני יהושע והאיכא נמי ספיקא דחולין דהוי בירושלים וא"כ בהדי ספיקא דעולה ה"ל רובא נגד ספיקא דשלמים וכל דפריש מרובא פריש ע"ש כדמשמע מפי' רש"י בד"ה תנן התם ולפי ענ"ד נר' לפי הס"ד השתא שמקריב אותה הבהמה עצמה אין שייך כלל לצרף מיעוטא דחולין כיון דבהמה דבר שיש בו סימן הא מסתמא לא נתייאשו הבעלים ותו דשמא לא ידעו בעליהם שנאבדו כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה ודילמא אשם נזיר הוא וכו' או למחר ידע בעל האשם וכו' ועמ"ש שם וא"כ כיון דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"ל לא קנה אותה המוצאה וקי"ל דלפני יאוש אינו יכול להקדיש דכתיב איש כי יקדיש את ביתו וכו' כדאיתא בב"ק דף ס"ו א"כ שפיר מקשה כיון דאיכא ספיקא דחולין ואינו יכול להקדיש דה"ל חולין בעזרה ואיכא נמי ספיקא דשלמים וה"ל רובא נגד ספיקא דעולה והיכא מצי