המקנה קפא

דלפי גירסא זו דלא גריס דברי ר"י הוה מצי לשנוי' במזיד אלא דסתם מעילה דמתניתן היינו בשוגג לענין קרבן ולענ"ד נראה בקושית מהרש"א ז"ל דאף דלא גרסי דברי ר"מ מ"מ סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י כמ"ש תוספ' בכתובות דף ל"ו בד"ה ואם איתא וכו' ומ"ש התוס' דה"ל למימר איפוך היינו משום דאי גרסי דברי ר"י שייך לומר איפוך משום דנזכר שמו של ר"י אבל אי גרסי סתם בלשון חכמים שפייר שייך לומר במקום ר"מ אימא ר' יהודה אבל לעולם בר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודא א"כ א"א לומר דאיירי במזיד דא"כ לר"י במזיד אינו מתחלל וכן בכתנות כהונה שבלו וכן באבני ירושלים שנשרו כיון דתני ביה דברי ר"מ מסתמא בר פלוגתא דידי' הוא ר"י וליכא לאוקמי במזיד דלר"י אינו מתחלל מיהא הא קשה לי על דברי מהרש"א ז"ל דאף אי גרסינן דברי ר"י אכתי איכא למימר דמיירי במזיד ולענין מיתה לרבי ומלקות לרבנן אם נהנה בהן ש"פ דאע"ג דס"ל לר"י דבמזיד אינו מתחלל מ"מ מתחייב הוא על הנאה מלקות לרבנן ומיתה לרבי. ואפשר דס"ל למהרש"א דאכתי לא נחית לחלק בין הנאה ובין הוצאה מרשות הקדש כדמשמע מדבריו שם שכתב כן אליבא דר"מ בשוגג. וה"ה די"ל כן במזיד ואליבא דר"י אך ז"א דא"כ צ"ל דלמאי דמסיק לקמן לבר פדא דלא יאמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה ממילא נסתר כל הך סוגית דלעיל אליבא דרב דא"צ להפך כל הברייתות ולפמ"ש לקמן ע"ב בתוס' ד"ה לא אמרו וכו' דאין לחלק בין הנאה להנאה א"ש טפי דכיון דבגדי כהונה ושירי לשכה ניתנה ליהנות בהן אפי' לכתחילה כדאמר ביומא דף ס"ט ע"א דמקפלין ומניחין תחת ראשיהן וכן אבני ירושלים שנשרו ע"כ מיירי לענין הוצאה אבל לענין הנאה לכ"ע לית בהו מעילה דכיון דהותרו ליהנות בהן וע"ש מ"ש לקמן בזה ודוק

ע"ב בתוספות ד"ה תרי תנאי וכו' דההיא דשני גזירות וכו' וכמ"ד ירושלים אינה קדושה וכו'. לכאורה אין מוכרח דהא לר"מ ס"ל דירושלים מקדשה כמשמעות הסוגיא דלעיל דהוא ת"ק דר"י במתני' דנדרים דאמר כירושלים הוי נדר ואפ"ה ס"ל דאין מועלין באבני ירושלים מטעם שניתנה ליהנות בחומת העיר ומגדלותיה ולדידיה בוודאי אין חומת העיר נעשה מבדק הבית דהא בכל קדשי בדק הבית פשיטא דמועלין וע"כ לא ניתנה ליהנות בחומת העיר אלמא דאיכא למ"ד ירושלים מקדשה אפ"ה אינו נעשה מקדשי בדק הבית. אך נראה לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלפי המסקנא מתניתין דנדרים כולה ר"י היא כדמפורש במסקנת הסוגיא בנדרים שם אבל ר"מ דס"ל דאין מועלין בו ס"ל באמת דירושלים לא מקדשי כלל וכמו שהארכנו שם א"כ שפיר כתבו התוס' דהך סוגיא דשני דייני גזירות ע"כ ס"ל דלא מקדשי ודתנא דס"ל אליבא דרבי יהודא דירושלים מקדשה ס"ל נמי דמועלין בו ובזה אתי שפיר מה שהקדימו התוס' דמשמע מפירש"י דהך דירושלים מקדשה ומועלין בו הוא חדא מילתא וליכא למ"ד דמקדשי ואין מועלין בו. ודוק

בגמרא וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב וכו' י"ל דטעמא דעולא דמשני הכי דס"ל כרבא דאמר בריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימר' דרחמנא וה"נ י"ל בשוגג דמעילה אע"ג דלא מהני ואינו מתחלל מ"מ כיון דנתכווין להוציא מרשות הקדש מתחייב קרבן מיהא זהו לרבא אבל לאביי דס"ל אי עביד מהני. דאל"ה אמאי לקי פריך שפיר אך זה דוחק דדלמא בר פדא ס"ל כרבא וצ"ל דמקשה אפי' לרבא דלפי מה דאמר שם בתמורה במסקנא דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה ופי' רש"י דרבא ס"ל שינוי אינו קונה א"כ הכא דקיימינן אליבא דר"מ ור"מ ס"ל שינוי קונה כדמסיק הש"ס בב"ק דף צ"ה ממילא דס"ל אי עביד מהני פריך שפיר דאם אינו מתחלל אמאי חייב קרבן אבל י"ל דס"ל לעולא כדמשני הש"ס שם בתחלה דגזל שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר ושפיר י"ל דס"ל דאי עביד לא מהני וחייב קרבן משום דעבר אמימרא דרחמנא והכי קי"ל הלכתא כרבא דס"ל דאי עביד לא מהני כדאי' בי"ד סי' ר"ל בהג"ה וקי"ל נמי דשינוי קונה והיינו כעולא דס"ל כשינוי' קמא ובזה אתי שפיר הא דאמר רבין אליבא דר"מ ולא אמר בשוגג אלא לענין אכילה ולא אמר ג"כ לר"י דס"ל במזיד אינו מתחלל דלא אמרו חיוב מלקות במזיד לרבנן ומיתה לר' אלא לענין אכילה בלבד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבא דס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והיינו כר"י דאמר שינוי אינו קונה אפילו בהוצאה במזיד מרשות הקדש איכא חיוב מלקות ומיתה אע"ג דלא מהני כיון דעבר אמימרא דרחמנא ולפ"ז י"ל דטעמא דר"י דס"ל הקדש במזיד אינו מתחלל משום דלטעמי' אזיל דס"ל שינוי אינו קונה משום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לכך אינו מתחלל ורבי מאיר לטעמי' דס"ל שינוי קונה להכי ס"ל במזיד מתחלל מדחייבה התורה מלקות לרבנן ומיתה לרבי והיינו דמקשה הש"ס אליבא דר"מ וכיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב. ובזה נראה להבין מה שהקשה תוס' בפסחים ובכתובות דף ל' ע"ב בד"ה זר שאכל תרומה וכו' וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוני' ס"ל כר' וכו' ולכאורה אינו מובן דהא ע"כ ליכא למימר דר' יהודא ס"ל דקי"ל כוותי הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל א"כ לר' נחוני' בן הקנה מנ"ל למימר דגלי רחמנא גבי אוכל הקדש דחייב קרבן מעילה. דלמא קרא דמעילה היינו בהוציא בשוגג מרשות הקדש דכיון דבמזיד אינו מתחלל אין בו חיוב מיתה כדאמר הכא לר"מ גבי קרבן כיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב ה"נ לר' יהודא במזיד כיון דאינו מתחלל אין בו מיתה אבל באוכל כיון דיש בו חיוב מיתה במזיד דלמא בשוגג אינו חייב קרבן לר' נחוניא בן הקנה וע"כ הא דקאמר בברייתא באוכל חמץ של הקדש דמעל משום דסבר כרבנן דר' דאין בו חיוב מיתה וכ"ש לפמ"ש דקושי' הש"ס הכא הוא לאביי דס"ל דאי לא מהני אמאי לקי א"כ כיון דקושי' התוס' שם הוא לאביי ע"כ צ"ל דלר' נחוני' בן הקנה ס"ל כרבנן דר' אך לפמ"ש דתלי' בשינוי קונ' ולר' יהודא אע"ג דאינו מתחלל חייב מית' אתי שפיר אמנם אחר העיון נראה דע"כ אין כוונת התו' כן דהא כתבו התוספות בפסחים דף ל"ג ד"ה ומינה מה תרומה בכזית וכו' ליכא מיתה אלא אאכילה אפילו לר' דומי' דתרומה. א"כ בהוציא במזיד לית ביה מיתה לר' יהודא כלל אפי' אי ס"ל כר' אף שאין דעת רש"י כן כמ"ש בספ"י שם מ"מ אכתי קשי' דמנ"ל לר' נחוניא בן הקנה באוכל הקדש בשוגג דחייב קרבן מעילה עליה ונראה לענ"ד דס"ל להתוס' דע"כ ר' נחוניא בן הקנה כר"מ ס"ל דהא מקשה בכתובות שם באוכל תרומה נימא מדאגבי' קני' ומשני כשתחבו חבירו לתוך פיו א"כ קשה בהך דר' נחוניא באוכל חמץ של הקדש נימא נמי מדאגבי' קני' קודם שבא לידי חיוב כרת ודוחק לומר דר' נחוניא בן הקנה מיירי דוקא בתחב חבירו לתוך פיו כמ"ש תוס' שם בכתובות בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשוי' אמתני' דכל שעה וכו' וצריך לפרש מתני' דכל שעה נמי בתוחב חבירו לתוך פיו כדמשני בכתובות שם דז"א אלא גבי תרומה דאע"ג שאותו שתחב גזלו מ"מ חייב זה בהנאת מעיו כמ"ש תוספות בכתובות שם בד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי משא"כ בהקדש א"א לפרש כן דהא חבירו מעל ויצא לחולין אלא ע"כ דס"ל לר' נחוניא בן הקנה כר"מ דס"ל דהקדש בשוגג אינו מתחלל ולכך אע"ג דאגבי' לא קני' דאין מעילה אלא באכילה וא"כ שפיר הקשה דגלי רחמנא גבי הקדש באוכל דחייב קרבן אף דבמזיד חייב מיתה ואין לומר דבמזיד כיון דס"ל לר"מ דהוא מתחלל א"כ חיוב מיתה דמזיד הוא בא בשעה שהגביה ובשעת אכילה כבר נתחלל ז"א דהא כבר כתבנו דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דאין חיוב מיתה בהקדש לר' אלא בשעת אכילה דומי' דתרומה נמצא דלעולם בשעת אכילה הוי כחייבי מיתות שוגגין ובזה נתיישב מה שהקשינו בחידושינו בכתובות שם על התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה לא אמרו אלא לענין אכילה בלבד וכו' וי"ל דהתם נמי מיירי ששקל בהן משקולת וכו' כבר כתבנו דלפ"ז צ"ל דאע"ג דתרומת הלישכה ניתנה ליהנות בהן וכן אבני ירושלים משום דאדעתא דהכי הוקדשו מ"מ היינו דוקא בהנאה שא"א ליזהר בהם כדאמר לא ניתנה תורה למ"ה אבל שאר הנאות יש בהם מעילה וכן משמע קצת מדקאמר ביומא בר"פ בא לו דף ס"ט דבגדי כהונ' אסור לצאת בהם במדינה אע"ג דניתנה להנות מיהא משם אין ראיה דמצינו למימר דאיסורא בעלמא קאמר ולא מעילה דאורייתא וכן מוכח מדקאמר שם דבגדי כהונה מותר ליהנות בהן אפילו שלא בשעת עבוד' במקדש וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ח מהלכות כלי המקדש שהיה מותרים ללובשם בכל היום אפילו שלא לצורך עבודה וכן משמע קצת בר"פ קמא דמגילה מלמד שלבש בגדי כהונה ולא מצינו שנענש עליהם כמו שנענש אח"כ על שאר הכלים ועמ"ש בזה לעיל בתוס' ד"ה בכתנות כהונה וכו' ע"ש אך העיקר נלענ"ד דמוכח מלשון התו' שהזכירו בלשונ' דמועלין בחדתין אע"ג דבלשון הברייתא איתא ר"מ אומר מועלין אף בעתיקין נראה מזה דס"ל דגם ר' יוחנן מהפך אלא דקשה להו דאפי' לאחר ההיפוך אכתי קשה מחדתין דס"ל לר"מ דמועלין וע"ז תירצו שפיר כגון ששקל בהן משקול' דחדתין לא ניתנה ליהנות בהן כלל כדאית' לעיל ודוק:

והנה המהרש"א ז"ל הקשה דלפי דבריהם הוי מצי לאוקמי לקמן ברייתא דאין מועל אחר מועל אלא בהמה וכו' אפילו כר"מ דהא בהנאת רכיבה ר"מ נמי מודה וכו' וכתב בספ"י דאגב חורפי' לא דק דהא כתבו תוס' לקמן דהאי כולן מועלין דנקיט היינו שנתכוין לגוזלו וכו' דאי בהנא' רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמ' דא"כ מאי ארי' בהמה וכלי שרת אפי' כל מילי נמי ולענ"ד נראה לפרש דברי המהרש"א ז"ל נכונים וברורים דמשמע מלישנא דרבין ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה משמע דע"י האכילה הוא מתחלל ויוצא לחולין כולו דאף דס"ל דאינו יוצא לחולין כשהוציא בשוגג אבל כשנהנה ממנו ונתכוין להוציא לחולין יוצא לחולין אפי' בשוגג דאל"ה לא שייך ל' מתחלל דהרי נשאר בקדושתו אלא שחייב על אכילתו והיינו דחידש בר פדא יותר מר' יוחנן דלעיל דאף לדידי' פשיטא דלא משכחת קרבן מעילה אלא באוכל כמ"ש רש"י ותו' בד"ה אף במכר לא קנה וכו' אלא דבר פדא חידש יותר דבכה"ג הוא מתחלל ובזה א"ש לישנא דעולא דקאמר אלא לענין קרבן נמי כוונתו דבמקום קרבן היינו ע"כ בהנאה לר"מ הוא מתחלל ואין הקרבן על ההנאה דהא ע"י הנאה הוא מתחלל אלא עיקר הקרבן על ההוצאה ע"י הנאתו ונראה עוד דס"ל למהרש"א ז"ל דבזה מתיישב ברייתא דמועלין בחדתין דלפמ"ש בסמוך דהיכא דניתנה ליהנות בהן לא שייך מעילה בשום הנאה א"כ הא דס"ל לר"מ דמועלין אף בעתיקין ליכא לאוקמי