המקנה קעט

לית בי' איסורא דהא אמרינן שם דשבעה טובי העיר יכולים לשנות ור"י דס"ל ירושלים קודש באמת לשיטתו אזיל דס"ל דאין הקדש מתחלל בכוונה וממילא נשאר בקדושתו והאי תנא דס"ל לקמן אליבא דר"י דאין ירושלים קודש והאומר כירושלים לא אמר כלום באמת פליג על תנא דמתני' דס"ל במזיד לא קידש וס"ל אליבא דר"י דהמקדש במזיד מתחלל ובזה הוי אתי' שפיר מה שפי' רש"י בד"ה חזרנו וכו' אלא בין בשוגג ובין במזיד מתחלל וכו' ע"ש ואינו מפרש כפי' ר"ח שהביא הריטב"א ז"ל דרב פליג על ר' יוחנן אפי' בהא דאמר לר"מ דהקדש במזיד מתחלל וס"ל דוקא בכתנות כהונה קאמר הכי כיון דקילא שניתנה להנות בהן וכדמשמע לישנא דרב ולא מצינו דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל ולפמ"ש אתי' שפיר כיון דס"ל אליבא דר"מ דבשירי הלישכה מועלין והיינו משום דלא ניתנה ליהנות בהן לחומת העיר משום דכבר יצאו לחולין ולפמ"ש דהטעם הוא משום דבמזיד מתחלל הרי דמוכח דאף דלא ניתנה להנות בהן בקדושתו מתחלל במזיד אך לענ"ד נראה דז"א דאפי' לר"י צ"ל דהי' יכולין להוציא שירי לישכה לחולין כדאיתא בכתובות דף ק"ו ע"א דמבקרי מומין ות"ח המלמדין הי' נוטלין שכרם מתרומת הלישכה ודוחק לומר דאתי' כר"מ הרי דע"כ צ"ל דמתחלה הי' מתנה עליהם שיוכלו להוציאם לחולין ומזה ראי' לדברינו מדקאמר ניתנה ליהנות בהן לחומת העיר והיינו שניתנה ליהנות ולישב בצילה כפי' רש"י ולא קאמר עדיפא טפי מכל הני שנוטלין שכרם מתרומת הלישכה אע"כ דמשום זה לא ניתנה ליהנות אלא שהתנו עליהם שיצאו לחולין ולכך קאמר לחומת העיר ומגדלותי' וכמ"ש לעיל דלפי הס"ד דס"ל לר"מ שהם בקדושתן אבל לפי המסקנא דמהפך הך דאבני ירושלים ומתני' דירושלים כולה ר"י הי' וכדמסיק הש"ס להדי' בנדרים דף יו"ד דבל"ז ע"כ צ"ל דמתני' ר"י הוא י"ל לר"מ דשירי הלישכה לא ניתנה ליהנות בהן כלל ולכך הוצרך לאוקמי מתני' בכתנות כהונה דוקא ועמ"ש לקמן בזה: ועוד ראי' ממ"ש תוס' בשבת דף כ"א ד"ה שמחת בית השואבה תימא האיך שרי להדליק וכו' וא"ל דלב ב"ד מתנה עליהן וכו' קשה דא"כ אמאי קאמר ר"מ מועלין בהן נימא הואיל וניתנה ליהנות בשמחת בית השואבה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלב ב"ד מתנה להדליק אותם יצא לחולין ולא שייך בזה הואיל וניתנה ודו"ק

ועוד י"ל הא דלא מוקי רב מתני' בשירי לישכה משום דלפי מאי דמשמע בפי' רש"י ד"ה ומתני' וכו' שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין וכו' משמע דס"ל לרש"י ז"ל שלא הי' הכהנים רשאים ללבוש בגדי כהונה אלא בשעת עבודה ממש ולא הותרה להם אלא שאם שגגו ולבשו אפי' שלא בשעת עבודה אין חייבין עליהם קרבן מעילה וכ"כ התוס' ביומא דף ס"ט בד"ה בגדי כהונה וכו' דמשמע הכי מסוגי' זו ונראה דטעמם דאי הוי אמרינן דמאחר דלא ניתנה התורה למלאכי השרת הותרה להם ללבוש כל יום עבודתו א"כ מ"ט דר"מ הכא דאמר במזיד קידש כיון שניתנה להנות לכתחילה אין לחלק בין במזיד לשוגג ולפ"ז י"ל דשירי הלישכה עדיפא טפי שהותרה ליהנות מחומת העיר אפי' לכתחילה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל בד"ה והוא חומת העיר וכו' אלא ע"כ אע"פ שהותרה הנאת החומה וכו' משמע דמותר לכתחילה דבשוגג לא שייך לשון הותרה וכן מוכרח לתרץ קושי' הריטב"א ז"ל כמו שיבואר בסמוך וממילא מתורץ בזה מה שהקשה מהרש"א ז"ל לקמן דלמא מיירי בהך ברייתא דמועלין בעתיקין במעילה במזיד ולפמ"ש כיון דחומת העיר מותר בהנאה אפי' לכתחילה א"כ אפי' במזיד אין בה מעילה וממילא מתורץ הא דלא מוקי רב מתני' במקדש בשירי הלישכה משום דא"כ תקשה מ"ט דר"מ דאמר במזיד קידש אך באמת מסוגי' דיומא שם משמע דהי' מותרין ללבוש כל היום אפי' להניח תחת ראשיהם ע"ש וכ"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש דהי' מותרין ללבוש כל יום עבודתו ואפשר לומר דדוקא לרב דמשני מתני' בכתנות כהונה דס"ל לר"מ דאין בו מעילה משום ניתנה ליהנות ואפ"ה ס"ל לר"מ דבמזיד קידש הוצרכו לפרש כן דלא ניתנה לכתחילה אבל לר' יוחנן דמפרש טעמא דר"מ משום טעמא דלעיל וכן לרב אליבא דר' יהודא דלית להו הך סברא משום שניתנה ליהנות אין בו מעילה י"ל אפי' לכתחילה מותר ליהנות כדמשמע סוגי' דיומא כנ"ל ואפ"ה יש בו מעילה ודו"ק

מיהא לולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה דכיון שניתנה ליהנות אין בו מעילה משום דהנאה אפי' במזיד וטעם דר"מ דמתני' דאמר במזיד קידש היינו משום דהא דס"ל לרב אליבא דר"מ דבדבר שניתנה ליהנות אין בו מעילה אפי' בהוצאה היינו משום דס"ל נמי כר' יוחנן דמצד הסברא אינו ראוי' להתחלל בשוגג כיון דהוי בטעות אלא דחידוש הוא מגזירת הכתוב דאיכא מעילה בשוגג וס"ל לר"מ דאין בו אלא חידושו בקדשים שלא ניתנה ליהנות בהן אבל בקדשים שניתנה ליהנות בהם דקילא ממילא בשוגג אינו מתחלל כיון דהוי בטעות אבל במזיד כיון דמצד הסברא מתחלל מהני לר"מ אפי' בדבר שניתנה ליהנות ובאמת הי' ראוי' להיות מעילה לר"מ בנהנה כיון דמצד הסברא היא לא שייך בי' טעות דקאמר רבין לקמן ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אלא דממילא כיון שניתנה ליהנות לא שייך בי' מעילה משום צד הנאה ויבואר עוד לקמן ודו"ק

בגמר' שם בכתנות כהונה וכו'. לכאורה נראה הא דנקט כתנות כהונה ולא נקיט סתם בגדי כהונה היינו לאפוקי אותן בגדי כהונה שהי' של כלאים דלא אשתרי לגבייהו אלא בעידן עבודה כדאמר בריש ערכין וכ"כ הרמב"ם שהי' צריכים לפשוט מעליהם האבנט מיד אחר העבודה וממילא דלא שייך לומר בהו דניתנה ליהנות כפי' רש"י שלא הי' יכולין ליזהר שלא יהא עליהן לאחר עבודה ועמ"ש בזה בסמוך:

שם מאי לאו אפי' לא בלו וכו'. צריך להבין מאי ס"ד דמקשה דהא אמר רב להדי' דמתני' מיירי בכתנות כהונה שלא בלו משמע דס"ל דבכתנות כהונה שבלו מודה ר"מ ונראה דהוה ס"ל להמקשה דאין זה סברא דלאחר שבלו יהי' חמור יותר מקודם שבלו דאם הי' מתנה שיהא מותר ליהנות מהם בלא מתכווין מה"ת נימא שיהא התנאי דוקא קודם שבלו אבל אחר שבלו יחזירו לאיסור הנאה והא דאמר רב שלא בלו היינו דבבלו לא הוי פליג ר"י דקיי"ל כל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו א"כ הא דאמר ר"י במתני' בשוגג קידש ובמזיד לא קידש ע"כ מיירי בלא בלו שמתחלל בשוגג ולא במזיד אבל אחר שבלו דלית בהו מעילה אין לחלק בין שוגג למזיד ועמ"ש בסמוך:

והנה לכאורה נראה מדקאמר בברייתא כתנות כהונה וכו' דברי ר"מ משמע דחכמים פליגי עלי'. ונראה טעם פלוגתייהו דחכמים ס"ל דאין מעילה אחר שבלו כיון שנעשה מצותו וטעמא דר"מ דבגדי כהונה שאני דילפי' מבגדי כה"ג כדאי' ביומא דף סמך מוהניחם שם דטעוני' גניזה וחכמים דר"מ היינו ר' דוסא שם דס"ל דראוין הן לכהן הדיוט ע"ש ובזה נראה להבין מ"ש התוס' בשבת דף כ"א ד"ה שמחת בית השואבה תימא האיך שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמרינן בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ולכאורה קשה דהא קתני דר"מ משמע דאיכא מאן דפליג וא"כ י"ל דברייתא אתי' כתנא דפליג על ר"מ ולפמ"ש דתנא דפליג הוא ר' דוסא א"כ מדמקשה שם על רמי בר חמא מהך ברייתא דנקט מהמיינים דשל כלאים הם ומשני שמחת בית השואבה שאני ע"כ דס"ל דשל כלאים הוי א"כ ע"כ לאו ר' דוסא הוא דכיון דרבי דוסא ס"ל בגדי כהונה כשירים להדיוט ע"כ לאו כלאים הם כדאיתא ביומא דף י"ב ע"ב דהשיב ר' לר' דוסא דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לאו זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו' אבל למאי דמשני שם לא דבוץ שפיר י"ל דר' דוסא הוא. ודו"ק:

אמנם היותר נראה דקושי' תוס' הוא דאף דחכמים דפליגי דאין מועלין אחר שבלו מטעם דנעשו מצותן והיינו מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין אפי' אחר שנעשו מצותן כדאי' בפסחים דף כ"ב דאלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ומועלין בו וכתבו תוספות דמועלין מדרבנן ובזה יש ליישב מ"ש תוס' שם וז"ל מיהא בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ובפסחים דף כ"ו ובסוכה דף נ"ג הקשו ע"ז נהי דמעיל' ליכא איסורא מיהא איכא ולפמ"ש יש לומר כיון דכל קושייתם אינו אלא משום דאפילו אחר שנעשו מצותן מועלין מדרבנן על זה תירצו שפיר כיון דקול ומראה וריח אין בהן מעילה אפילו בהקדש גמור אם כן בדבר שנעשה מצותן לית בי אפי' איסורא. עוד יש לפרש דברי ירושלמי דס"ל נמי כמ"ש תו' דבוררת לאו דוקא אלא שהיתה יכולה לברור אלא דהא גופא קשי' לי' כיון דס"ל לר"מ דכשלא בלו אין מועלין בהם לפי שהתנו עליהם משום שלא ניתנה התורה למלאכי השרת דא"א שלא יהנה מהן לאחר עבודה ה"נ לאחר שבלו הי' להם להתנות משום דא"א שיזהרו שלא יהנה אדם בירושלים מן האור א"כ אמאי קאמר ר"מ אחר שבלו מועלין בהן הואיל וניתנה ליהנות וע"ז קאמר כיון דבקול ומראה וריח אין בו מעילה אלא איסורא בעלמא ומשום זה לא הי' מתנה עליהם כמו שיבואר לקמן בשיטת הריטב"א ז"ל ודוק:

אמנם נראה יותר דטעמא דר"מ דס"ל דמועלין בהם אף לאחר שנעשה מצותן לאו משום דיליף מבגדי כה"ג דדוקא בהו גלי רחמנא והניחם שם אלא משום דאף לאחר שבלו אמרי' בשבת דף כ"א דמבלאי בגדי כהונה הי' מפקיעין ועושין פתילות למקדש נמצא דעדיין לא נעשו מצותן שהרי ראוין הם לקדושה ומסתמא הקדיש אותם ע"ד כן דלאחר שיבלה יעשה מהן פתילות למקדש. ואפשר דהיינו דנקט כתנות כהונה ולא נקט בגדי כהונה סתם משום דאותן של כלאים לא הי' קדושים לאחר שבלו שלא הי' מדליקין בהם כדאי' שם דאותן של כלאים לא הי' מדליקין בהם במקדש אלא דבוץ וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד להבין בזה דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' כלי מקדש הלכה וי"ו וז"ל מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם הי' עושין מהן פתילות ומדליקין בהן במקדש לשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים הי' עושין מהן פתילות למנורה תמיד ונדחק שם הכ"מ במה שחילק בין מכנסים לכתנות ולענ"ד נראה פשוט דכוונת הרמב"ם בזה לתרץ קושי' התו' דכיון דכתנות כהונה לאחר שבלו מועלין בהן והאיך הי' מותרין להדליק לשמחת בית השואב' שהוא חול וניחא לי דר"מ דאמר כתנות כהונה מועלין דוקא קאמר ומהך טעמא גופא דכיון שהי' עושין מכתנות שבלו פתילות למקדש אדעתא דהני הוקדשו מתחלה שלאחר שבלו יהי' מקודשין לפתילות המנורה. אבל למכנסיים ואבנטים לא הי' עושין מהן פתילת למנורה ולכך אחר שבלו נעשה מצותן ואין בו מעילה ולכך הי' מדליקין בשמחת בית השואבה וממילא אתי שפיר הא דאשה היתה בוררת