המקנה קעח

אלא בירושלים אין להקשות דהא יכול לחללם זה אינו כיון דאינה מקודשת אם כן הפירות עדיין שלו ויצטרך להוסיף חומש ושמא לא ניחא ליה בהכי ונראה ללשון שני צ"ל כמ"ש לעיל דמיירי שמקדשה בדמי מעשר שני א"כ אינו יכול לחללם דקי"ל דאין מחללין כסף על כסף כדאיתא בב"מ דף נ"ה ע"ב כי אם דרך מקח על פירות וזה לא שייך כאן. ודוק:

וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד די"ל לפי מאי שכתבנו לעיל דר' ירמי' ור' יעקב פליגי בהא דר' ירמי' ס"ל דהקידושין הם מיד במקומו ומזה הכריח דמזיד דר' יהודא היינו מזיד דידה אף שהוא שוגג דאל"כ אף לר"מ במזיד דידי' מתחלל ור' יעקב ס"ל דהקידושין אינן אלא בירושלים כנ"ל י"ל דר' ירמי' לשיטתו אזיל דס"ל בירושלמי בפ"ק דמעשר שני על משנה דהלוקח פירות וכו' דמעות מעשר שני מתחלל על פירות אפי' לכתחילה ולא בעי' כסף צורה ממילא דמותר בהנאה כיון דלא הקפידה התורה עליו בכסף צורה ושפיר מוקי מתני' במעות מעשר שני. אבל ר' יעקב ס"ל כר' חגי שם דס"ל אפי' במעות מעשר שני בעינן כסף צורה וע"כ דאין הקידושין אלא בירושלים וי"ל עוד משום דלפי מאי שכתבנו לעיל דהוכחת ר' ירמי' הוא מדברי ר"מ דס"ל כשהוא מזיד אינה מקודשת דהא ס"ל לר"מ דאפי' קדשים קלים מתחללין במזיד ק"ו למעשר איכא למיפרך דמעשר עדיפא טפי משום דבעי כסף צורה ולפמ"ש י"ל דס"ל לר' ירמי' דהקידוש' הם מיד במקומו כנ"ל וקשי' לי' קושי' הש"ס בבכורות דהא אסור בהנאה וצ"ל דמיירי במעות מעשר שני דלא בעי כסף צורה ומותר בהנאה א"כ קשה כיון דלא בעי כסף צורה למה אינו מתחלל במזיד דידי' לר"מ וצ"ל דמיירי בשוגג דידי' ומזיד דידה וממילא מוכח דמזיד דר' יהודא היינו אפי' בשוגג דידי' כנ"ל ורבי יעקב ס"ל דבאמת הקידושין אינן אלא בירושלים ובזה אתי שפיר הא דמקשה הש"ס בבכורות ולא מוקי לה במעות דלא בעי כסף צורה משום דמשמע ליה דמזיד דרבי יהודה היינו מזיד דידיה ואם כן קשה לרבי מאיר אמאי אינו מתחלל במזיד דידיה כמו בהקדש וצ"ל דמעשר עדיף טפי דבעי כסף צורה ושפיר מקשה דהא אסור בהנאה וממילא מתורץ סוגי' דלקמן דף נ"ו דמשמע דהקידושין הם במקומו. ובזה יש להבין לשון הירושלמי בשמעתין על מתני' בשם רבי אליעז' מקדשין בפרוטה של (מעש') שני והביאו הריטב"א ז"ל ונראה לענ"ד עיקר דס"ל כפי' שני דהקידושין הם מיד וקשי' ליה דהא אסור בהנאה. ותו דהא איכא איסורא שנהנה מן הקדושין וניחא ליה דמיירי במעות של מעשר שני דמותר בהנאה משום דלא בעינן בי' כסף צורה ומקדשין בו לכתחילה והיינו דאמר שם בתר הכי במעשר שני אמר רבי יוחנן לא עלתה על דעתו לעבור על דברי תורה ר"ל דאם נימא דמיירי במעשר שני עצמו דאסור בהנאה דאפי' אם נימא דכיון דשוה פרוטה בירושלים מקודשת מ"מ כיון דצריך לאוקמי בשוגג דידיה דאל"כ אפילו לר"מ מתחלל א"כ למה מקודשת לרבי יהודא כיון דלא ניחא להו באיסורא והיינו דאומר לא עלתה על דעתו וכו' ודוק:

בגמ' שם א"ל אין אשה מתקדשת מעות האיך יצא לחולין וכו'. נראה דלאו כללא הוא דלפי מה שכתב' לעיל דס"ל לרבי יעקב בהקדש לפי שאין אשה רוצה היינו משום דסבירא ליה דאף לרבי מאיר דקרבן מעילה דקרא בשוגג מיירי אפילו הוא שוגג מעל מגז"ה כנ"ל והיינו דקאמר רבי יעקב איהו מי לא ניחא לי' דליקני איתתא ממילא כיון דע"כ מתחלל למה יהי' ניחא ליה דליקני איתתא ממילא א"כ אף שלא נתקדש' נתחללה לא מיבעיא היכא דהמעות הקדש הוא של ציבור או מאדם אחר כיון דהגביה לקדש מעל בו אלא אפילו אם הוא הקדש שלו או גזבר דאינו מועיל עד שמוציא מרשותו מ"מ עיקר החילול בנותן תלי' אפי' לא קנה המקבל והטעם בזה דהא איתא בב"מ דף מ"ג ע"א במפקיד אצל חנווני דמעל אפילו לא הוציא ואפילו לרב שם דס"ל דוקא הוציא נראה דהכא כיון שנותן לה בתורת קידושין אע"פ שהיא אינה מקודשת מ"מ הוה לי' כהלואה כמ"ש הרא"ש בב"מ דף ט"ו ע"ב דאע"ג דמעות פקדון מותר להשתמש בהן וכ"ש הכא דלא ידעה שבוודאי תוציאנו וא"כ אע"פ שהיא אינה מקודשת המעות יצאו לחולין והיינו דקאמר רבי יעקב איהו מי לא ניחא ליה דליקני אתתא ממילא דס"ל דלר"מ אף כשהוא שוגג מתחלל מגז"ה דחייב בקרבן מעילה אפי' אם לא תתקדש וממילא ניחא ליה שתתקדש בו וצ"ל דבאמת היינו ספיקא דרבא דבעי מיניה דרב חסדא משום דמספקא ליה אי כרבי ירמיה אי כרבי יעקב ופשיט לי' איהו כרבי ירמיה דשוגג דר"מ היינו שוגג דידיה דכל דלא ידע שהוא הקדש אינה מקודשת משום דתי דהוי ידע לא הוה מפיק וא"כ המעות ממילא אינה מתחללין כיון דבטעות הוי ונראה דפשיט ליה הכי משום דמסתבר טפי כרבי ירמיה משום דלרבי יעקב לא הוה שוגג ומזיד דר"מ בהקדש ושוגג או מזיד דרבי יהודא בענין א' דהאי שוגג ומזיד דר"י א"א לפרש אלא בשוגג ומזיד דידיה דהא בנזכר בעל הבית מתני' מפורשת היא דחנווני מעל כשיוציא א"כ ע"כ במזיד דידיה ס"ל לרבי יהודא דאינה מקודשת וכיון דר"מ ור"י פליגי משמע דגם שוגג או מזיד דר"מ היינו ג"כ שוגג או מזיד דידיה ודוק

בגמרא שם א"ל אף במכר לא קנה. לכאורה אף דלא קיי"ל בהקדש כרבי מאיר מ"מ נפקא מיניה לפמ"ש הב"ש דאף לר"י בקידשת בגזל והיא לא ידעה אינה מקודשת משום דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה והיינו ע"כ כמו שכתבנו דס"ל דבהקדש גזירת הכתוב הוא וכבר כתבנו דכן מפורש בירושלמי על מתניתין דידן דלא עלתה על דעתה לעבור על דברי תורה א"כ ה"ה במכר בכה"ג שהלוקח לא ידע שהוא גזול לא קנה דלא ניחא ליה דליתעביד איסורא על ידי' כדפשיט הכא בהקדש לר"מ. אך תמיהני דהא דין זה מפורש בח"מ סי' שנ"ג ס"ג דאף שלא ידע הלוקח שהוא דבר גנוב קנה ביאוש ושינוי רשות וא"ל להחזיר הדמים מפני תקנות השוק והוא מפורש בש"ס בכמה דוכתא וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דקי"ל כר"י דלית ליה הך סברא דלא ניחא ליה דליתחיל הקדש על ידייהו ומלשון הירושלמי אין ראיה דכבר כתבנו דהך מילתא תליא בפלוגתת רבי ירמי' ורבי יעקב דלר' ירמי' מוכח לומר דרבי יהודא לית ליה הך סברא דלא ניחא ליה וכו' א"כ דהירושלמי אתיא כשיטת רבי יעקב ואנן קיי"ל כרבי ירמיה וכבר כתבנו דהא דפשיט בסמוך רב חסדא אשה אינו מתקדשת נמי אזלי אליבא דר"י דוקא ודברי הב"ש צ"ע ודוק

בתו' ד"ה אף במכר לא קנה וכו' ואין מעילה לר"מ אלא באוכל הקדש וכו'. כבר כתבנו בריש פרקין דהא דילפינן שם מקרא דשליחות במעיל' והמשלח חייב וע"כ ליכא למימר באוכל או נהנה דהא כתבו תוס' שם דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וע"כ צ"ל דהיכא דהמשלח שוגג והשליח מזיד שפיר מתחלל לר"מ והמשלח חייב. וע' מש"כ לעיל דף מ"ג בתוס' ד"ה שלא מצינו וכו' והא דלא מוקי לה עיקר קרא דמעילה בהכי היינו משום דפשטא דקרא לא משמע בהכי אלא דשליחות אתא מגז"ש. גם כבר כתבנו דבריהם אינו אלא אליבא דרבי ירמיה אבל לרבי יעקב ל"מ כשהמקבל מזיד אף שהנותן שוגג שייך בו מעילה כמ"ש לעיל שם אלא אפילו אם גם המקבל שוגג דלא קנה. אפ"ה ס"ל דמתחלל והיינו דאמר איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא כיון דע"כ מתחלל כנ"ל: והנה לכאורה קשה לפמ"ש מהרי"ק בתשובה והביאו הרמ"א בהגהה בסימן קע"ח ס"ג באשה שסברה שמותר לזנות הוה כמזידה ואסורה לבעלה ישראל א"כ כיון דר"מ יליף הכא ממעילה דסוטה אם כן משכחת הכא מעילה באומר מותר דמחייב ביה קרבן כדאיתא בר"פ כלל גדול אך ז"א דטעמא דמהרי"ק שם משום דגבי סוטה קפיד קרא על שמעלה בבעלה ולא משום עבירה לשמים ולכך אפי' היא שוגגת בעבירת איסור א"א לשמים כיון דהוי מזידה לגבי בעלה שקידשה לעצמו כדאמר בריש מכילתין דאסר לה כהקדש ובאמת אם שגגה ולא ידעה שהיא מקודשת כההיא דמיכל בת שאול שהביא הרשב"א בתשובה שהיתה מותרת לדוד מחמת שהיתה שוגגת בקידושי דוד או נערה שקדשה אביה והיא לא ידעה באמת מותרת דאין מעילה אלא במזיד אבל בהקדש לשמים לא שייך זה דאם היא שוגגת וסברה שמותר להוציא הקדש לחולין אין כאן מעילה כלל והארכתי בזה בתשובה

דף נ"ד בגמרא ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו וכו'. לכאורה קשה דמאי דוחקא דרב לאוקמא בכתנות כהונה דוקא ולא מוקי לה בכל שירי מעות הלישכה דמשמע בסוגי' דכיון דניתנה ליהנות בהן אין מעילה לר"מ. ונראה לענ"ד די"ל דס"ל לרב דשירי הלשכה לא חשיבי מתנה ליהנות בהן דאע"פ שהי' נתנה אותה לחומת העיר ומגדלותי' מ"מ לא דמי לכתנות כהונה משום דכתנות כהונה ניתנה ליהנות אף כשהן בקדושתן שהרי נהנה ממנה לאחר עבודה וחוזרין ולובשין אותם בשעת עבודה אבל חומת ירושלים דכבר יצאו לחולין משנתנו אותם לחומת העיר תדע דהא אמרינן בכתובת דף כ"ו ע"א דהי' נותנין משירי הלישכה שכר למבקרי מומין ומגי' ספרים כמו שיבואר לקמן והא דמקשה הש"ס מהא דס"ל לר"מ דמועלין בעתיקין אף שניתנה ליהנות בהן בחומת העיר ומגדלותי' היינו משום דהוי ס"ד דחומת העיר ומגדלותי' בקדושתן הם כדמשמע בבריית' דלקמן דאבני ירושלים שנשרו מועלין בהן ומהך מתני' דנדרים דאמר כאימרא כדירים וכו' דמשמע דס"ל לת"ק דר"י דהוא ר"מ כמו שיבואר לקמן דירושלים הוא קודש ואפ"ה נתנו ליהנות בהן מן החומה ולישב בצילה ולכך הוי מקשה מהאי דמועלין בעתיקין וכן מאבני ירושלים אבל לפי המסקנא דהנך מתני' כולן דברי ר"י הם י"ל דס"ל לר"מ דשירי הלישכה כשנותני' אותם לחומת העיר חולין גמורים הם אבל כשהן בקדושתן לא נתנה להנות בהן ובזה מתורץ קושי' המפרשי' על רב דמהפך תרתי מקמי חדא ולא מהפך מתני' ולפמ"ש א"ש דלפי מה דמהפך ברייתא דאבני ירושלים תו אין צריך להפך ברייתא דמועלין בעתיקין דטעמא דר"מ משום שלא ניתנה ליהנות בהן כשהם בקדושתן דחומת העיר ומגדלותי' כבר נתחללו ויצאו לחולין ולכאורה הי' נראה דטעמא דיצאו לחולין הוא לשיטת ר"מ דוקא דס"ל במתני' דבמזיד קידש אלמא דבכוונה מתחללין א"כ ה"נ כשנתנה אותה בכוונה לחומת העיר יצאו לחולין לכך הי' מותר ליהנות בהן ואע"ג דמודה רבי מאיר דאסור לחלל במזיד. היינו משום דאסור להורידו מקדושתו כדקיי"ל בריש פ' בני העיר דלא גרע מקדושת בה"כ וכיוצא בו אבל מה שנתנו לחומת העיר