המקנה קעז

דמותר לאכול שם מעשר שני כנ"ל ובאמת מהאי טעמא ס"ל דלא ניחא לי' משום אונסא דאורחא כיון דהאחריות עליו עד שיגיע לירושלים אבל אין לפרש דס"ל לרבי יעקב דר"מ ס"ל ג"כ כר' יהוד' דהקדש אינו מתחלל אלא בשוגג וממילא דבמעשר שני נמי אינו מתחלל לר"מ אפי' במזיד שרוצה לגוזלה והא דקאמ' גבי הקדש דבמזיד קידש היינו מזיד דידה והוא שוגג וכדאמר טעמא דאיהי לא ניחא לה שתתחלל הקדש על ידה אבל איהו מי לא ניחא לי' דיקנה אתתת ממילא ובמזיד דידי' מודה דאינה יוצאה לחולין ולא מיירי בה זה אינו דלפ"ז לא אתי שפיר הא דקאמר ר"י גבי הקדש במזיד לא קידש דמיירי ע"כ במזיד דידי' דבהא אף ר"מ מודה ולא הוי לאפלוגי אלא על השוגג ותו דר' יעקב עצמו אמר שם לקמן דקדשי קדשים מתחללים ומחוורתא כמ"ש ודוק ועמ"ש לקמן עוד בזה

ברש"י ד"ה וחדא לפי שאין שניהם רוצים וכו' דנפקא מינה וכו'. נראה פירושו דליכא למימר דהיכא דיהב טעמא משום שאין אשה רוצה מפרש ר' יוחנן מזיד ושוגג דידה א"כ לא אתי שפיר לר' יעקב דהא ע"כ צ"ל דלר' יהודא דפליג ואמר במזיד אינה מקודשת ובשוגג מקודשת היינו במזיד ושוגג דידי' דבמזיד אינו מתחלל ובשוגג מתחלל א"כ לא יהא פלוגתא בענין א' אע"כ דר' יעקב מפרש סתמא דמתני' במזיד דשניהם ובשוגג דשניהם והיינו דפי' רש"י דנפקא מינה אם בדקנוה וכו' וה"ה דהמ"ל דנפקא מינה אם הי' היתה מזידה והוא שוגג אלא דעדיפא נקיט במאי דמיירי במתני' פלוגתא דר"מ ור"י דאפי' בשוגגת מהני אם בדקנוה אלא דלכאורה יש לדקדק דלמה יהי' נאמנים לומר אם בדקנו אותם לאחר הקידושין דאף אם הי' יודעים שהוא הקדש הי' מתרצה דנתחיל הקדש על ידיהם הא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע כמ"ש תו' לעיל דף נו"ן בד"ה הי' יכול לומר מזיד הייתי וכו' וכ"כ תוס' בב"מ דף ג' וכ"כ הב"ש גבי ע"מ שאני רשע ע"ש ועמ"ש שם א"כ למה יהי' נאמנים לומר דבשעת הקידושין הוי ניחא להו באיסורא וכן לפמ"ש לקמן גבי מעשר לר' יהודא איכא נמי עבירה בקידושין כיון דס"ל דמעשר אסור בהנאה בגבולין והרי הוא נהנה בקידושין עצמה א"כ למה יהי' נאמן אם בדקנו אותו וכן גבי אשה איכא עבירה משום לפני עור וגו' כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף נ"ו בד"ה אמר ר' אלעזר וכו' ועיין מ"ש שם וכ"כ התו' ריש שבת דף ג' ואפשר דכוונת רש"י ז"ל הוא אם בדקנוה בשעת קידושין וס"ל דמסתמא אמרינן דהי' שוגגי' ועיין בסמוך ודו"ק

בתוס' ד"ה איהו לא ניחא לי' וכו' וקשה דפריך בבכורות וכו'. הנה לכאורה לפי מאי דמשני התם דאשה יודעת וכו' ועולה ואוכלתו בירושלים פשיטת דאיכא לפרושי דהיינו דמשני דאין הקידושין חלין אלא בירושלים וכן הקשה בספ"י וצ"ל דעיקר קושייתם לפי דעת המקשה בבכורות שם דלא ידע מהא דר' אליעזר דאמר אשה יודעת ועולה ואכלתה בירושלים א"כ אפי' אי נימא דמעשר מותר בהנאה מ"מ במאי מקדשה לר"י כיון דלא שוה מידי בגבולין לפי לשון זה ובכה"ג הוי מצי להקשות מסוגי' דלקמן דף נ"ו לפי דעת המקשה דלא ידע מהא דר' אליעזר מיהא יש ליישב אף לפי דבריהם דהמקשה שם בבכורות הוי ס"ד דהא דמקודשת אף דאינה יכולה לאוכלה כאן ואף אם תמכרנו הדמים נתפסין בקדושתן מ"מ כיון דמותר בהנאה יכולה האשה למוכרה לאחר אדעתא דהכי שהלוקח יאכל הפירות בירושלים והמעות יהי' חולין ואף שצריכה למכור בזול מ"מ כיון שהיא ידעה בתחלה שהוא מעשר שני אדעתה דהכי נתקדשה שתוכל למכור בזול והא דאמר ר' יהודא בשוגג אינה מקודשת משום טירחא דאורחא אף דהיא יכולה למכור כאן אלא משום שהיא צריכה למכור בזול ואדעתא דהכי לא נתקדשה ואם תוליך הפירות בעצמה איכא טירחא אבל כשהוא אסור בהנאה א"כ לא התירה התורה אלא ע"י חילול אבל למכור בענין זה שישאר הפירות בקדושתן אלא שנותן לה מעות בהנאה שנותנת לו הפירות הוי נהנ' מאיסורי הנאה ועל זה משני דהא דמקודשת לאו משום שהיא יכולה למכור אלא משום שהיא עצמה יכולה לעלות לירושלים ואדעתא דהכי נתקדשה ולפ"ז באמת אינה מקודשת אלא בירושלים ובכה"ג יש לפרש סוגי' דלקמן דהמקשה הוי ס"ל דלהכי מקודשת משום שהי' יכולה למכור אותו לאחר אדעתא דהכי שיעלה אותם לירושלים והוי סבר דמותר בהנאה אבל כיון שקידשה סתם הי' ראוי' שיבטל הקידושין משום קנס כפי' רש"י לקמן והא דלא משני סתם דהקידושין היינו כשכבר העלתה הפירות משום דאם לא היתה יודעת והי' כוונתה להתקדש מיד שוב אינו מועיל אפי' אם תעלה וכעין זה כתב בספ"י והנה המהרש"א כתב בשם תוספות ישינים דצ"ל דהמעשר שוה פרוטה בצמצום שאם הי' הרבה תמצא שיתן לה שוה פרוטה למוכרו וכו' ואז יהי' הקידושין נגמרין מיד עכ"ל ולפמ"ש כיון דאסור בהנאה אי אפשר למוכרו כנ"ל ואדרבא אי אפשר לאוקמא בשוה פרוטה בצמצום דא"כ לפי ס"ד המקשה בבכורות דהקידושין הם מיד ת"ל שאין שוה פרוטה למוכרו ולפ"ז הא דפי' רש"י דהקידושין אינה אלא בירושלים היינו משום דאסור בהנאה כסוגי' דבכורות נמצא דמוכרח כפי' ראשון של רש"י מסוגי' דבכורות כנ"ל וקשה על פי' שני' דבמה תתקדש כאן וצ"ל דס"ל לפי' שני' כשיטת הרמב"ם והר"ן שהביא הב"ש בסי' ל"א סק"ו דהמקד' בפחות מש"פ וידוע שהוא ש"פ במקום אחר מקודשת מדאור' וכ"כ הב"ש שם דהפי' שני ע"כ ס"ל הכי ולפמ"ש הוא מוכרח דהא ס"ל לר' יהודא דאסור בהנא' בגבולין כנ"ל והיינו דמפרש הכי הא דמשני שם אשה יודעת וכו' דמקודשת מיד משום שיכולה להעלותו אך נראה דלפ"ז צ"ל דהא דקאמ' דבמזיד קידש היינו בדיעבד אבל לכתחיל' אסור לקדש כיון דלר' יהודא אסור בהנאה במקומה א"כ למה יהי' מותר לקדש לכתחילה ע"מ שהיא תעלה הפירות הא הוא נהנה במה שמקדש אותה וא"צ ליתן לה פרוטה אחרת בשלמא לפי' קמא י"ל כיון דאין הקידושין אלא בירושלים אין בזה הנאה כלל דכיון דאין הקידושין אלא בירושלים כמו כן הי' יכול לקדשה שם בירושלים ומה הנאה יש לה בזה מה שנותן לה הפירות בגבולין כיון שאינה מתקדשת מיד אבל לפי' שני ע"כ צ"ל דמקודשת היינו בדיעבד ואף דבהקדש אמרינן דאינה מקודשת בשוגג דידה משום דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה וכ"ש לר' ירמי' דס"ל גבי דידי' נמי דלא ניחא לי' דליתעביד איסורא ואפ"ה לא קאמר הכא הטעם גבי מעשר משום דלא ניחא להו דליתעביד איסורא דז"א דהא גבי מעשר קיימינן אליבא דר' יהודא ור' יהודא ס"ל גבי הקדש ג"כ בשוגג מקודשת ולא חייש לאיסורו ודוק:

והנה הב"ש כתב בסימן כ"ח דבמקדש בגזל דאחרים בשוגג דלא הוה קידושין כי היכא דאמר הכא דלא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ה"נ לא ניחא לה שתתקדש ע"י גזל דאחרים ודבריו תמוהין לכאורה דהא קיי"ל הכא כרבי יהודה דבהקדש בשוגג מקודשת וצ"ל דס"ל דדוקא גבי הקדש הוא גזירות הכתוב וחידוש היא ולא ילפינן מיניה אך לפמ"ש ז"א דהא מוכרח לומר לרבי יהודא דבמעשר ושוגג דידיה אע"ג דאיכ' איסורא אפ"ה מקודשת וצ"ל דדברי הב"ש הם לפי' קמא דרש"י דהקידושין הם בירושלים וליכא איסורא כנ"ל וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דפליגי בהא רבי ירמיה ור' יעקב י"ל דנהי דר' ירמיה ע"כ ס"ל דילפינן מהקדש היינו דס"ל לר' יהודה דסברא הוא דלא חייש המקדיש לאיסורא ור"מ פליג על סברא זו וס"ל דאפילו בהקדש אינו מתחלל בשוגג אבל ר' יעקב דפליג עלי' דכבר כתבנו דס"ל דבמזיד הקידושין אינן חלין אלא בירושלים ולא ניחא ליה לאוקמא כר' ירמיה דהקידושין הם במקומו היינו משום דס"ל דבמקומו פשיטא דלא הוי קידושין כיון שאסור בהנאה איכא איסורא בקידושין עצמו ולא ניחא להו דליתעביד איסורא על ידייהו ובהקדש ע"כ גזירת הכתוב הוא א"כ ממ"נ אינה מקודשת אלא כששניהם רוצים דבמקומם כיון שיש בה איסור הנאה אינה מקודשת אפילו לדעת הרמב"ם הנ"ל משום דכיון דאיכא איסורא בהנאת הקידושין לא ניחא להו דליתעביד איסורא על ידיהן וגם לא ניחא להו שיהא הקידושין בירושלים משום אונסא דאורח' ובזה אתי שפיר טפי הא דמקשה הש"ס בבכורות על רבי יהודה דלמה תהיה מקודשת כיון דאסור בהנאה ולא משני משום דש"פ בירושלים לפי שיטת הרמב"ם והר"ן דכששוה פרוטה במדי הוי קידושין דאורייתא כנ"ל ולפמ"ש יש לפרש דסוגיא דהתם אזלי אליבא דר' יעקב ועיקר הקושיא הוא משום דמשמע ליה דמותר להתקדש אפילו לכתחילה במעשר והיינו משום דלפמ"ש דאי נימא דהקידושין הם מיד במקומו ע"כ צ"ל מזיד דר' יהודא היינו מזיד דידה והוא שוגג. דאל"כ אף ר"מ מודה דמתחלל כמו במזיד דהקדש כנ"ל. א"כ כיון דאסור בהנאה נימא דלא ניחא לה דליתעביד איסורא על ידה אע"כ דמותר לכתחילה והוצרך לשנוי' דבאמת אינה מקודשת אלא בירושלים וליכא איסורא והיינו כסברת ר' יעקב כנ"ל ובזה מתורץ הא דמקשה הש"ס לקמן דף נ"ו ממתני' דס"ל לר' יהודא דבמזיד מקודשת ומתרץ ר' ירמיה באשה חבירה כדר"א דאמר אשה יודעת וכו'. ומשמע דאל"ה לא הוי צריך להא דר"א והוא דלא כסוגיא דבכורות כיון דס"ל לר' יהודא דאסור בהנאה בל"ז צ"ל כדר"א אלא דסוגיא דלקמן אזלי אליבא דר' ירמיה והיינו דמשני עלי' דר' ירמיה באשה חבירה ולשיטתו אין קושי' מאיסור הנאה דס"ל לר' יהודא דלא חייש לאיסורא כמו בהקדש מיהא אכתי מה שכתב הב"ש דין זה להלכתא צ"ע כמו שיבואר בסמוך בסוגי' ודוק:

ועוד נראה דיש ליישב פי' שני של רש"י ז"ל לפמ"ש לקמן בהא דאמר בבכורות דאסור בהנאה היינו משוה דמשמע דמתני' מיירי במע"ש עצמו דהקפידה התורה לחלל עליהם בכסף צורה אבל מעות מ"ש לא בעינן כסף צורה כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ה ע"ב בד"ה אין לוקחין וכו'. וכמו שיבואר לקמן ובאמת מותר בהנאה וחלין הקידושין מיד מפני שהיא יכולה לקנות בהן פירות והמעות יהא בקדושתן ביד הלוקח וכיון דמתני' קאמר סתמא דמשמע אפי' במעות מעשר שני כדאיתא בירושלמי כמו שיבואר בסמוך אפ"ה אינה מקודשת בשוגג אע"ג דבכה"ג מקודשת מיד והאחריות עליו וע"כ צ"ל כפי' השני משום דלא ניחא ליה שמא תתעצב. ונראה לענ"ד דמוכרח לומר כן לפי' שני דהא קשה דלמה לא יהי' ניחא ליה שתתקדש בו דהא כל שעה יוכל לחלל הפירות על מעות שלו ויעלה את המעות ולא יהי' לו פסידא בזה שלא יצטרך להוסיף עליו חומש כדין הבעלים שמוסיפין חומש בחילול כיון שכבר היא מקודשת והמעשר שלה וא"כ אין זה ריעותא לו דהא קיימ"ל בפ"ד דמעשר שני דאפי' לכתחלה מערימין על מעשר שני בכך שנותנים לחבירו ומתחלל על מעות שלו משא"כ ללשון ראשון דהקידושין אינם