המקנה קעו

ליישב דלא תקשה דלמה לי הני קראי ולא נילוף מק"ו משלמים כנ"ל להכי קאמר וסמיך לי' אם על תודה דאיכא בשר ולחם כנ"ל ודוק

שם סתם ספרי מני ר"י וקאמר ולית בה דין חלוקה כלל וכו' משמע מלשון זה דס"ל לאביי דמדאין בו דין חלוקה כלל כ"ש דלאו מבני מכירה נינהו ולפ"ז יש לדקדק הא דקאמר בתר הכא וכתב מי לא תני' כו' משמע דמייתי מברייתא זו ראי' לדברי רב דעדיין הוא במחלוקת ואמאי הא לסברת אביי איכא למימר אע"ג דשייך בו דין חלוקה מ"מ לאו בני מכירה נינהו והל"ל והא תני איפכא מברייתא דלעיל ונראה דאתי שפיר לפי מאי שכתבנו לעיל דגבי גזל הגר לכ"ע יכול לקדש בו את האשה כמפורש בברייתא דזבחים אפ"ה ס"ל לרבא בב"ק דף ק"י דאשם קרי' רחמנא ואין בו דין חלוקה א"כ ע"כ צ"ל דרבא לית לי' סברת אביי. דהא ס"ל לרבא בהדי' בב"ק שם דגזל הגר אע"ג שיכול לקדש בו את האשה אפ"ה אין בו דין חלוקה א"כ ס"ל דברייתא דס"ל חולקין כ"ש דיכול לקדש בו את האשה ואין מברייתא קמייתא ראי' לר' יוחנן דאע"ג דס"ל לר"י דיכול לקדש בו את האשה אפ"ה אין חולקין כמו בגזל הגר ומברייתא שני' מייתי ראי' לרב כיון דחולקין כ"ש שיכול לקדש בו את האשה ויש לפרש עוד בטעמא דסברות פלוגתייהו דבאמת איכא למימר דחלוקה הוי דרך קנין חליפין שמחליף עם חבירו גרע טפי דהוי דרך בזיון כדאמר לעיל דף ג' דאשה לא מקנה אח עצמה בדרך חליפין משום דהוי דרך בזיון. אלא דלמ"ד לעיל דף כ"ח דפירות לא עבדי חליפין ע"כ החלוקה הוא דרך מכירה שזה מוכר חלקו לזה וזה מוכר לזה חלקו. ושפיר ילפינן דלאו בני מכירה נינהו והיינו דקאמר אביי דלית בהו דין חלוקה כלל ר"ל אפי' דרך מכירה ולפ"ז י"ל דלמאי דאמר לעיל שם בפלוגתייהו דר"נ ור"ש אי פירי עבדי חליפין תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי מעות קונות דבר תורה אי משיכה קונה ואמר שם דר"ל ע"כ כרב ששת ס"ל דפירי עבדי חליפין א"כ י"ל דרבא לטעמי' דס"ל בב"מ דף מ"ח דקרא ומתני' מסייע לי' לר"ל אלמא ס"ל דפירי עבדי חליפין ואיכא לאוקמי קרא בדרך חליפין. ואביי דקאמר הכא כוותי' דר"י מסתברא היינו לטעמא דר"י דס"ל דפירי לא עבדי חליפין וע"כ קרא בדרך מכיר' וממילא בגזל הגר שפיר יכול לומר דמיירי בכלי דשייך בהו דין חליפין או למ"ד דמטבע נעשה חליפין דה"ל ככלי כדאי' שם בב"מ דף מ"ה ע"ב ואפשר לפרש דהיינו דקאמר אביי וסתם ספרי מני ר"י ולא קאמר דמוכח מקראי יתירא דמייתי בהך ברייתא אלא דדייק דלא מיירי בדרך חליפין דהא ר"י ס"ל בב"מ דף מ"ז דדין חליפין הוא בכליו של מקנה כדקאמר שם דס"ל דגואל נתן לבועז וס"ל כמ"ש התו' שם דוקא כליו של מקנה א"כ לא שייך הכא בקרבן נגד קרבן דין חליפין כלל וע"כ דרך מכירה מיירי. ובזה נר' לענ"ד ליישב דברי רש"י בזבחים דף מ"ז בד"ה לך הוא ולבניך וכו' ואגזל לחודא קאי שנראה לכאורה שזה סותר דברי עצמו במנחות דף ע"ג ע"ב בד"ה לקדש בו וכו' כדאמר המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת ואין לדחוק ולפרש דבזבחים מפרש רש"י ז"ל אליבא דאביי ובמנחות פי' כן אליבא דרבא דהא לרבא ע"כ צ"ל דר"י לית לי' כלל הנך לימודים דברייתא דאין חולקין זה כנגד זה והרי במנחות קאמר בתחלה דר"ש יליף מכל מנחה בלולה בשמן ופריך ההיא מיבעי' לי' לכדתני' מנין שאין חולקין מנחות נגד זבחים וע"ז משני רבינא אתי' מדתני לוי אלמא דר"ש ס"ל דאין חולקין איהו ס"ל כהך ברייתא דתנא לוי וע"כ צ"ל אליבי' דוקא בגזל הגר והדרא קושי' לדוכתי' על רש"י ז"ל דפי' איפכא ולפמ"ש יש ליישב דבריו ז"ל בזבחים דמייתי עיקר ברייתא דתנא לוי מפרש רש"י ז"ל שפיר דקאי דוקא אגזל הגר דמסתמא לא פליג אברייתא דאין חולקין קדשים נגד קדשים קלים ול"ל כדס"ל לרבא דדוקא לענין חליפין מיעטה התורה דאין חולקין דהא לוי ס"ל בכלי של מקנה כדאיתא בפ' הזהב דף מ"ז אבל במנחות דקאי שם אליבא דר"ש דס"ל כהך ברייתא דתני לוי שפיר יש לפרש לענין חליפין דוקא אבל דרך מכירה נפקא לי' מיהי' לך דאכולה קרא קאי ועמ"ש לקמן בפי' רש"י ז"ל והנה תוס' במנחות שם כתבו בד"ה אפי' לקדש בו את האשה וכו' וא"ת האיך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא וכו' וי"ל דה"מ קודם חלוקה ע"ש נראה מדבריהם דס"ל דהיינו טעמא דרבא דלא חייש לסיוע דאביי משום דאין הכרח מברייתא דיש לחלק בין קודם חלוקה ובין לאחר חלוקה אלא צריך להבין כיון דאחר חלוקה מקרי ממון למה לא יכול לחלק בתחלה הא הוי כמו שאמר שדי מכורה לך לכשאקחנו וה"נ אפי' קודם חלוקה יוכל לומר דבשעת חלוקה יתקיים המכירה וצ"ל באמת לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"א לחלק בזה והיינו באמת טעמא דר"מ דס"ל אינה מקודשת משום דמוכח מהני קראי אבל ר"י לשיטתו דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר יש לחלק בזה אך אכתי יש לומר דשפיר קאמר אביי לסיוע לר' יוחנן דהא ר' יוחנן ס"ל בעצמו דף ס"ב דאם אמר פירות ערוגה זו תלושין וכו'. כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ה"נ כיון שבידו לחלק לא הוי דבר שלא בא לעולם אליבא דר' יוחנן ודו"ק

ברש"י ד"ה הצנועים וכו' אלא חולקי' דרך עלוי וכו' הא ר"י ס"ל וכו' ר"ל דהוכיח רבא דאע"ג דסתם ספרי ר"י מ"מ מדמצינו בברייתא זו איפכ' דאית בהו דין חלוקה ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל לאו ר"י הי' ולולי דבריהם הי' נר' לי דדקדוקו של רבא מהא דקתני הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרים חולקים דמשמע דלא הי חולקים חלק שלהם דא"כ אמאי קרא להם גרגרים במה שנטל כל אחד חלקו אלא שהפי' כן הוא דהצנועים כשמשכו את ידיהם נתנו כולם במתנה וכיון שזכו בו מדין מתנה הי' חולקים חלק כחלק במתנות ומזה הוכיח דיש בו דין מכירה דאל"ה כיון שהצנועים מושכים את ידיהם הי' חלק צנועים כדין דבר המופקר כיון שאין בו דרך מתנ' כלל וגם אין שייך בו זכי' בדבר המופקר אלא כל מה שתגיע לכל א' יכול לאכלו ומדנקט לשון חולקים משמע דבר מכירה ובר מתנה הוא א"כ הצנועין הי' כח בידיהם ליתן במתנה והנותרים יש כח בידם לזכות במתנתם וע"ז משני דבאמת ההוא חולקים לאו חלוקה ממש אלא שהי' אוכלין חלק הצנועין דרך חטיפה ממש כל מה שהי' מגיע בידו מחלק הצנועים וכן נראה מדברי תוס' דקאי על חלק הצנועין: ולפ"ז אתי שפיר מה שדקדקנו לעיל הא דקאמר רבא וכרב מי לא תני דהא משמע מדברי אביי דדין חלוקה עדיפא טפי ממכירה וא"כ אין ראי' לרב לענין מכירה ולפמ"ש דהוכחה הוא מדיש בו דרך מתנה אתי שפיר דפשיטא הוא בכל הש"ס דמכירה ומתנה דין אחד להם וכיון דאית בהו דין מתנה אית בהו דין מכירה והיינו ממש כרב וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מאי שהוכרחנו לעיל דרבא פליג אדאביי די"ל מכירה דין גרוע ודין חלוקה וכדשמעינן להו בגזל הגר דבר מכירה הוא כדמפורש בברייתא דזבחים כנ"ל ואפ"ה ס"ל דאין חולקין דלאו בר חלוקה הוא כדאיתא בב"ק דף ק"י ונראה דנפקא ליה לרבא מדקשיא הני ברייתות אהדדי וע"כ צ"ל דאע"ג דקאמר בברייתא דלעיל דאין בו דין חלוקה מ"מ מכירה עדיפא ולכך שייך בהו דין מתנה ולכך הגרגרין חולקין חלק הצנועין וכולה ר"י הוא והיינו דקאמר וכרב מי לא תניא י"ל דרב נמי ידע ברייתא זו דאין בו דין חלוקה אלא דס"ל דמכירה עדיפא ותניא כוותיה. ובזה א"ש טפי לשון הש"ס שחטף חלקו וחלק חבירו דלכאורה בחלקו לא שייך לשון חטיפה אלא דלפמ"ש שגם בחלקו הי' בו יותר מן הראוי להגיע אליו אם הי' הצנועין נוטלין חלקם אלא שכיון שלא נטלו הצנועים ממילא הגיע לכל א' יותר וכיון דבחלק הצנועים לא שייך דין חלוקה נקט לשון חטף אף אם הי' נוטל בשוה עם חבירו גרגרן אבל מתוך שנטל יותר מחמת חלק הצנועין חטף יותר אף חלקו של חבירו גרגרן כמ"ש תוס' ודוק

ע"ב בגמרא שמעת מיני' דר' יוחנן תרתי וכו'. נראה דטעמא דר' יוחנן בהא דמחלק בין שגגת מעשר לשגגת הקדש ולא מפרש שניהם בענין א' שאין שניהם רוצים נהי דלר' יעקב י"ל דפשיטא לי' גבי הקדש דמודה ר"מ דמתחלל בשוגג מדחייבה התורה קרבן מעיל' כמ"ש רש"י לקמן וכיון דמתחלל ממילא הוי קידושין והיינו דקאמר אלא איהו מי לא ניחא לי' דליקני אתתא ממילא כיון דעכ"פ מתחלל אבל לר' ירמי' צריך להבין טעמא דר' יוחנן ונראה דטעמא הוא משום דס"ל כיון דטעמא דר"מ בהקדש דאמר במזיד קידש משום דס"ל דהקדש במזיד מתחלל והיינו משום דכיון שרוצה לגזול ולקדש בו אשה מיד מתחלל כמ"ש תוס' בד"ה אף במכר לא קנה וכו' (וגם כתבו שם מיהא במעשר קאמר ר' מאיר וכו' וכוונתם דלא תקשה מ"ט דר"מ במעשר דלא קידש במזיד) אך אכתי קשה לכאורה כיון דאמרינן לקמן דף נ"ה אימר דשמעת לי' לר"מ בקק"ד בקדשים קלים מי שמעת לי' א"ל האי מדרבנן ור' יעקב שמי' ק"ו קדשי קדשים מתחלל קדשים קלים לא כ"ש א"כ קשה בהאי ק"ו גופי' איכא למילף דמעשר שני אע"ג דס"ל לד"מ דממון גבוה הוא מדכתיב קודש לה' מ"מ כיון שרוצה לגוזלה מתחלל. ומאי טעמא דר"מ דאמר במעשר שני במזיד לא קידש נימא נמי כיון דרוצה לקדשה בו מיד מתחלל ואע"ג דכתיב וצרת הכסף בידך. דהא גם בהקדש כתיב ונתן הכסף וקם לו ואפ"ה ס"ל לר"מ דאינו אלא למצוה ותו דא"כ איפרוך ק"ו בקדשים קלים דמעשר שני יוכיח ועוד הא דקאמר לקמן בהמה הנמצא' מתחלל על שלמים לר"מ אע"ג דרוב בהמות שלמים שבירושלי' הם מדמי מעשר שני כדאי' בפסחים דף ז' וכן הקשה בספ"י שם וע"כ צ"ל דלא עדיף קדושת מעשר שני משאר קדשים דמתחללין בו כשהוא רוצה לגוזלה לכך ס"ל לר' ירמיה דע"כ צ"ל הא דקאמר במעש' שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דהיינו שהיא שוגגת או מזידה אבל הוא שוגג ולא מכוון לגזול וא"כ בכה"ג צרי' לפרש דברי ר"י דמיירי בשוגג או מזיד דידה דאי במזיד דידי' היינו ששניה' רוצים הא בכה"ג אף ר"מ מודה ובמאי פליגי והיינו דקאמר לפי שאין אשה רוצה אבל בהקדש קאמר ר"מ במזיד קידש ובשוגג לא קידש והיינו משום דס"ל דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל וא"כ מיירי ע"כ במזיד או שוגג דידי' ולכך מפרש שגגת מעשר מפני שהיא אינה רוצה והקדש מפני שאין שניהם רוצים. ונראה דלפ"ז צ"ל דס"ל לרבי ירמי' דהקדושין הם מיד במקומו כתי' שני של רש"י בד"ה משום אונסא דאורחא וכו' דאי נימא דהקדושין אינן חלין אלא בירושלים א"כ לא דמי להקדש כלל כיון דאפי' אם אינו מתחלל מותר לאכול בירושלים. א"כ מהיכי תיתא נימא דדעתו לגזול את המעשר ובאמת מהאי טעמא ס"ל לרבי ירמי' דליכא בדידי' משום אונסא דאורחא כיון דהקדושין הם במקומו אין האחריות עליו לפ"ז נראה דר' יעקב ס"ל כפי' ראשון של רש"י דהקידושין אינן אלא בירושלים אין כוונתו לגזול את המעשר כיון