המקנה קעד

תלוי' וזבין דקי"ל דהוי זבינא כדאיתא בב"ב דף מ"ח משא"כ באין לו חלק בו הוי כמו תלוי' ויהיב ולפ"ז י"ל דס"ל להב"ש דטעמא דמר זוטרא דלא אכיל אף שהי' לו חלק בו משום דס"ל כמ"ד בב"ב שם דתלי' וזבין לא הוי זבינא ובזה אתי שפיר דאמימר ומר בר אשי אכלי אף לבתר דאתי מרי בר איסק דהיינו דאזלי לשיטתייהו דס"ל שם גבי תלי' וקדיש דתלי' וזבין הוי זבינא. אך הנראה דאי אפשר לפרש דסבירא ליה לרש"י דלהבא מועיל משום שיש לו חלק בו אלא למפרע אינו מועיל משום כיסופא דהא משמע דלא חשש רבא כלל לקידושין משום גזל ואם נימא דמועיל להבא למה לא נימא דמועיל למפרע משום ברירה דנימא הבורר הדבר שזה חלקו המגיע לו כדאמרי' בעלמא בכל אחין שותפין שחלקו למ"ד יש ברירה ואע"ג דקי"ל דבדאורייתא אין ברירא היינו להקל אבל להחמיר וודאי חיישינן ועוד הוכחתי בק"א סי' כ"ח דע"כ ס"ל לרש"י דלא מיירי בסרסור שיש לו חלק בו מדכתב רש"י ז"ל דלא דמי לתרומ' משו שעומד לתרו' ואם יש לו חלק ה"נ עומד לחלוקה ומהאי טעמ' גבי מרי בר איסק אמרי' דלא אמר כלך אצל יפות אלא משום מצוה משום דהי' לו חלק בו כנ"ל ע"ש ועוד דוחק גדול לפרש דהא דאמר משום כיסופא ואינה מתקדשת היינו דוקא למפרע אבל להבא מקודשת. והעיקר נר' לי בדברי רש"י ז"ל לפרש איפכא דלהבא ודאי לא מועיל בקידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו כמ"ש הב"ש בס"ק ד' אם ייאשו הבעלים לאחר שקידש את האשה אינו מועיל אפי' למאן דסבר דמועיל שינוי רשות ואח"כ יאוש מ"מ לא הוי קידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו וטעמא דמסתב' הוא כמ"ש לעיל דף י"ג דאפי' אם נימא דקנחה האשה מחמת מחילת הנגזל מ"מ במה קנה אותו הגזלן כיון שכבר אינו ברשותו ואיך תתקדש בדבר שאינו של הבעל כלל אפי' אם יאמר הבעל אח"כ התקדשי לי בו אינו מועיל כיון שאין לו שום קנין בו וה"נ אין מועיל אפי' אם מוחל הנגזל בפי' לגזלן מ"מ אינה מקודשת כיון שלא היה שלו בשעת נתינה במה יקנה עתה ועוד הא כתב הבית שמואל סימן ל"א דלרש"י ותוס' לא מהני בגזלן אפי' קנה אח"כ מן הנגזל ע"ש וצ"ל דאי לאו משום כיסופא הי' מועיל למפרע וגם מתחלה הי' ניחא לי' בכך וקנה אותו הבעל קודם הקידושין ותו קשה דהאיך נימא דהוי קידושין להבא הא רבא ס"ל לעיל דף י"ב ע"ב דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני עד דאמרה הן א"כ מה יועיל הקידושין אח"כ כיון שכבר קיבלה הוו ליה שתיקה אחר מתן מעות אע"כ מיירי בקידושין למפרע. ועפ"ז נראה דיש ליישב קושי' התוס' דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואיך תתקדש למפרע ולפמ"ש דטעם דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל דהוי קידושין להבא משום דכיון דלא קנה המקדש במאי תתקדש ותו דלא אמרם הן והוי שתיקה לאחר מתן מעות מ"מ לפמ"ש הב"ש דהאי אריסא הו"ל חלק בו א"כ אי לאו משום טעמא דכיסופא כיון דהיא מתרצה השתא בחלוקה ממילא הוי קידושין למפרע אי אמרינן דיש ברירה בדאוריית' לחומרא אמרי' הוברר הדבר למפרע דבשעת קידושין נמי הי' חלקו המבורר כדקי"ל גבי אחין שחלקו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא וראיתי בב"ח שכתב ג"כ הטעם לפי' רש"י דמהני קידושין למפרע משום דהוי לסרסור חלק בו ולכאורה אין בזה טעם ולפמ"ש אתי שפיר דהוא מטעם דחיישינן דיש ברירה כנ"ל ודוק כן נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ושיטת הריטב"א דמפרש להבא צ"ע. ונראה דס"ל להריטב"א וב"ש דהכא שאני דאף דלא קנה המקדש מ"מ כיון דאמר רבא לעיל דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני א"כ ה"נ כיון דמרא דשיכרא ניחא לי' בקידושין הוי כאלו אמר לאשה הילך מנה והתקדשי לאריסא לא דמי למ"ש הב"ש לעיל דלא מהני יאוש אחר נתינת הקידושין משום דהתם לא ניחא לי' לנגזל בקידושין אלא דאכתי קשה דהא שתיקה לאחר מתן מעות ולא מהני כנ"ל ודוחק גדול לאו קמא שאמר לה אח"כ עוד הפעם עם התקדשי לי והיא אמרה הן ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס' וצ"ל דמיירי בענין דמוכח שהוא נתרצה בקידושין דהוי כאומרת הן כמ"ש בסי' כ"ח ודוק

בתוס' ד"ה אם נמצא יפות מהן וכו' משמע מדבריה' דס"ל כרש"י ז"ל דמיירי לענין קידושין למפרע כמ"ש בסמוך ולכך כתבו דמיירי דשווי' שליח דומי' דהתם שתרומתו תרומה למפרע אך אכתי קשה דהתם לא משני דשווי' שליח אלא אליבא דאביי דס"ל יאוש שלא מדע' לא הוי יאוש אבל הכא הם דברי רב' דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש דאמרי' אלו הוי ידע הוי מייאש א"כ לא בעי' דשוי' שליח אלא אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' ולכאורה הי' נראה דקושייתם הוא לפמ"ש שם התוס' בב"מ דף י"ב בד"ה אם יש יפות וכו' וא"ת ונימא דהשתא וכו' כדאמרינן לעיל גבי יש בו סי' דאפי' לרבא וכו' וי"ל כיון דחזינן בי' דניח' לי' השתא אמרי' נמי ניחא לי' מעיקרא משום מצוה עכ"ל א"כ ממילא הכא דליכא מצוה מודה רבא דלא מהני למפרע ויותר נראה דס"ל להתוס' דלמאי דקאמר התם ה"נ מתברא דשווי' שליח דמה אתם לדעתכם וכו' תו אין צריך למ"ש תוס' שם לחלק משום מצוה אלא עיקר הטעם אפי' לרבא משום דשוי' שליח ומאי דקאמר התם תרגמא רבא אליבא דאביי היינו לפי הס"ד הוי מחלק משום מצוה אבל כיון דבל"ז צ"ל בשוי' שליח כדמסיק ה"נ מסתברא תו א"צ לטעם דמצוה והו"ל למימר התם שאני דשוי' שליח ותו דאפ"ה קשה להו מאי מייתי מהתם כיון דעכ"פ מיירי התם בשוי' שליח ולא הוי הכא דומי' דהתם מיהא לפ"ז קשה התם גבי מרי בר איסק דאמר שם נמי לא אמרו כלך וכו' כמו הכא והתם לא מיירי בשוי' שליח וצ"ל דהתם מיירי מר זוטרא לענין שלא רצה לאכול השתא כדקאמר שם השתא אמאי לא אכל מר. אך קשה דמשמע לעיל ד"ף מ"ח ע"ב דאמר אביי גבי הא דמשני הב"ע דאמר לשלוחו הלוני של כסף וכו' ותני במתני' סתמא אינה מקודשת אפי' אמר אח"כ דניחא לי' בזהב כדתני בסיפא דמתני' ובכולן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואמאי נימא נמי כיון דשוי' שליח ואח"כ גילתה דעתה דניחא לה אף בשל זהב מהני גילוי דעת למפרע ורבא לא פליג עלי' לדינא וצריך לחלק כיון דפירש של כסף גרע טפי משא"כ הכא דאף דמסתמא דעתו על הבינונית מ"מ כשמגלה דעתו שהי' דעתו על היפות אינו סותר דבריו הראשונים. מיהא לולי דבריהם נראה יותר כמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל דא"צ לדחוקי בהכי אלא משום דנהי דע"כ מיירי הכא בקידושין למפר' משו' דלהב' לא מהני מה שנתרצ' בעה"ב כיון דהוי לאחר נתינ' כנ"ל ותו דהוי שתיקה לאחר מתן מעו' כנ"ל מ"מ כיון דהאי אריס' הי' לו חלק בו כמ"ש הב"ש א"כ אי הוי מתרצה והי' חלוקה מרצונה ממילא הוי קידושין למפרע למאי דקי"ל יש ברירה לחומרא ה"נ אמרינן הוברר הדבר שזה שקידש בו הוא חלקו המבורר לו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא ודו"ק:

שם בגמרא כי קאמר ר' יוסי הגלילי מחיים וכו'. הנה רש"י ז"ל פי' בב"ק דף י"ב ע"ב מחיים שאחריות עליו ע"ש ונתקשו כל המפרשים בלשונו דהא ע"כ טעמא דריה"ג לאו מטעם אחריות דהא בקדשים שחייב באחריותן ר"ש הוא דמחייב אפי' בקדשי קדשים וטעם דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ומאי בעי רש"י בזה וכי קדשים קלים שאין אחריות עליו כגון שאמר בלשון נדבה הרי זו שלמים לא מתחייב ריה"ג ותו דא"כ הל"ל דמתני' דהכא אפי' מחיים ובקדשים שאינו חייב באחריותן ונר' לענ"ד ליישב דבריו ז"ל דמפרש התם הכי לפי הסוגי' שם דקאמר דמתני' בנכסי' שאין בו מעילה כריה"ג ומקשה והתנן המקדש בחלקו וכו' ומשני כי קאמר ריה"ג מחיים דקשי' לי' אהך סברא דמחיים הוי ממונא וחייב בהזיקא ולאחר שחיטה הוי ממון גבוה דכיון דהוא צריך להקריבו וליתנו לגבוה יכול המזיק לומר מאי אפסדתיך הא סופו להקריבו לגבוה ואפי' אם ימתין עד שיומם ויפדנו גם ז"א חדא מי יימר דהוי מומא דהא עובר עליו בבל תאחר וצריך להקריבו ברגל ואפי' אם יהי' בו מום צריך העמדה והערכה ויעריך אותו כפי' שוי' ובדמים יקח קרבן אחר להקריבו לגבוה וסוף סוף מאי הפסידו וצ"ל משום דלריה"ג קק"ל בני מכירה נינהו ויכול למכור אותו לאחר בחייו והדמים חולין כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"ב ושפיר הפסידו ממון אבל אכתי קשה תינח קק"ל שאין אחריותו עליו שפיר הפסידו מפני שהיה יכול למוכרה ולהשתמש בדמיו שהם חולין אבל קדשים שאחריותו עליו כגון דאמר הרי עלי שלמים והפריש קרבן כיון שהפרישו לתשלומי נדרו אינו יכול למוכרה ומחויב להקריבו לקיים את נדרו וכיון דלאחר הקרבה לאו ממון הוא מאי הפסידו מיהא נ"ל דאף דריה"ג לית לי' דר"ש בקדשי קדשים שאחריותו עליו דגורם לממון לאו כממון דמי אע"ג דיצטרך עתה להביא קרבן אחר והפסידו מ"מ גורם לממון בעלמא הוא אבל בק"ק כיון דבאמת מחיים ממון דידי' הוי אינו יכול להתנצל המזיק ולומר מאי אפסדתיך דהא עכ"פ הפסידו ג"כ שאחריותו עליו וצריך להביא קרבן אחר וכיון דהזיק ממונו וגם הוא גורם לממון חייב בהזיקו וזהו שפי' רש"י שאחריותו עליו לתרץ דברי ריה"ג דקאמר סתמא אבל פשיטא בקק"ל שאין אחריותו עליו דהוי ממון שהרי אינו יכול לומר מאי אפסדתיך שיכול למוכרה כן נר' לענ"ד ובחידושי ב"ק הארכתי בזה ודו"ק. ברש"י ד"ה בה' לרבות קק"ל וכו' אע"ג דאין נשבעין על הקדשות וכו' משמע דס"ל דילפינן מהאי קרא דנשבעין עליהם ובב"ק דף י"ב ע"ב מפור' יותר בדברי רש"י ז"ל בד"ה לרבות קק"ל וכו' אע"ג דקדשי שמים אין נשבעין בקק"ל נשבעין ע"ש וצ"ל דס"ל אע"ג דשבועות הפקדון חייב אפילו בנשבע חוץ לב"ד כדאיתא בר"פ שבועת הפקדון היינו משום דכל אשר ישבע עליו מרבינן בין בב"ד ובין שלא בב"ד מ"מ משמע מפשטא דקרא דמשבעינן עלי' בב"ד אלא דאכתי צריך להבין דמאי דוחקא דרש"י בהא וכ"ש לפי משמעות לשון רש"י שם בב"ק דעיקר ילפותא דיליף שם דהוי ממונא לענין נזקין הוא דוקא מהא דנשבעין עליו בב"ד ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמקרבן שבועות הפקדון לבד אין כ"כ הוכחה דס"ל לריה"ג דה"ל ממון לכל מילי כמ"ש בספר פ"י דכן הוא משמעות לשון הש"ס בב"ק דמקשה ממתניתן דהכא אהא דמדמה שם לשבועת הפקדון לענין נזקין משמע דס"ל להמקשן דע"כ לריה"ג לענין שבועת הפקדון דוקא קאמר לכך פירש רש"י דבאמת הא דנפקא לי' דהוה ממונא לנזקין ולכל מילי היינו משום כיון דפשטא דקרא משמע דנשבעים עליהם אע"ג דממעטינן הקדשות בשבועה מדכתיב רעהו כדאיתא בב"מ דף נ"ז ע"ב ע"כ דקק"ל קרינן ביה רעהו וה"ה לענין נזקין אע"ג