המקנה יז

לא ידעינין אלא משדה ולפמ"ש י"ל דבאמת הא דבעינן באשה שיעור פרוטה שהי' בימי משה משום דבפחות מזה לא מיקרי כסף בזה ילפינן אשה משדה דכתיב בי' כסף אבל מה דבעינן באשה פרוטה שבאותו שעה אף אם הוא יותר מפרוטה דמשה משום דגנאי הוא לה בהא ליכא למילף משדה ואדרבה בזה ילפינין שדה מאשה. ובזה אתי שפיר הא דמקשי שם והתני' אע"פ שאין אשה נקנית בפחות מש"פ וכו' ולא משני דהתם מיירי כגון שהפרוטה שבאותו שעה הוא יותר מפרוטה דמשה דאף דאין אשה מתקדשת בו משום גנאי מ"מ מהני בקרקע כיון דאית ביה שיעור כסף ולפי מ"ש דעיקר מילתא דר' אסי שם דיליף קרקע מאשה היינו דווקא בענין זה שפיר מקשה ועיין לקמן דף י"ב. ובתו' דף י"ג מה שכתבנו שם ודו"ק:

שם בא"ד ועוד דלקמן בעי בגמרא וכו'. הנה לפי מ"ש תוס' לקמן דף י"ד ע"ב ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ועוד אומר ר"ת דאפי' בקרקע אין קנין לנכרי בשטר א"כ י"ל כיון דילפינן הכא משדה עפרון לא מצי למילף מיני' שטר כמ"ש תוס' בסמוך לענין חליפין ובזה יתורץ גם מה שהקש' מחזקה כמו שיבואר שם בס"ד. אך אכתי קשה איפכא לפי מ"ש תוס' שם דף י"ד ע"ב דבב"ב דף נ"ד משמע דאין קנין שטר לנכרי אמאי אי ילפינן כל קניני אשה משדה ה"נ הוי לן למילף קניני שדה מאשה דנקנה בשטר מיהו לפי מ"ש תו' בד"ה ומנין שאף בשטר דליכא למילף מאמה עברי' משום דהתם אב כותב ממילא אין קושי' דניליף קניני שדה מאשה או אשה משדה כיון דלא דמי להדדי דהתם מוכר כותב והכא בעל כותב ומה שהקש' מהרש"א דאימא לקמן בעי לפי המסקנ' דאשה בפחו' משוה פרוטה לא מקניא נפשה וכו' ר"ל דהא נקנית בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכתב דיש ליישב נראה כוונתו דדוקא בחליפין שהיא מתקדשת עצמה בחליפי אותו דבר שהוא נותן לה לא מקניא עצמה בחליפי אותו דבר שהוא פחות מש"פ שהוא גנאי לה אבל בשטר שהקנין הוא במה שכתוב בו אין זה גנאי תדע דהא מקשה הש"ס לקמן דף ט' ע"א הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר כותב הכא בעל כותב אלא דהכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנ' הא לאו הכי ה"א דמתקדשת בשטר שלה שהיא כותבת וכ"ש דאין גנאי בשטר שהוא פחות משו' פרוטה שהוא נותן לה וק"ל:

שם בא"ד לכך נר' לר"ת וכו' כשיש באותה חליפין שו"פ כעין כסף דקרא וכו'. הנה מדברי ר"ת אלו נר' דלא כמ"ש תוס' רי"ד הובא בריטב"א והביאו ב"ש סי' ך"ט ס"ק ב' בשם הש"ג דהא דקאמר דלא מהני חליפין באשה אפי' יש בו ש"פ היינו דווקא שמקדשה במנ' ולא נתן לה המנה ועושה קנין סודר לחזק הדבר אבל כשמקדשה בסודר עצמה אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה היא מקודשת ומדין כסף. והיינו ע"כ משום דמפרש כפי' רש"י דגנאי הוא לה שיתקיים הקדושין ע"י חליפין כיון דעיקר הקידושין הוא במנה שמתחייב לה ועיין מה שכתבנו בזה לקמן ריש דף ה'. ולכאורה נר' כדברי הריטב"א מדברי הירושלמי שהבי' הרי"ף דע"כ בשטר דקתני במתני' היינו שאין בו שוה פרוטה דאי לאו הכי בל"ז מקודשת מדין כסף משמע דאף אם מקדשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בו ש"פ מתקדשת מדין כסף (ועיין מ"ש לעיל במתני' דיש לפרש דברי ירושלמי בענין אחר) גם לקמן דף מ"ח ע"א לאוקימתא דר"נ בר יצחק דמוקי בשקדשה בשטר שאין עליו עדים וכו' משמע דאפי' בשקידשה בתורת שטר אפ"ה אם יש בנייר שוה פרוטה ס"ל לחכמים דמקודשת וכן משמע לקמן דף כ"ב ע"ב בהא דקאמרי' שם אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה ועמ"ש שם א"כ יש ללמוד דה"ה לענין חליפין הדין כן וכדברי הריטב"א ועוד נר' דמשמע כן ממאי דמקשה הש"ס לקמן ד"ח ע"א אהא דקאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנ' בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ולר"נ דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למיימר. וקשה דלכאורה לפמ"ש תוס' בשם ר"ת בב"מ דף מ"ו ע"ב דחליפין שוה בשוה מודה ר"נ דמהני א"כ דילמא ממעט שוה בשוה ולפי דברי הריטב"א הנ"ל ניחא דוודאי כל שוה בשוה אית בי' בל"ז מדין שוה כסף ככסף ואף שאמר בתורת חליפין לא גרע בזה דין ש"כ אלא דבמטלטלין דאין מעות קונות על זה שייך דברי ר"ת דבשוה בשוה קונה מדין חליפין אבל גבי עבד דנקנה בכסף ע"כ הא דממעט חליפין היינו כשאין בו שוה פרוטה או בענין חליפין דאשה שמתחייב במעות ועושה קנין סודר לחזק הענין. א"כ לא שייך לומר דממעט שוה בשוה דאם לא יועיל מדין חליפין יועיל מדין ש"כ מיהו יש ליישב לדעת הר"ת כמו שיבואר בסמוך ואפשר דלא ס"ל לר"ת האי דינא דאין אשה מתקדשת בכה"ג שמקדשה בחפץ ואין נותן לה החפץ רק שעושה ק"ס לחזק הענין כדברי הריטב"א מיהו יש להביא ראי' לדבריו והא דקאמר לקמן דף נ"ב ע"ב גבי המקדש בחלקו וכו' וכן אשה בעזרה מנין ולא משני כגון שמתחייב ליתן לה הקדשי' ועושה ק"ס לחזק הענין. משמע דבכה"ג לא מהני ועיין בסמוך. אך לפ"ז קשה לכאורה על מה שכתב הב"ש בסי' כ"ט בשם הרש"ך דכשמקנה לה הטבעת קידושין ע"י ק"ס דהיינו שהיא נותנת לו סודר שלה שע"י זה תקנה הט"ק מהני והיינו כיון שהיא קונה את הט"ק ע"י סודר שלה ל"ד כלל לחליפין ואין זה גנאי לה שהרי היא מתקדשת ע"י הטבעת ולא דמי לדינא של הריטב"א הנ"ל דהתם הוא נותן לה סודר שלו שע"י זה יתחזק הענין שתתקדש לו וזה הוא גנאי לה א"כ קשה מאי מקשה לקמן וכי אשה בעזרה מנין הא י"ל שמקנה לה הקדשים ע"י סודר שלה דבזה ליכא גנאי כמ"ש הרש"ך ואפשר לומר דהתם הם דברי ר' יהודא ור"י ס"ל בב"מ דף מ"ז דבעינין כליו של מקנה דגואל נתן לבועז א"כ הי' צ"ל שהוא נותן סודר שלו לקנות ע"י זה הקדשי' וזה דומה לחליפין דכיון שהסודר שלו גנאי הוא לה שדומה כאילו היא מתקדשת על ידו והוי כענין דינא דהריטב"א הנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמר ר"י לקפחני בהל' הם באים וכי אשה בעזרה מנין דזה הוא קיפוח לר' יהודא דס"ל בכליו של מקנה דלר' יהודא לא משכחת לה. ועיין מה שכתבנו לקמן שם בזה ובזה מתיישב נמי הא דלא קאמר שיכול להקנות לה הקדשים אגב קרקע דקיי"ל דלא בעינן ציבורין דאין אשה מתקדשת בכה"ג שמקנה לה הקדושין אגב קרקע משום דכיון דסגי בקרקע כל שהוא כדאי' לקמן דף כ"ו ע"א גנאי הוא לה כמו בחליפין וצ"ע בזה לדינא

שם בא"ד וכך משמע לקמן גבי נמכר לנכרי וכו' לכאורה קשה לפי מה דאמרי' לקמן דף ז' ע"א באומר הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני וקאמר עלה וכך לענין ממונא א"כ דילמא איצטריך קרא למעוטי בכה"ג כגון שאמר ישראל לישראל אחר הנמכר לנכרי הילך חפץ זה ותמכור עצמך לנכרי דהו"ל חליפין בישראל אך הנר' דזה אינו דמשמע מדברי הר"ת שכתבו בסמוך דצריך ליזהר שלא ליכתוב וקנינא מיני' דאין שליחות וזכי' לנכרי משמע דבלא זכי' ושליחות לא מהני סודר של העדים. משום דס"ל דאין ללמוד מדין עבד כנעני אלא בקנין כסף ולא בקנין חליפין א"כ ליכא למימר בכה"ג דאינו מועיל אלא מדין שליחות וזכי' וזה אינו בנכרי א"כ מ"ש דצריך ליזהר הוצרכו לזה להוכחת הר"ת ועיין מ"ש לקמן דף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אלא לדמי' וכו' אך הנראה דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל בשם הרש"ך דאל"ה ליתי' להוכחת הר"ת די"ל דהא דממעט חליפין בנמכר לנכרי היינו בענין שישראל נותן לישראל אחר הנמכר לנכרי איזה חפץ ומקנה לו החפץ ע"י סודר שנותן הנמכר לנכרי לאותו ישראל שמתחייב לו החפץ שעל ידו הוא נמכר לנכרי דזה הוי בוודאי חליפין גמור בישראל וכן בשדה עפרון י"ל בכה"ג. ולפי סברת רש"ך א"ש דליכא לאוקמי בהכי דבכה"ג מועיל אפי' באשה כיון שאין החליפין בעיקר הקידושין וכן בנמכר לנכרי לא שייך למעט בכה"ג דאין החליפין בעיקר המכירה כלל ודו"ק: בא"ד ויש לומר דהיינו לבר מחליפין וכו' ונראה דלדעת הר"ת בב"מ שהבאתי לעיל דבשוה בשוה מודה ר"נ דמהני אפי' בפירות וקשה לכאורה עליו קושי' הנ"ל דמאי מקשה לקמן בדף חי"ת ע"א גבי נמכר לנכרי לר"נ דלמא ממעט שוה בשוה וצ"ל דקושי' הש"ס הוא דבכה"ג בוודאי מועיל אף בנמכר לנכרי דלא מיעט התורה אלא שאין נמכר בק"ס ומנ"ל לממעט שוה בשוה א"כ בל"ז מוכרת לומר דהא דקאמר לנכרי בחדא לאו דווקא דהא איכא חליפין דשוה בשוה דמועיל אפי' בנמכר לנכרי ועמ"ש לקמן דף ח' בזה: בא"ד וי"ל דריבוי קנינים גמרי' מהיקשא וכו' הקשה בס' פ"י דמנ"ל להש"ס להקשות ואימא ה"נ דלמא ילפינין אפי' מיעוט קנינים וילפינין מעבד עברי דאין נקנה בחליפין ונר' די"ל כמ"ש התוס' לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו' דאי מהיקשא לחוד הו"א דבעינן ב פרוטות כדבעינן גבי אמה עברי' א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא ילפינן באמת מהיקשא דבעינן ב' פרוטות וא"ל דא"כ למה לי ג"ש דקיחה קיחה. ז"א די"ל איפכא דג"ש דקיחה קיח' אתא לרבות חליפין דמתקדשת בו כמו בשדה. ותו די"ל דג"ש אתא למילף שדה מאשה דבעינן ב' פרוטות וע"כ צ"ל משום דמיעוט קנינים לא ילפינין. (א"נ דג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון עדיפא). א"כ שפיר מקשה הש"ס דאימא ה"נ לענין חליפין ונראה דהא דכתבו תוס' בשם ר"ת דחליפין בנכרי מהני ולא ילפינין מאשה שלא מהני בה חליפין היינו נמי משום דמיעוט קנינים לא ילפינן ודוק

בגמרא ולר' הונא דאמר חופה קונה וכו'. הנה הר"ן הקשה על הרי"ף מדלא הביא הא דר' הונא משמע דלא פסק כוותי' אפ"ה לא כתב הכא אלא שנויי' דלמעוטי חליפין. ונדחקו דספוקי מספקא לי' ולענ"ד דס"ל לרי"ף כיון דלקמן השיב אביי על ב' תשובת דרבא מילת' דלא כתיב' בהדי' לא קתני ומדקאמר' חופ' גומר וכו' הי' ראוי לפסוק הלכתא כרב הונא אלא דס"ל דכיון דתשובת אביי אינו אלא לר' טרפון כמ"ש תוס' שם בד"ה חופה שגומרת ממילא כיון דלא קי"ל כר"ט בב"ק שם דאמרינין דיו אפי' היכא דמפרך ק"ו ממילא דלא קי"ל כר"ה. אבל תשובה ראשונה שהשיב מלתא דלא כתיבה בהדי' לא קתני. והיינו דאין לחשוב במנין דבר הבא מק"ו שהוא בכלל אלו כמ"ש לעיל קי"ל הכי. א"כ ע"כ ליכא למימר למעוטי חופה. ודייק הרי"ף ז"ל הכי מדקאמר ולר' הונא דאמר חופה קונה מק"ו דלא הו"ל למימר אלא לרב הונא דאמר חופה קונה אלא דהקושי' הוא דלסברת ר"ה דמלתא דאתי' בק"ו אין למעט ממנינא א"כ אפי' לא קיי"ל כר"ט אין למעט ממנינא אלא חליפין ודוק

ע"ב שם מנינא דסיפא למעוטי חליצה וכו' לכאורה קשה למה לא משני כפשטא דמנינא למעוטי שאינה יוצאת בכסף