המקנה טז

שפיר יש חשש וחשד על הספיחי' של שביעית אף שרוב גידולם היה בשמינית דמדינא הי' מותרין מ"מ חיישינן שיקח מאותם שרוב גידולי' הי' בשביעית אבל משעשו כיוצא בו שוב אין חשש וחשד דמסתמ' יקח מן החדשים וכן הוא בספיחי כרוב בשמינית מיד כיון שדרכם ליגדל מיד הרבה עלין מותר אפי' באותו עלין שהתחילו בשביעית כיון שרוב גידולי' הי' בשמינית ואין חשד שיקח מן האימהות דהיינו שנגמרו בשביעית דכיון שיש הרבה כיוצא בהן שניגדלו בשמינית למה יקח מן האימהו' ומ"ש דהא מינכרא חלתא וכו' היינו שאין חשש שיחליף ספיחי' כרוב בשא' ספיחים לפי שהוא דבר הניכר כדקתני טעמא במתני' שאין כיוצא בהן בירקות השדה משא"כ בששית הנכנסת לשביעית ונגמרו רוב גידולין בששית בשאר ירקות מותרין כיון שאין דרך לגדל כלל בתחלת שביעית ואף לאחר זמן כשניתגדלו ספיחי שביעית מ"מ יש בהן היכר בין חדש לישן ולכך הם מותרין אף כשנלקטו בשביעית אבל בספיחי כרוב שיש הרבה חדשי' מיד בתחלת שביעית איכא חשש וחשד שילקח מין החדשי' ונראה דס"ל לתוס' דמוכח מזה דלא אזלינן בתר לקיטה דאין לפרש דמיירי בספיחי כרוב שנלקטו קודם שביעית דאסורין בשביעית משום חשדא דשמא יקח מן העלין דאין זה סברא כלל כיון דבשעת לקיטתן קודם שביעית כבר הותרו. איך יהי' חוזרת ונאסרת ומאי ארי' ספיחי' אטו יאסרו כל כרוב של שנה ששית מחמת חשש דשמא יקח מן החדשים אלא וודאי מיירי שנלקטו בשביעית ואפ"ה שאר ירקות מותרין וכן הוא כוונת התוס' בפ' מקום שנהגו ודברי מהרש"א ז"ל אינם מובנים לי אמנם לולי דברי תוס' ז"ל נראה דיש ליישב פירש"י ז"ל ע"פ מ"ש תוס' בפ' מקום שנהגו בסוף ד"ה כל הספיחי' וכו' וקש' לר"י דבשמעתין משמע דלכ"ע דירקות הגדילים בשביעית אסורין וכו' ובמס' שביעית משמע דשרי וכו' ותי' ר"י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעי' דבירק אזלינן בתר לקיטה הרי דמוכרח לומר דאף דלענין איסור ספיחי' לר"ע לא אזלינן בתר לקיטה אלא בחר רוב גידולי' מ"מ לענין סחורה ושאר דיני שביעית אזלינן בהי בתר לקיטה א"כ אין כאן קושי' על רש"י כלל דהא הכא באתרוג לא שייך בו איסור ספיחי' דקאמר ר"ע הן לא נזרע אלא מיירי לסחורה ושאר דיני שביעית א"כ ממילא שפיר קאמר דלא אזלינן בו בתר לקיטה כשאר ירקות אף דמ"ש תוס' שם אינו הכרח אלא לפיר"י דס"ל דספיחי שביעית עצמן אסורין אפי' קודם הביעור אבל לפי' רש"י שם דמותרין ספיחי' קודם ביעור אין קושי' ממתני' דהאומר לפועל וכו'. מ"מ אף לפי' רש"י ז"ל י"ל כן כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י ז"נ לפי תי' הר' ניסים גאון. אך תמיהני דלכאור' מפורש בר"ה דף ד דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית דהא מסקינן דרבותינו נימנו באושא דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר ובין לענין שביעית וכן פסק הרמב"ם ז"ל בחיבורו הרי דמדמה שביעית למעשר דאזל בתר לקיטה באתרוג כ"ש בירק עצמו ונהי דאין מזה קושיא על שיטת רבינו ניסים גאון משום דהתם מיירי לענין ביעיר כדמפורש שם אבל לענין איסור ספיחי' עצמם דנפקא מקרא דהן לא נזרע י"ל דבזה אזלינין בתר רוב גידולין. אבל על שיטת רש"י שם דמפרש כל הספיחי' אסורי' היינו ספיחי שביעי' עצמן דלדידי' צ"ל דלענין ביעור אזלינן בתר רוב גידולי' כמשמעות מתני' דכל הספיחי' מותרי' והוא נגד סוגי' דר"ה שם והנראה לפענ"ד בישוב שיטת רש"י שס דס"ל דמתני' דכל הספיחים מותרין דאזלינן בתר רוב גדולין היינו לענין סחורה קודם הביעור והיינו דקתני חוץ מספיחי כרוב דאין לו דין ביעור לשיטת רש"י וע"כ לסחורה אבל לענין ביעור אזלינן בתר לקיטה כדאי' בר"ה כנ"ל ובזה א"ש פירש"י על מכונו ומבואר בחידושינו שם. ואין כאן מקומו ודו"ק

דף ב ע"א תוס' ד"ה מה ירק דרכו ליגדל על כל מים וכו' ור"י פירש אם אינו ענין למעשר וכו' ולפ"ז צ"ל הא דתקנו במעשר למיזל בתר לקיטה ל"ד לעיקר דרשא דקר' דהא כתבו תוספות לעיל לענין שביעית לא אזלינן בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולו אבל לפי' רש"י ז"ל לעיל א"ש טפי דתקנו במעשר מדרבנן כמו בשביעית מדאורייתא וק"ל

גמרא דיקא נמי וכו' נראה דהאי דיקא לאו לאפוקי מתירוצא קמא אתא דלשינוי' דאתרוג דרכו ליגדל על כל מים כירק א"ש נמי הא דאמר ר"א לכל דבר דלדידיה לא שייך לומר דטעמא דדרכו ליגדל על כל מים כיון שמשוה אותם לאילן ובזה נראה לע"ד ליישב מ"ש רש"י ז"ל בד"ה דאיכ' פלוגת' וכו' כגון מתני' בג' דרכי' למעוטי חופה וכו' והרמב"ן בס' אוריין תליתאי פי' דההוא דקאמר אלא כל היכא דאיכ' פלוגתא וכו' לא חזר משינוין קמא דמתני' דהכא ודבודקין את הזב ולא שייך מקום דאיכא פלוגתא אלא היכא דנקט שוה כמו באתרוג ובכוי ובגיטי נשים וכיוצא בו ולדבריו ז"ל צ"ל דהאי דקאמר אלא הייני משום מתני' דאתרוג לחוד ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דע"כ האי דקאמר אלא היינו משום דהדר בו לגמרי משינוי' דלעיל דנקט לשון דרך משום דדרכו בכך דאי נימא דגם לשינוי זו צריך לסברא דדרכו בכך לא שייך לשון אלא דהא וודאי אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ואין צריך ליתן טעם משום פלוגתא וכבר כתבנו דהדיקא נמי לא אתי לאפוקי משינוי' קמא דלשינוי' קמא נמי א"ש דברי ר"א כנ"ל אע"כ דהדר לגמרי מסברא זו דדרכו בכך וק"ל

גמרא מנינא דרישא למעוטי חופה וכו' כבר כתבנו לעיל בתו' ד"ה היבמה נקנית וכו' דהא דאיצטריך הכא מנינא למעט חופ' ולא ממעטינן לה ממילא מדלא קתני לה בהדי' משום דהוי מצי למימר כדאמר לקמן דלא קתני אלא מלתא דכתיב' בהדי' אמנם היותר נרא' דהא דאיצטריך מנינא ולא ממעטינן ממילא מדלא קתני לה משום דאיכ' למימר תנא ושייר כדאי' לקמן דף ט"ז ע"ב וכ"ת תנא ושייר והא ארבע' קתני וכן כתבו תוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה למעוטי דרב ודרב אסי וכו' ובזה נ"ל ליישב בפשטות ק' הרא"ש ז"ל לקמן דף ה' ע"ב הא דמשני אביי מלתא דאתי' בק"ו לא קתני דהא קתני במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתי' בק"ו וכו' ע"ש ולפי מ"ש י"ל דעיקר קושי' דרבא על ד' הונא אינו מדלא תני לה במתני' דאי משום הא איכא למימר תנא ושייר אלא עיקר הקושי' מדקתני מנינא כנ"ל ולפ"ז י"ל דהא דקאמר דמילתא דאתי' בק"ו לא קתני היינו דכיון דלא כתיב בהדיא אלא דאתיא בק"ו מכסף לא שייך למנותו בתרתי ולמתני ארבעה דהוא בכלל כסף דכיון דנלמד מממונו בק"ו ולא שייך למנות אלא שלשה הכתובי' בהדיא ובכללם מה דילפינן מינייהו ו ומילא מתורץ מה שדקדקו תוספות בד"ה היבמה דביבמה באחת מהאי טעמא לא תנא מנינא דקונה א"ע בשתי דרכים דכיון דמיתת היבם לא אתי' אלא בק"ו לא שייך למנותו במנין אבל וודאי תנא נמי מלתא דאתי' בק"ו ולא קשה לאביי הא דלא תני חיפה בהדיא ברישא משום דתנא ושייר ורבא ס"ל דאפ"ה לא שייך למתני שלש כיון דבאמת איכא ד': אך לכאורה אכתי קשה הא דקאמר מנינא דסיפא למעוטי חליצה סד"א תיתי מק"ו מיבמה וכו' א"כ קשה לאביי דס"ל דברישא תנא שלש אע"ג דאיכא נמי חופה משום דכיון דאתי' בק"ו לא ממעט ממנינא א"כ היכא נמי ממעט חליצ' נימא כיון דאתי' בק"ו מגט הוא בכללה. אך באמת ז"א דאפ"ה ממעט מיתורא דמנינא כדמוכח בריש יבמות שם דכתבו התו' דאע"ג דלא מצי למיתני דרב ור' אסי משום שאינו בצרת צרה מ"מ ממעט להו מיתורא דמנינ' ה"נ כיון דבסיפא ליכא למעוטי מידי. ע"כ אתא למעוטי חליצה משא"כ ברישא דאיכא למעוטי חליפין שפיר קאמר אביי דליכא למעוטי מיניה חופה ועיין מ"ש לקמן בזה גבי מנינא דסיפא. וק"ל

פי' רש"י בד"ה למעוטי חופה וכו' שאם מסרה לו אבי' לחופה לשם קידושין וכו' צריך להבין דלמה לא פי' באשה עצמה שנכנס' עמו לחופה לשם קידושין ובס' פ"י נדחק בזה ולענ"ד נראה דאפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הפוסקים דחופה היינו יחוד גמור הראוי לביאה דווקא וכן משמע מדבריו בכתובת דף ד' כמ"ש בחידושינו שם א"כ כשמתייחד עמה לפני עדים יחוד גמור אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כדאי' באה"ע ר"ס ל"ג ועמ"ש שם. ועכ"פ איכא למיחש שמא בא עליה כמ"ש תוס' בכתובת דף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו וכו' דבארוסה כיון שמתייחד עמה ודאי בא עלי' וכו' א"כ י"ל דה"ה כשמתייחד עמה לשם קידושין צריכה הימנו גט כדאמרי' בגיטין דף פ' גבי מגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה דצריכה גט משום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובא עליה לשם קידושין א"כ ה"נ אף שאמר לפני עדים שרוצה לקדשה בחופה מ"מ איכא למיחוש נמי שבא עליה א"כ נהי דחופה לא קניה מ"מ צריכה הימנו גט מטעם ספק קידושי ביאה לכך פי' דש"י שהאב מוסרה לחופה דבכה"ג ליכא למיחוש שמא קידשה בביאה משום דא"א עושה בב"ז כיון דהיא אינה יכולה לקדש בעצמה והאב לא מסרה לו לקדושי ביאה אלא לקידושי חופה א"כ אף אם הי' נתרצה לו אינה אלא בעילת זנות. ואין צריכה ממנו גט וק"ל

תוס' בד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' וקשה לר"ת דא"כ פשטה וכו' הנה לכאורה לפי מה דאמר לקמן דף י"ב ע"א דאפי' אם מקדשה בפרוטה אם אין בו שיעור פרוטה שהיה בימי משה אינה מתקדשת א"כ ע"כ דטעמא דפרוטה הוא לאו משום קפידא דאשה שהרי הוא פרוטה באותו שעה ואפ"ה לא מהני וע"כ הטעם כמ"ש הר"ת משום דלא מיקרי כסף בפחות משוה פרוטה דמשה אלא י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאם הוא איפכא שיש בו פרוטה דמשה אלא שהפרוטה שבאותו שעה היא יותר מפרוטה דמשה אף דמיקרי כסף מ"מ כיון שאין בו פרוטה שבאותו שעה גנאי הוא לה ובזה י"ל באמת שאם פשטה ידה ונתרצית בפחות מפרוטה שבאותו שעה מ"מ כיון שיש בו פרוטה דמשה מקרי כסף ומתקדשת בו. א"כ שפיר פי' רש"י דהכא דבעי למימר טעמא דחליפין כיון דאיתנהו בפחות מש"פ גנאי הוא לה ע"כ בכה"ג מיירי שיש בו פרוטה דמשה אלא שאין בו פרוטה באותו שעה דהטעם הוא משום דגנאי הוא לה ובזה יש ליישב קושי' התוס' לקמן דף י"ג ע"א בד"ה כשם שאין האשה וכו' תימא דהו"ל למידק איפכא דהא קנינ' אשה