המקנה קסג

לפי מאי דמשני דבישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קמיפלגי דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף באמת מקודש' מיד כשנגמרה דאז בא חיוב השכירו' ולא הוי מלוה כלל והא דאינ' מקודשת מיד כשעשה ש"פ מדר"א משום דעדיין לא בא החיוב דשכירות ושפיר כתבו תוס' לעיל דף י"ט דמקודשת אפי' בלא חזרת המשכון משום דלפי המסקנא מוכח דליתא להך סברא דאין דעתה להתקדש דאל"כ קשה קושי' הרשב"א כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה מיהא לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד יותר לייש' הסוגי' לפמ"ש בש"מ בב"ק שם בש' הרשב"א ז"ל וז"ל איכ' למידק והא מלוה שיש עליו משכון הוא שהרי אומן תפיס לי' אאגרי' כדאמרי' בפ' האומנין ואמרי' בפ"ק דקידושין דמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא ותירצו תוס' דהכא מיירי כשהאומן עושה השירים והנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס אאגרי' וכו' ונראה דלפ"ז אתי שפיר הא דאמר האי ממון היכא דמי אילימא אותו ממון וכו' דמשמע דאי הוי אמרינן אותו ממון לא הוי מלתא דרב כתנאי ואינו מובן דאדרבה כ"ש דהוי קשה טפי דלא כמאן ולפי שיטה זו אתי שפיר דהמ"ל דהכא שאני דהוי כמלוה על המשכון ומיירי כשאין עושה המלאכה בבית האשה כמשמעות הלשון וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ולפי מה דס"ד דהיינו אותו ממון משמע שהוא בבית האומן עד שיגיע לידה וע"ז מקשה מכלל דר"מ סבר דאותו ממון נמי לא משום דפשיטא לי' להש"ס במלוה על המשכון אינה מקודשת עד שיחזיר לה המשכון דלא כשיטת התוס' לעיל דף י"ט אע"כ דבמקדש במלוה קמיפלגי ומיירי שעושה המלאכה בבית האשה עצמה דלא הוי כמשכון כלל ומאי עד שיגיע ממון לידה דהא לעולם הוא בידה אותו ממון אלא היינו שיגיע לידה ממון אחר ממילא מתורץ לשנוי' דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף דלא הוי מלוה כלל כיון שעושה המלאכה בביתה כשנגמרה ברשותה מיד מתקדשת ונראה דזהו דעת ר' ירוחם בשם רבו הביאו רמ"א סי' כ"ח סעיף ע"ו בהגה"ה דאם הכלי אצלו וקידשה בשכרו מקודשת דהוי כמלוה שיש עלי' משכון וכתב עליו הב"ש דקשה ליישב הסוגי' ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דס"ל כשיטת התוס' שהביא הרשב"א דכל הסוגי' מיירי כשעושה האומן המלאכה בביתה כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא מר סבר אינה לשכירות וכו'. כבר כתבנו ליישב קושי' הרשב"א כיון דאין דעתה להתקד' עד שיגיע לידה אכתי הוי לי' מלוה ונראה עוד ליישב דהרשב"א הקשה עוד דאפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת להא אמרינן לעיל גבי קידשה בתמרי בזו ובזו והיתה אוכלת אחד א' א שנו אלא דאמר בזו ובזו אבל אם אמר התקדשי לי באלו מקודשת וה"נ דמי כאלו אמר באלו וכו' וכ"ש דקשה לדעת הפוסקי' דס"ל לעיל דף מ"ז דאפי' אמר בזו ובזו דכל היכא דגמר דיבורו קודם הנתינה מקודשת ומדמה לה להא דרב ושמואל בפ' האומר בקדשה לאחר למ"ד יום ע"ש א"כ ה"נ גמר דיבורו ותו קשה לפי מה דאמר לעיל ש"מ מדר' אמי תלת וכו' וש"מ מעות בעלמא חוזרין וכתבו תוס' דטעמא דרב ושמואל משום דס"ל מעות מתנה א"כ קשה לרב ושמואל מ"ט דמ"ד אינה מקודשת אפי' אם ישנה מתחלה ועד סוף כיון דס"ל בעלמא אינם חוזרין והוא יהיב לה לשם קידושין והנה לא נתפרש בבריית' זו אמירת הבעל כמו בברייתא שני' בשכר שאעשה עמך ונרא' דהאי אמירה שאמר קודם עשי' לא מיבעי' לרבנן דר"מ דס"ל א"א מקנה דבר שלב"ל ואי' בח"מ סי' ר"ט בהג"ה כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם לאו כלום הי' א"כ אינו יכול למחול החוב השכירות שעדיין לא נעשה המלאכה ואין השכר לבעלים אלא אפי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל וה"ה יכול למחול דבר שלא ב"ל מ"מ לא שייך קידושין בדבר שלא ב"ל דאל"כ הוי לי' לפרש דבהא פליגי ר"מ ורבנן ות"ק ור"נ אלא וודאי דלאו כלום הוא לכ"ע וכ"כ תוס' רי"ד דההוא בשכר שאעשה עמך אין אלו דברי הבעל אלא דברי התנא דאינו מועיל כשם שאינו מועיל אם אמר אדם לאשתו הרי את מגורשת בגט שאני עתיד ליתן לך והביאו הח"מ והב"ש סי' כ"ח סעיף ט"ו וכתבו דצריך ראי' לזה והט"ז חולק עליו והביא ראיה דא"צ שתהא אמירה סמוך לנתינתה ולפמ"ש הטעם הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם אתי שפיר א"כ ממילא לא קשה קושי' הרשב"א דלא דמי לתמרה בזו ובזו כיון דתמרה ישנו בעולם מהני אמירה דידיה קודם הנתינה ולשם קידושין יהיב כנ"ל אבל הכא כיון דאמירה קודם המעשה לאו כלום הי' כיון שלא בא לעולם לא הוי כנותן לשם קידושין נמצא דבשעת האמירה שהיא אחר המעשה כבר הוי ליה מלוה ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה הרשב"א הנ"ל על דברי התוס' דאף למ"ד אין לשכירות אלא בסוף אכתי הו"ל מלוה כיון שדעתה שלא להתקדש עד שעת נתינה ולפמ"ש אתי שפיר דאמירת הבעל הוא קודם גמר מלאכה דאז כבר המלאכה בעולם ולפ"ז אע"ג דאין דעתה להתקדש אלא בשעה שיגיע לידה מ"מ לא דמי למלוה כיון שאמירה אחר שהשבח בא לעולם קודם הגמר ובאותו שעה עדיין לא היתה מלוה הוי כאלו אמר התקדשי לי בתמרות אלו ואע"פ שאינה מקודשת מיד לא דמי למלוה כיון דגמר דיבורו קודם שנעשה המלוה וכבר הי' השבח בעולם. ודוק:

בתו' ד"ה דכ"ע ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' דהא דלא המ"ל וכו' לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דלאוקימתא דס"ל לר"מ אין לשכירות אלא בסוף ע"כ הא דאמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת היינו שמקודשת מיד בשעת גמר מלאכה א"כ שפיר המ"ל איפכא דכ"ע ס"ל אין לשכירות אלא בסוף אלא דחכמים ס"ל דבקבלן אומן קונה בשבח כלי ואין כאן שכירות ממילא אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה כפשטות לשון הברייתא דמשהגיע אותו ממון לידה מקודשת ור"מ ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והוי ליה כשאר שכירות דאינו מתחייב אלא בגמר מלאכה ואז מתקדשת מיד והיינו דאמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת נראה די"ל דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי היינו למעליותא דאם רוצה לקנות שכר הכלי קונה אותו אבל לגריעותא אם אינו רוצה לקנות הכלי ה"ל כשאר שכירות וכן מוכח דהא דאמר לקמן איכא בינייהו בין ת"ק לר"נ שכירות ולא קאמר דאיכא בינייהו אם אומן קונה בשבח כלי אע"כ כיון דאמר בפי' בשכר הרי אינו רוצה לקנות הכלי בשבח וכן מוכח מדברי הש"ג שם בב"ק והבי' הש"כ שאם כבר הקדים לו שכרו אינו קונה בשבח כלי לכ"ע לכאורה קשה הא אין אדם יכול למכור דבר שלא בא לעולם דהא השבח עדיין כלא בא לעולם אלא דכיון דקיבל השכר ואין רוצה לקנות אין אומן קונה את השבח א"כ א"א לומר דס"ל לרבנן דאין לשכירות אלא בסוף אלא דאומן קונה בשבח כלי דא"כ נימא מסתמא אין דעתו לקנות בשבח כלי כדי שתתקדש לו מיד שעשאן בשכרו דמסתמא ניחא ליה שתתקדש לו מקודם. ובזה נראה לענ"ד לפרש דברי הרא"ש בב"ק שם שהביא דברי הרי"ף ז"ל ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וכו' ונראה להביא ראי' דאי פליגי וכו' מיהא לאו ראי' היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחל' ועד סוף עכ"ל ודבריו אינם מובנים כמו שהאריך בזה הש"ך בח"מ סי' ש"ו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלפי שנוי' דפליגי בישנה וכו' איכא למימר איפכא דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי אלא דחכמים סבירא ליה ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף והו"ל מלוה ממילא אמרי' דניחא לי' לקנות בשבח הכלי ותתקדש לו כשיגיע אותו ממון לידה וכלשון הברייתא ור"מ ס"ל דאין לשכירות אלא בסוף וכיון שיכולה להתקדש מקודם מסתמא אין דעתו לקנות בשבח הכלי. אבל כיון דמפרש דפליגי במלוה ופרוטה ע"כ צ"ל דמה שאמרו חכמים עד שיגיע היינו ממון אחר א"כ א"א לומר דס"ל לחכמים דאומן קונה בשבח כלי וכן לאוקימתא דפליגי במלוה ע"כ א"א לומר דבהא דאמר כיון שעשאן מקודשת היינו בשעת גמר מלאכה דכבר כתבנו לעיל דאי נימא דס"ל לר"מ ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ע"כ צ"ל כמ"ש תו' בב"ק שם דאין דעתה להתקדש עד שיגיע לידה דאל"כ תתקדש בפרוטה הראשונה כדר"א ולכך הוצרך הרא"ש לומר דפליגי בישנה לשכירות וכו' דבאוקימתא זו איכא למימר דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי ואין להקשות מדלא קאמר הש"ס דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי מוכח דאין אומן קונה זה אינו דאין לדחות מימרא דר' אסי וסתמא דסוגיא דב"ק שם וב"מ פרק התקבל דף קי"ב דמשמע כר' אסי כמ"ש הש"ך שם מהא דקאמר הש"ס דאיכא לדחוי' לדרבי אסי דכ"ע ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי. והוכחת הרי"ף מדמסיק רבא בב"ק שם דהוא בתרא דהלכתא כוותי' ודוק:

בגמ' הוסיף נופך משלו. וכתב הב"ש ס"ק ע"ו לכאורה נראה דוקא אם נתן לה שום דבר מסוים איירי אבל אם נתן לה המעות נעשה ג"כ מלוה כמו השכירות ולא הוי קידושין עכ"ל. נראה דהוציא דין זה מסוגיא דב"ק שם לימא מסייע לי' הנותן צמר לצבע וכו' הכא במאי עסקי' כגון צמר וסמנין דבעה"ב וכו' ופי' רש"י בד"ה אמר לך וכו דסמנין הוא דמשבחי' וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ל לפי המסקנא דמיירי בסמנין דצבע הא דמייתי בזה סייעתא לרב אסי דאומן קונה בשבח כלי בשידה תיבה ומגדל דליכא אלא אגר ידי' איכא למימר דאין אומן קונה בשבת מעשה ידיו ואינו אלא כשכיר בעלמא. אע"כ צ"ל דאם אין אומן קונה בשבח מעשה ידיו אע"פ שהוסיף משלו וע"י זה בא השבח אפ"ה כיון דאין דבר מסוים אינו אלא כשכיר בעלמא. כן נראה לענ"ד לפרש דעת הב"ש אבל באמת צ"ע בזה דאין ראי' משם די"ל דאף לפי מה דמשני בסממנין דבעה"ב וודאי דאיכא נמי שבחא דמעשה ידיו כמו בשידה תיבה ומיגדל אלא כיון דעיקר שבחא מן הסממנין דבעה"ב הוצרך שמואל לאוקמא בשעת נפילה דאי לאחר נפילה נהי דאומן קונה במקצת השבח הבא מחמת מעשה ידיו מ"מ הי' צריך לשלם עיקר השבח הבא מחמת סממנין דבעה"ב ולמאי דמסיק דמיירי בסממנין דצבע. אפ"ה הוי סייעתא לר' אסי דאי נימא דאין אומן קונה בשבח נהי דאין צריך לשלם השבח הבא מחמת סממנן דצבע אפ"ה יתחייב לשלם השבח הבא מחמת מעשה ידיו אע"כ דאומן קונה בשבח כלי הבא מחמת מעשה ידיו וכיון דאין ראי' לדברי הב"ש נראה דאין חילוק בין דבר מסוים או שהוסיף מעט משלו דאי נימא דנתן בתורת הלואה אפי' בדבר המסוים נמי נימא הכי ואדרבא נראה לענ"ד הא דמוקי בה בהוסיף נופך משלו אע"ג דמלשון הברייתא משמע שקידשה בשבח כלי עצמו אלא דבאמ' הנופ' משלו הוא בטל לגבי הכלי' אלא שהכלי נשבחו ע"י הנופ' וקידשה בשבח וס"ל לר"מ דנהי דאין אומן קונה בשבח כלי הבא מחמת מעשה ידיו מ"מ כיון דאית בי' נמי שבח הבא מחמת נופך הוי