המקנה טו

כאשה שפיר ממעטינן להו ממילא מדלא תני להו. ובזה יש ליישב גם קושי' שני' דלא תני מנינא בסיפא דקונה א"ע בשני דרכים ולמעוטי דלא נילף ק"ו מאשה משום דבל"ז איכא למעוטי לי' מדלא תני לי'. ואין לומר דה"א דלא תני לי' משום דה"ל מילתא דאתי' בק"ו. דהא קתני ובמיתת היבם דאמרינן לקמן דף י"ד דנפקא מהך ק"ו מאשה וע"כ צ"ל לר' הונא דאמר מילתא דאתי' בק"ו לא קתני משום דהאי ק"ו ומה אשת איש שהוא בחנק אינו אלא גילוי מילתא כמו שיבואר שם בס"ד א"כ ה"נ הו"ל למיתני דיוצאה בגט מהאי ק"ו עצמו דמיתת היבם ושפיר הוי נפק' לי' מדלא תני לי'. ועיין מה שכתבנו לקמן דף ג' גבי מנינא דרישא ומנינא דסיפא. ועי"ל דהא דלא תני מנינא גבי יבמה וקונה את עצמה בשני דרכים משום דאמרינן ביבמות דף ח' ע"א אלא כי איצטריך קרא היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי הרי דאיכא יציאה אחרת גבי יבמה אם נשא היבם את אחותה אחר מיתת אחיו פטורה מן החליצה ומן היבום וכן כתבו תוס' ביבמות דף י"ח ע"ב בד"ה שומרת יבם וכו' אומר ר"י דדוקא קידש אבל אם נשא וכו' ע"ש הרי דאיכא יציאה אחרת והא דלא תני לה כיון דאיכא איסורא מדרבנן משום אחות זקוקתו לא נקט מלתא דאיסורא כמו שיבואר לקמן דף ה' ע"ב בס"ד גבי חופה וק"ל

ע"ב בתוס' ד"ה א"נ שדות בכסף וכו' וי"ל דמההוא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר וכו'. נראה דאפ"ה מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם משום דפשטי' דקרא משמע שהיה הקנין בכסף. וכ"כ תוספות לקמן דף כ"ו ד"ה אמר קרא הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון וכו' שכל קניינו בכסף משמע דבנכרי ילפינן משדה עפרון קנין כסף וכן כתבו בתוס' ב"ב דף נ"ד ד"ה כותי מכי מטא זוזי וכו' והא דקאמר הכא מכי מטא זוזי וכו' היינו משום דמצינו בכותי קניית כסף בעפרון וכו' ותו דשטר וחזקה לא מהני בנכרי כמ"ש תוספות בב"ב שם ולקמן דף י"ד ע"ב ועיין מה שכתבנו שם בלשון תוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ותו דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות ליכא למילף בנכרי קנין כסף מקרא דשדות בכסף יקנו דכתיב גבי ישראל דאיכא למפרך מה לישראל שכן כל קנינו במטלטלי בכסף כמו שפירש רש"י לקמן דף י"ד ע"ב ע"ש. וע"כ דילפינן משדה עפרון כפשטיה דקרא. ויש לפרש דהא דמייתי מתחלה קרא דהשדה אשר קנה אברהם היינו לרבי יוחנן כנ"ל והדר קאמר א"נ לר"ל דס"ל משיכה מפורשת בתורה ואיכא למילף משדות בכסף יקנו דלדידיה ליכא למיפרך שכן כל קנינו כנ"ל. אך תמיהני דה"ל לאתוי' מקרא ויקם שדה עפרון וכו' לאברהם למקנה וכו' דכתיב בפרשה ח"ש קודם קרא דהשדה אשר קנה אברהם

בגמרא ואב"א אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ וכו' כתב בספר עצמות יוסף דקמ"ל מתני' הא דאמרינן בב"ב דף מ"ח ע"ב דתלי' וקדש אע"ג דמדינא הוי קידושין כמו תלי' וזבין כיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מני'. ולכאורה נר' ראי' מזה למ"ש תוס' שם דאף בשטר דה"ל כמו תלי' ויהיב אפ"ה מדינא הוי קידושיו קידושין משום דאכתי הו"ל כמו זביני לפי שמתחייב בשאר כסות ועונה דאי לא תימא הכי אפי' אי הוי קתני במתני' האיש קונה בג' דרכים א"א למיטעי דאפי' בע"כ דהא קחשיב נמי שטר. מיהו י"ל דהא ע"כ הא דכתבו התוס' דבשטר הו"ל כמו תלי' ויהב היינו בשטר שאין בו שוה פרוטה. א"כ י"ל דה"א דמתני' מיירי בשטר שיש בו שוה פרוטה דהוי תלי' חבין ואף שכתבנו לעיל בשם ירושלמי דע"כ קדושי שטר דמתני' היינו באין בו ש"פ דאל"ה היינו כסף. מ"מ לפמ"ש לעיל בשם האחרוני' ובנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף א"כ לפי הס"ד דהאיש קונה היינו בע"כ שפיר הוי מצינן למימר דשטר דמתני' היינו שיש בו ש"פ ואפ"ה אינו קונה מדין כסף דבנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף וכמ"ש לעיל אליבא דר' חסדא דס"ל דבעינן בגט שיהא שוה פרוטה ע"ש ודוק

תוס' בד"ה אי תנא קונה ואע"ג דתני האיש מקדש וכו'. לולי דבריהם י"ל לפי מ"ש לעיל בשם הע"י דהא דס"ד דמועיל בע"כ היינו מדין תלי' וקדיש א"כ י"ל לפמ"ש תוס' בב"מ דף או"ד ע"ב גבי כהן שאמר לשלוחו קדש לי גרושה דאע"ג דקדושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ ע"י שליח לא מהני משום דאין שליח לדבר עבירה א"כ בתלי' וקדיש דעשה שלא כהוגן אין לך עבירה גדולה מזו ולא מהני ע"י שליח וכיון דקתני התם האיש מקדש בו ובשלוחו ליכא למיטעי דמיירי בע"כ וק"ל: שם בא"ד והא דקתני היבמה נקנית וכו' לולי דבריהם י"ל לפי מ"ש לעיל דכוונת תנא דמתני' למעט כסף ושטר ולא נילף מאשה מדלא תני להו א"כ או הוי תני היבם קונה דהיינו בע"כ לא הוי ממעטינן כסף ושטר משום דאפי' אי הוי ילפינן מאשה שיועיל בה כסף ושטר היינו דוקא מרצונה דלא עדיפא מאשה עצמה וכה"ג אמרינן ביבמות דף י"ט ע"ב דבמאמר דתקנו רבנן גבי יבמה היינו מדעתה דוקא דקדושין מקידושין ילפינן אע"ג דר' פליג התם מ"מ הכא דהוי עיקר ילפותא מאשה לא עדיפא מאשה עצמה ועיין מה שכתבנו לקמן דף י"ד דאפי' ב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור מדאוריית' היינו דוקא מדעתה לכך נקט לשון היבמה נקנית למעט כסף ושטר דלא מהני אפי' מדעתה וק"ל. ועוד נראה ליישב ב' קושי' של תוס' הנ"ל והוא די"ל דלהכי תנא האיש מקדש דמשמע מרצונו אבל אם אנסוהו לקדש אותה אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וכדאיתא באה"ע סי' מ"ב ס"א ועיין מה שכתבנו שם בק"א. וקמ"ל מתני' דהכא באונסא דידה ומתני' דר"פ האיש מקדש קמ"ל דבאונסא דידי' לא הוי קדושין. ולפ"ז יש ליישב גם קושי' שני' דלהכי קתני היבמה נקנית ולא קתני היבם קונה משום דבאמת ביבם אפי' אם אנסוהו לייבם אותה קונה אותה כדתנן במתני' דר"פ הבע"י דבין באונס בין ברצון קנאה ובזה לא הי' כח ביד חז"ל להפקיע היבום דהא פריך התם בב"ב דף מ"ח ע"ב דתינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר. ומשני דשווי' רבנן לבעילתו בעילת זנות אבל ביבם דגם ביאת זנות קונה לא שייך זה וא"כ לכך לא תנא היבם קונה לאשמועינן הא מלתא דאפי' אם אנסו אותו לייבם קונה אע"ג שהוא שלא כהוגן דרחמנא תלי' בדידי' אי בעי מייבם וכ"ש בע"כ דיבמה שהוא כהוגן שהרי אמרה תורה יבמה יבא עלי' אפי' בע"כ דפשיטא דקונה וק"ל

שם בגמ' דתני' ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' נראה לפרש כוונת ר"ש להא דאמר לקמן דף ד' ע"ב ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבי' ליה איהי לדידי' וקידשתו הוי קידושין כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח וכן צ"ל ע"כ אפי' לתנא דברייתא שם דלית לי' קרא דויצאה חנם כמו שיבואר בס"ד שם מ"מ מוכרח לומר כן לר"ש דלדידי' לא איצטרך לג"ש דקיחה קיחה לקדושי כסף דהא אמרינן לקמן דף ד' ע"ב בברייתא כי יקח איש אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה עברי' וכו' ומסיק דמעיקרא דדינא פירכא מה לאמה עברי' שכן יוצאת בכסף וכן צ"ל בש"כ כמ"ש התוס' שם ד"ה מעיקרא דדינא וכו' ושמעינן לי' לר"ש בגיטין דף ל"ט ע"ב גבי שפחה כנענית דאמר יכול יהא כסף גומר בה ת"ל והפדה לא נפדתה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה דאינו גומר בה אלא שטר א"כ איכא למילף בק"ו מאמה עברי' דאם תאמר שכן יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח שאין יוצאה בכסף ואפ"ה נקנית בכסף ואין לומר דמה לשפחה כנענית שכן נקנית בחזקה ובחליפין אמה עברי' תוכיח אלא דאתיא כולי' קרא לאשמועינן כי יקח ולא כי תקח. ויותר יש לפרש דכונת ר"ש להא דאמר לקמן דף ט' גבי קידושי שטר הא לא דמי האי שטרא וכו' הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא וכו' והתוס' כתבו לקמן דף ה' ע"א בד"ה ומנין וכו' דליכא למילף קנין שטר מאמה עברי' משום דהתם אב כותבו והכא הבעל כותבו ולא האשה ועוד דשאני התם שכן יוצאה בכסף ולפי מ"ש דלר"ש דס"ל דשפחה כנענית אינה יוצאה בכסף איכא למימר שפחה כנענית תוכיח שפיר הוי מצי למילף מאמה עברי' דתקנה האשה לבעלה בשטר שהיא כותבת מק"ו דאמה עברי' שהאב כותב וכן בשפחה כנענית המוכר כותב דליכא למיפרך מידי כנ"ל אלא דגזירת הכתוב הוא הכא באשה דכתיב כי יקח ולא כי תקח כדאמר לקמן דף ט' דהכא כתיב כי יקח דבעינן דוקא שיהא הבעל כותב ודריש ר"ש טעמא דקרא מפני שדרכו של איש וכו' כמו שמצינו לר"ש בכ"מ שמפרש טעמא דקרא: ועי"ל דקשי' לי' לר"ש לישנא דקרא דבתחלה כתיב כי יקח דתלה הכתוב בבעל והדר כתיב והלכה והיתה לאיש אחר הרי דתלה הכתוב בדידה שהיא הולכת אליו והדר כתיב סיפא דקרא לא יוכל בעלה הראשון לקחתה הרי דחזר הכתוב ותלה הליקוחין בבעל וע"ז אמר הטעם משום דמשל לאדם שאבדה לו אבידה ופי' רש"י ז"ל א' מצלעותיו וזה שייך בזיווגו של ראשון אבל בבעל שני שאינה אבידתו היא מחזרת אליו ודו"ק

תוס' ד"ה אתרוג שוה לאילן כו' דלא פליגי התם דלא יסבור שום תנא וכו'. ונראה לענ"ד ליתן טעם לדבריהם והוא דאיתא ר"פ כיצד מברכין מקרא דכתיב גבי רבעי כל פרי קודש הלולים דקרא אתא לברכה לאחרי' וממילא ילפינן דמברך לפני' מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש ואמר התם למ"ד כרם רבעי ע"כ ס"ל ג"ש דרבי דיליף תבואה תבואה מתבואת הכרם וכו' א"כ י"ל למ"ד כרם רבעי ס"ל דאין ראי' ממתני' זו דהיא דברי ר"ג כמפורש בפ' ב' דבכורים דברי ר"ג ומצינו לר"ג דס"ל בס"פ כ"מ דף מ"ד דהביאו לפניו תאנים וענבים מברך ג' ברכות דס"ל דושבעת וברכת קאי על כל שבע' המיני' דרישא דקרא א"כ לדידי' ע"כ צ"ל דלא ס"ל ג"ש דרבי דאל"כ ל"ל הילולי' לברכה כיון דקרא דהילולים מיירי בכרם דהיינו גפן דהוא משבעת המינים דמפורש ושבעת וברכת אע"כ דקרא מיירי בנטע ושפיר איצטריך הלולים לברכה לפירות שאינם משבעת המינים א"כ לר"ג מוכרח לומר דנטע רבעי אבל לרבנן דר"ג ס"ל להאי מ"ד כרבי דיליף מג"ש דכרם רבעי דוקא ואפ"ה איצטריך קרא דהילולים לברכה. כיון דס"ל דואכלת ושבעת וגומר לא קאי אשבעת המינים ודו"ק

בא"ד דהא מינכרא מילתא וכו' נראה פשוט דקאי אספיחי כרוב והטעם כיון שדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט הוי כמו שאר ירקות לאחר שעשו כיוצא בו דדוקא בשאר ירקות דכל זמן שאותם הנזרעים בשמינית לא נגדלו כל צרכין