המקנה קנז

משמרה שלא תתפתה עליו ואין לומר כיון דבנשואין אלו מדרבנן הם הא אמרינן ביבמות דף צ' בנשואה יתומה קטנה דאינה אוכלת בתרומה דרבנן הכא שאני כיון דמדאורייתא אפי' ארוסה בת ישראל אוכלת ואינה אלא גזירה דרבנן ויש כח ביד חכמים לתקן לה נשואין ומן הדין הי' ראוי' ליורשה כמו יתומה אלא דחיישינן שמא יבוא אבי' וימחה דוודאי יכול האב למחות ולבטל הנשואין וכיון דאינו יורשה ממילא אינו מטמא מדין תורה כדאי' ביבמות שם ודוק

בא"ד אפי' הוא מוחזק וכו' משמע דמיירי במטלטלין דשייך בהו לשון מוחזק. ולכאורה קשה כיון דקי"ל דפעוטות ממכרן ממכר במטלטלין א"כ כיון דקימ"ל בעל לוקח הוי מתקנות אושא כדאית' בכתובות דף נון כ"ש בנכסי צאן ברזל דאפי' קודם תקנת אושא הי' הבעל לוקח כדאי' בב"ק דף פ"ט אם יאמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל א"כ אפי' אם יבוא האב וימחה בנישואין מ"מ לא יהא אלא שמכרה המטלטלין לאחר מדעתה שאין האב יורשה וצ"ל כיון דהמכירה לא היתה אלא על דעת שתתקיים הנשואין וכיון שמיחה האב ובטלה הנישואין ממילא בטל המכירה ג"כ. ויש להסתפק אם מכרה מטלטלין לאחר ואח"כ מתה אי נימא כיון דהמכירה קיים לגבי האב כדין הפעוטות אם הבעל מוציא מיד הלקוחות כתקנות חז"ל דלא שייך גבי לוקח אוקי ממונא בחזקת מרי' דלא עדיפא חזקת הלוקח מחזקת הבעל ולאח' שיוציא הבעל מיד הלוקח יחזור האב ויוציא מיד הבעל וחוזר חלילה ומוקמינן לי' ביד לוקח כדאית' בכתובות דף צ"ה ע"ב או נימא כיון דטעמא דמודה רב שאין הבעל יורשה אע"ג דרוב פעמים אינו מוחה ולא טענינן ללוקח וכן שלא בפניו מלתא דלא שכיח כנ"ל אלא משום דמסתמא ימחה האב כיון שהוא טובתו אבל הכא שאינו טובתו כיון שיחזיר עליו לוקח א"כ מסתמא לא ימחה וצ"ע

ועוד נראה מדלא קאמר אלא דאינה יורשה משמע דאיירי דוקא במידי דאיתנייהו בעין אבל הפירות שאכל ונכסי צאן ברזל שבלו אין מוציאין ממנו ואפשר דאפילו אם בא האב ומוחה אין מוציאין ממנו דומי' דממאנת דלא שקלי אלא מה דאתנייהו וצ"ע דלא הזכירו הפוסקי' מזה ודו"ק

דף מו בגמ' הואיל ונעשה בה מעשה יתומה וכו'. כתב הר"ן הא דלא הביא הרי"ף הך מימרא דר' הונא משום דלפי שיטתו דריצוי האב לא מהני אין צריך להביא ראי' ע"ש. ונראה דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דר' הונא לשיטתו אזיל דס"ל חופה גומר א"כ מדשתק כשנעשה בה מעשה יתומה קנתה החופה א"כ למאי דקי"ל דאין חופה קונה ליתא לדברי ר' הונא דאף שנתרצה בשעת חופה כיון דחופה אינה קונה וגם לא חיישינן לריצוי אחר קידושין א"כ אין מקום לפלוגתא זו ולכך לא הביאו הרי"ף ז"ל ודו"ק: ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אבי' כאלו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכותו שיש לו בה או שתיקתו וכו'. ונראה מדבריו ז"ל דאפי' אי נימא דשתיקת האב לא הוי הודאה מ"מ כיון שסילק כח רשותו ממנה יש לה יד לקדש א"ע כיתומה והוא ע"כ מתקנות חז"ל כענין שכתבו תוס' לעיל בשם בה"ג בהלך אבי' למדינות הים דתיקנו לה חז"ל קידושין אך לפ"ז צ"ל דהאי דאמר אוכלת בתרומה היינו בתרומה דרבנן דהא אמרי' ביבמות דף צ"א יתומה קטנה אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן ואף שכתבו התוס' שם למאי דקיי"ל דקטן אוכל נבילות דאין ב"ד מצווין להפרישו מותרת לאכול אפי' בתרומה דאורייתא מ"מ קשה דלמה אוכלת כשהי' נערה ע"כ צ"ל כנ"ל וק"ל

בתוס' ד"ה בין הי' בין אבי' וכו' ואע"ג דאמר רב וכו'. והקשה המהרש"א ז"ל דלמא מיירי הכא בלא שידכו ע"ש עמ"ש לעיל בזה ועיקר נראה דקושי' התוס' הוא למאי דקאמר לעיל מאן דמתני הא לא מתני הא אלמא מאן דמתני הא דעולא ס"ל הא דרב ושמואל אפי' בלא שידכו צריכה גט ומיאון אך נראה דמדס"ל לתוס' הכא דאף לאחר שנתרצה האב יכולה היא לעכב א"כ לכאורה צ"ל דהא דקאמר לעיל צריכה גט וצריכה מיאון ולא סגי במיאון לחודא כדקאמר הכא היינו משום דלעיל מיירי בשידכו והכא מיירי התוס' בלא שידכו וטעמא דמסתברא הוא כיון דלא שידכו איכא למימר שלא נתרצה האב אלא לדעתה אם תרצה אבל בשידכו תחילה ואח"כ נתרצה האב מה"ת נימא שלא נתרצה אלא לדעתה ותו דלפמ"ש רש"י לעיל בד"ה והוא ששידכו דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוי קידושין למפרע נמצא דכיון דבשעת קידושין נתרצה האב למעשי' שוב אינה יכולה למאן אבל בלא שידכו אפילו אם נתרצה אחר כך אין סברא שתהא מקודשת למפרע לכך יכולה למאן לפי' רש"י קודם שמיעה ולפי' התוס' אפי' אחר שמיעה א"ר לפמ"ש דדבריה' דהכא הוא למאן דמתני דרב ושמואל אפי' בלא שידכו קשה למה צריכה לעיל גט ומיאון הא מהני הכא עיכובא דידה אף לאחר שנתרצה האב א"כ תהי' סגי' במיאון לחודא וצ"ל כיון שנתרצה היא פעם אחת לאחר ריצוי האב שוב אינו מועיל עיכובא דידה ולכך צריכה גט ומיאון ועיין בסמוך ודוק

בא"ד ולא מיבעי' אם לא וכו' א לא אפי' וכו'. ולכאורה לפ"ז י"ל דר' אסי דס"ל אבי' ולא הי' היינו דוקא לאחר שנתרצה האב אבל קודם שנתרצה מודה רבי אסי דיכולה לבטל הקידושין. אך לפ"ז קשה דמאי הקשו מברייתא דאם מאן ימאן דלמא מיירי שמיאנה קודם שנתרצה האב מיהא י"ל דסברת התוס' אינו אלא אם נימא דמקודשת בשעה שנתרצה האב כמו שכתבנו לעיל דהוי כמקדש לאחר למ"ד יום א"כ שפיר יש לחלק בין מיאנה קודם שנתרצה האב דהוי קודם קידושין ובין מיאנה אחר שנתרצה דכבר נגמרה הקידושין אבל בקרא דמיירי בקידושי ביאה דלא שייך בי' לאחר למ"ד יום ע"כ צ"ל דמקודשת למפרע משום דמסתמא הוי ניחא לי' לאב בשעת ביאה דאל"כ אפי' שניהם מרוצים לא מהני א"כ אין לחלק בין קודם שמיעה לאחר שמיעה דהא ע"כ צ"ל דהוי ניחא לי' בשעת קידושין אם לא תחזור בה א"כ כיון דמוכח מהאי קרא דמועיל מיאון בקידושי ביאה מהני ג"כ אפי' לאחר שמיעה ודו"ק

בתוס' ד"ה קרא בעי אי נמי נ"מ היכא דבא עלי' ואח"כ נתיתמ' וכו' כבר כתבנו בכתובת דף ל"ט בתוספות ד"ה אין לי וכו' דהא דכתבו תוס' נתיתמה ולא כתבו בגרה משום דהכא קיימינן אליבא דרב ורב ס"ל דאדם מוחל דשלב"ל נמצא כיון דמפותה מחלה מהני המחילה אף לאח' שבגרה אבל בנתיתמה כיון דלא עבידא דאתי' מודה רב דאינה כלום מיהא צ"ע גם בזה כיון דמהני מחילה אף לאח' שבגרה תו לא הוי דבר שלא בא לעולם י"ל דמהני אפי' בנתיתמה בנערות ויותר י"ל דמיירי כשהיתה קטנה משעת פיתוי דאין מחילתה מחילה מיהא לפ"ז צ"ל דאפילו למ"ד פיתוי קטנה אונס הוא מ"מ לענין זה שישלם קנס מיד לא הוי כאונס אלא כמפותה דאינו משלם אלא כשלא יכנוס ובזה א"ש לשון הש"ס לומר לך שמשלם קנס כמפותה דלכאורה האי כמפותה אין לו הבנה לפי' קמא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דצ"ל שהיתה קטנה א"כ הוא דומה לאונס מ"מ לענין קנס הרי הוא כמפותה ודו"ק: בגמ' איתיבי' ר' הונא לר' אסי כבר כתבנו בחידושנו בכתובות דהוי ס"ד לאוקמא קרא בפיתה לשם קידושין היינו משום דבפיתה לשם זנות איכא לאו דלא תהי' קדשה וקי"ל דאין לוקה ומשלם ומהאי טעמא כתב הרמב"ם בשם רבותיו הבא על הפנוי' בפני עדים חיישינן דבא עלי' לשם קידושין ועיין מה שכתבנו שם באורך ודו"ק: שם בגמ' אמר ליה אביי צריכה קידושין וכו'. אין לפרש הא דצריכה קדושין אחרים היינו משום שלא תוכל למאן אח"כ זה אינו דלא מיבעי' לפירש"י דלאחר שנתרצה האב אינה יכולה למאן ואפילו לפמ"ש תוס' בין היא ובין אביה יכולה למאן אפילו לאחר שנתרצה האב היכא שנתרצה היא ג"כ לאחר ריצוי האב שוב אינה יכולה למאן כדמוכח מהא דאמר רב לעיל צריכ' גט וצריכ' מיאון וא"כ ל"ל קידושין אחרי כיון שנתרצ' אבי' והיא ושוב אינו יכולה למאן וכ"ש לפמ"ש התו' לעיל בד"ה קרא בעי ושינוי' דאביי הוא אליבא דרב אסי והעיקר נראה כמ"ש לעיל בתו' ד"ה בפי' אמר מר וכו' דבקדושי ביאה כיון שצריך לומר שהיא מקודשת למפרע אינו אלא ספק קידושין שמא נתרצה בשעת קידושין וכיון דאינה קידושי ודאי אפי' אם נתרצה בפי' להכי צריכה קידושין אחרים. ודוק

מתני' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו' בטור אה"ע סי' ל"א הביא מחלוקת הר"י והרמ"ה דדעת הר"י אפי' גמר דיבורו בזו בזו ובזו ואח"כ נתן לה אחת אחת ואכלתו ראשונה אינה מקודשת עד שיהא ש"פ באחרונה כיון דלא גיור הנתינה וכן משמעות דברי התו' בד"ה ואפילו דקמייתא והרמ"ה ס"ל דדוקא כשאמר בזו תיכף נטלתו ואכלתו ואח"כ אמר בזו אבל כשגמר דיבורו ואח"כ נטלתו ואכלתו הוי ליה כאלו אמר באילו דאמר רבא לקמן אפילו אוכלת מצטרפות כולן לש"פ ולכאורה נראה דע"כ צ"ל דלישנא דמתני' משמע כשגמר דיבורו ואח"כ נטלתה ואכלתה דאל"ה מאי מקשה הש"ס ואפי' בקמייתא והא מלוה הוא והא קי"ל בסוף נדרים דף פ"ז ובב"ב דף קכ"ט ע"ב דכל התורה כולה אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ מע"ז וקידושין א"כ כיון שבתחילה אמר לפני עדים התקדשי לי בתמרה זו ונתרצה ואכלתו כבר אינו יכול לחזור אפי' תוך כדי דיבור. ומאן לימא לן שיהא נאמן המקדש לומר שהי' בדעתו לומר בתחלה ובזו ולהיות כלל כיון שהיא כבר בחזקת מקודשת בעדים אע"כ משום דמשמע לישנא דמתני' שגמר דיבורו וא"כ כיון שלא נתן עדיין אפי' חזר מהני ונעשה כלל. ושוב מצאתי ברבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק א' שכתבו בשם הרמ"ה לחלק בין היכא דאפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי אפילו תוך כדי דיבור אם יש ש"פ אפי' בקמייתא מקודשת ונראה דהוצרך לזה לפי שיטתו דמיירי מתני' שנתן לה מיד ולא גמר דיבורו ע"כ צ"ל דלא שייך חזרה כיון שאמר בלא הפסק וכמ"ש תוס' בתמורה דף כ"ו גבי תמורת עולה ושלמים בד"ה האומר וכו' דאין דרך האדם לסתור דבריו מיד והניחו בצ"ע ע"ש. והב"ש סימן ל"א ס"ק י"ג הביא דברי רבינו ירוחם בטעות והנכון כמ"ש מיהא אפי' לדעת ר"י צ"ל כן דהרי בברייתא לקמן קתני נטלתו ואכלתו ואפ"ה מקשה הש"ס על רב ושמואל ולא משני ליה דהא דלא ניחא להו לפרש המתניתין אסיפא כדמשני רבי אמי משום דמשמע להו באחד מהן אפי' בקמייתא וכיון דגמר דיבורו קודם הנתינה אפי' חזר יכול לחזור בו