המקנה קנח

והוי ליה כללא משא"כ בברייתא דנקט בזו נטלתו ואכלתו אם יש ש"פ בקמייתא מקודשת משום דתלינן בחזרה. אע"כ דלא ניחא להש"ס לפרש כן משום דלא הפסיק כלל לא תלינן בחזרה ועיין לקמן בסוגיא שם כתבנו הוכחת המקש' לסברא זו מדברי רבא ע"ש ודוק ועיין מ"ש בק"א שם:

בגמרא מאן תנא התקדשי וכו' לכאורה קשה מסוגי' זו על מ"ש הט"ז והב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד וט"ו דהיכא דחזר מקידושין הראשונים צריך לחזור ולומר בלשון קידושין ודייק שם מעובדא דציפתא דף י"ב ע"ב דאמר שם תקדש בד' זוזי שיש בה וכו' א"כ מאי מקשה הש"ס הכא ולעיל דף מ"ד דלמא אתי' מתני' כר' יהודה דבזו ובזו הוי פרטא דהיינו דהוי חזרה ולכך צריך לחזור ולומ' בכל פעם התקדשי דאל"ה אפי' יש באחרונו' ש"פ לא מהני. ותו ק' הא דאמ' לק' דמ"ז ר' היא דאמ' בין כזית וכזית וכו' וכיון דתני בברייתא אם יש בא מהן משמע אפי' באחרונות ואמאי הא כיון דחזר בו צריך לחזור ולומר בלשון קידושין ודוחק לחלק בזה בין תוך כדי דיבור ולאחר כדי דיבור ותו דהט"ז וב"ש לא חילקו בזה וצ"ל הא דבעינן שיחזור ויאמר בלשון קידושין כדמשמע בעובדא דציפתא היינו דתהוי קידושי וודאי מדאורייתא אבל קידושין דרבנן הוי מספק דלא גרע מהא דאמרינן לעיל דף ה' בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ומקודשת מדרבנן משום דמוכח מלתא לשם קידושין יהב והיינו דמדייק הכא מדקתני התקדשי התקדשי דהו"ל למימר בזה ובזה אם יש בא' מהן וכו' מקודשת מדרבנן וא"ל דמדרבנן בל"ז מקודשת אפי' אין בא' מהן ש"פ משום ספיקא דשמואל שמא ש"פ במדי ז"א דמדקתני בסיפא ואם לאו אינה מקודשת משמע דמתני' מיירי היכא דלא שייך ספיקא דשמואל וכמ"ש לעיל דף י"ב וכמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' ל"א. ובזה יש ליישב מה שהמקשה הכ"מ על הרמב"ם שהבי' לישנ' דמתני' התקדשי התקדשי אף דפסק בשבועת לא לך לא לך פרטא הוי לפמ"ש לק"מ דהרי הרמב"ם סיים אם לאו מקודשת מספק וע"כ הא דכתב בתחילה מקודשת היינו קידושי וודאי מדאורייתא א"כ פשיטא דצריך להזכיר התקדשי בכ"פ דאל"ה לא הוי קידושי דאורייתא כיון דחזר. אמנם בכל זה לא עלת' ארוכ' לתרץ דברי הרמב"ם דהרי בשבועו' פסק דבין לא לך לא לך ובין ולא לך חייב על כל אחד ואחד הרי דס"ל כר דהוי פרטא ואיך כתב כאן דבזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת ותו קשה לפמ"ש תוס' בזבחים דף למד ע"ב ד"ה כזית והביאו לשון הירושלמי דמדמה שאילות שלום בגט ללא לך ולא לך ע"ש והרמב"ם בפ"ז מהל' גירושין כ' דאם כ' שאילו פסול ושאילו כשר והרי הוא פסק דולא לך חייב על כל אחד ואחד. ונלענ"ד ליישב שיטתו לפי מה שגילה לנו דעתו ז"ל פ"ד דנדרים באומר איני נהנה לזה לזה ולזה צריך פתח לכל אחד ובולזה ולזה פסק הותר הראשון הותרו כולם וכתב הלח"מ דס"ל כגירסת הרא"ש בפסקיו דהיכא דאמר לזה ולזה הוי כתלאן זה בזה ע"ש ונראה הטעם בזה דכשאמר בזה ובזה אף דהוי"ו משמע גם זה היינו דבשני' כולל את הראשונה אבל אין השני בכלל הראשונה דכשאמר בזו לא הוי דעתו על השניה ואח"כ חזר ואמר ובזו להתקדש בשניהם וכן בכולם ולכך הותר הראשון הותרו כולם דהרי הראשון נכלל בכולם וכיון דהותר הראשון הותרו כולם אבל אין השני בכלל הראשון. ונר' דזהו סבר' רבי דאמ' בין כזי' וכזי פרטא הוי היינו בכזית וכזי' הראשון הוי פרט אבל בשני כולל שניהם. ובזה מובן היטב הא דקאמר בזבחים שם לדידך דאתניתך תרתי וכו'. ומדייק דאם חישב על כזית למחר בחוץ הוי עירוב מחשבות היינו משום דבכזית וכזית הוא דהוי כזית ראשון פרט אבל בכזי' השני אף שנכלל בו גם מחשבה הראשונה שהוא חוץ לזמנה הוי ליה עירוב מחשבות והיינו דקא' רבי כזית וכזית אף דהוא כ"ש מכזית כזית לאשמועי' אף דבכזי' השני נכלל הראשון אפ"ה אי לאו דאמר כזית קמא הוי ליה כזית שני עירוב מחשבות והיינו כזית למחר בחוץ. ובזה מיושב הא דפסק דבזו ובזו אם יש בכולן ש"פ מקודשת משום דבאחרונה כולל כולם וכן בהאי דשאילו' שלום כיון שבאחרונה כלל שניהם הרי חתמו העדים על כולה אבל בלא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד משום דקמא קמא הוי שבועה בפני עצמו והא דלא מחייב כמה קרבנות כמו בשבועה שלא אוכל תאנים ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דהתם שאני שהוציא בשפתיו אבל הכא לא הוציא בשפתיו הראשונות אלא שהוסיף עליהם והא דלא מפרשי הש"ס אף לרבי יהודה כן ז"א חדא דלגיר' התו' לק"מ דעיק' דיוק' דהש"ס מל' דהתקדשי התקדשי וכבר כתבתי דאין קושיא על הרמב"ם בזה ותו דאף לגירסת רש"י אתי שפיר דמשמע דלרבי יהודא בזו ובזו הוי פרטא לכל אחד דאין סברא לחלק את הראשון כיון דס"ל דבזה ובזה חשוב טפי כללא א"כ מהיכ' תיתי נימא דבראשון שאמר בזה הוי פרט יותר מבשני שאמר ובזה משא"כ לרבי דסבר בזה בזה הוי פרט שפיר איכא למימר דקמא פרטא הוי ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין לקמן בסוף הסוגיא ודוק:

ברש"י ד"ה המקדש במלוה וכו' מדקביל הך אתקפת' וכו' נראה דס"ל דאי מדר' אמי לחוד דמפרש בא' מהן באחרונה דוקא הוי מצי לדחוי' דס"ל דטעמא דמלו' ופרוט' דעת' אפרוט' היינו משו' דלעול' דעת' על דב' שהו' בעין יותר ממה שאינו בעין אע"פ שהמלוה מרובה מהדבר בעין הרבה דל"ל הטעם משום דאדם יודע שאין קידושין במלוה כדאי' בכתובות דף ע"ד לכך אמרינן מסתמא דדעתה אפרוטה זה אינו דהא ר' אמי עצמו ס"ל שם דבמלוה אדם טועה אע"כ משום דמסתמא דדעתה אדבר שהוא בעין א"כ ה"ה אפי' כשאחרונה פחות מש"פ דעתה נמי על פחות מש"פ שהוא בעין וא"כ אפי' אי נימא דבמקדש במלוה מקודשת אפ"ה הוצרך לפרש עד שיהא באחרונה כיון דלעולם דעתה על דבר שהוא בעין אך לפ"ז הא דמשני ר' אמי דבא' היינו באחרונה אינו מחמת קושי' המקשה דפריך בפשיטות והא מלוה הוי וליכא לפרושי כנ"ל דדעת' על דבר שהוא בעין דמנא לי' להקשות דילמא ס"ל דדעתה אמלוה אלא משום דפשיטא לי' המקדש במלוה אינה מקודשת לכ"ע משום שאינו בעין ומדקיבל הך אתקפתא ש"מ דס"ל הכי. וק"ל

שם בד"ה ש"מ מלוה ופרוטה וכו' מדשני למיתני הכי וכו' בריך להבין כיון דמלוה ופרוט' הוא פלוגת' דתנאי לקמן א"כ דילמא מוקי למתני' דאתי' כמ"ד דס"ל דעתה אפרוטה אבל איהו גופא לא ס"ל הכי וצ"ל דאי לאו דס"ל דהלכתא הכי. הו"ל לפרש הרישא כרב ושמואל ובלימוד הישיבה אמרתי די"ל דהא דהריטב"א ז"ל מקשה דלמה הו"ל מלוה בקמייתא אם יש בו ש"פ ולא אמרינן דהו"ל כאומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דקי"ל לעיל דף י"א ע"א דמקודשת וישלים דהו"ל כאומר ע"מ ולכאורה הי' נראה דהכא שאני כיון דבתרייתא לא הוי ש"פ הוי לי' כנמצא מנה חסר דינר ואמרי' לקמן דף מ"ז ע"א דפליגי בהא ת"ק ויש אומרים משום דכסיפא לה מילתא למתבעי' כיון דהוי דבר מועט ואין דעתה להתקדש לו עד שישלים הכל אלא דאכתי הוי מצי למימר דאתי' מתני' כי"א דס"ל דמקודשת ולית להו סברא דכסיפא מלתא למתבעי' אלא כיון די"א הוא ר' נתן כדאי' בסוף הוריות ור' נתן ס"ל לקמן דף מ"ח ע"ב דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה וא"כ קשה על אחרונה דאף אם יש בה ש"פ הרי דעתה אמלוה וממ"נ קשה או על הראשונה או על האחרונה. ואהא משני ר' אמי דעד שיהא באחרונ' קאמר א"כ מדלא קאמר באמת דבא' היינו בקמייתא. ובאמת אתי' כר' נתן דדעתה אמלוה ש"מ דס"ל להלכתא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ודוק ועמ"ש לקמן בזה

ע"ב בגמרא מן שאינו נקוב על נקוב תרומה ויחזור ויתרום. הקשה מהר"ם ז"ל ממתני' זו על רב דלמה הוי תרומה נימא אדם יודע וגמר ונתן לשם פקדון. ונראה דבאמת יש לחלק דלשמואל דקאמר גמר ונתן לשם מתנה היינו דשניהם יודעים בכך ומתכוונ' לשם מתנה אלא משום כיסופא קאמר לשם קידושין או לחלה או לתרומה אבל לרב דס"ל מעות פקדון והא דלא אמר לי' משום פקדון משום דסבר דלא מקבלי מיני' וע"כ סבר דבאותו שעה המקבל טועה דאל"ה האיך מקבלי מיני' וע"כ סובר דמקבל בטעות ואח"כ יתבע ממנו וא"כ הכא כשמפריש מן שאינו נקוב על הנקוב ליכא למימר דהנותן סובר דהמקבל טעה ולא הי' כוונתו להיות תרומה אלא פקדון בעלמא דא"כ הוא מכשילו שיאכל טבל. וע"כ צ"ל דיודע שאין הכהן טועה וליכא למימר משום פקדון וע"כ צ"ל משום מתנה לכך א"צ להחזיר לו אפי' לרב. ובזה יש ליישב מה שדיקדק הריטב"א ז"ל לעיל דקאמר הש"ס זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמש רבעים קמח דהל"ל דזימנין דהקמח דנותן לכהן הוא ה' רבעים י"ל כיון שהקושי' הי' לשמואל ולא לרב היינו ע"כ צ"ל דנותן פחות מה' רבעי' דאי נותן לו ה' רבעים אף לרב לא שייך לומר שנותן לו לשם פקדון א"כ יבוא להכשילו שהוא יאכל אותם בלא חלה וע"כ נותן לשם מתנה דאדם יודע שאין הכהן טועה וע"כ צ"ל משום דמיירי בנותן פחות מחמש רבעים דלא חייש שמא יצטרף הכהן ולכך משני לשמואל נמי בהכי דמיירי אפי' בפחות מחמש רבעים ודוק: שם אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח. והקשו המפרשים דכיון דלא יודע וסבר דהוי חלה א"כ ממילא אינו נותן לשם מתנה ולמה לי משום דנפיק חורבא ונראה דאף דאיכא אינשי דטעי בהכי מ"מ אין להוציא מיד הכהן כיון דאיכא דלא טעי בהכי וגמר ונתן לשם מתנה וכ"ש לשמואל דס"ל בריש פ' המוכר פירות דאין הולכין בממון אחר הרוב ויכול לומר לשחיטה מכרתי לך וה"נ יכול לומר מתנה נתת לי וצ"ל משום גזירה דתקנו חכמים כי היכא דלא יבוא לידי איסורא וכ"כ בספ"י ולפ"ז הי' נראה לומר דאפשר לומר בפלוגתת רב ושמואל דלשיטתייהו אזלי דרב דס"ל דאזלינן בתר רובא ורובא לפקדון יהבי. ותו דאפי' אם נימא דמתנה ופקדון ספק שקול הוא מ"מ הא דאדם יודע נמי אינו אלא רובא דעלמא נמצא בהדי אינשי דלא ידעי הוי רובא דלאו למתנה יהבי אלא דלשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכיון דאיכא מיעוטא דיהבי מתנה אינו יכול להוציא ממנה ודוק

דף מ"ז שם הניחא למ"ד וכו'. הנה לדעת הרמ"ה שכתבנו לעיל דהיכא דגמר דיבורו קודם הנתינה הוי לי' כאילו אמר אלו יש לפרש דדוקא לפי דברי רבא שייך קושי' זו משום דבל"ז המ"ל דהא דלא מתרצי רב ושמואל אסיפא משום דלשיטתייהו אזלי דס"ל גבי נתאכלו המעות בתוך למ"ד יום דלא דמי למלוה וה"ה נמי היכא דגמר דיבורו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואפי' בקמייתא וכו' ומשמע מלשון מתני' דמיירי בגמר דיבורו ולא הוי לי' מלוה כלל