המקנה קנו

דבנתרצה אינה מקודשת אלא משעת שמיעה

והנה הרא"ש הקשה על הרי"ף דמשמעתין משמע דבנתרצה בפי' מהני. ונר' דלטעמי' אזיל שכתב לעיל וז"ל ועוד נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך וקידשה בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו וכו' ולשיטת הרי"ף ע"כ זה אינו דהא על קושי' ודלמא ארצוי' ארצי' קמי' משני בפי' אמר מר וכו' וע"כ צ"ל לדעת הרי"ף כמ"ש הר"ן דכי היכא דלא מהני ריצוי אב אפי' נתרצה בפי' ה"נ לא מהני אפי' אם וודאי ארצוי ארצי' קמי' הרי מוכח להדי' דלא מהני גילוי דעתא אלא דהרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל באמת דמהני ריצוי האב בפי' אלא דלא חיישינן שמא נתרצה ולהכי נמי לא חיישינן דלמא ארצוי' ארצי' קמי' אבל אם ידוע דארצוי קמי' מהני כמו בידוע שנתרצה האב ולפ"ז צ"ע דהש"ע הביא סי' ל"ה סעיף י"א דברי הרא"ש אלו. גילוי דעת מהני ז"א אלא לשיטתו אבל להרי"ף והרמב"ם שהבי' בסי' ל"ז סעיף י"א אינה מקודשת וס"ל כמ"ש הר"ן דיש לפרש דברי הרי"ף דס"ל כדעת הרמב"ם דריצוי האב מעיקרא מהני דאם ידענו דארצוי' ארצי' מהני ג"כ אלא כי היכא דלא סבר להא דרב ושמואל דאפי' נתרצה אח"כ כששמע לא חיישינן שמא נתרצה בשעת קידושין ה"נ לא חיישינן דלמא ארצוי' ארצי' ודו"ק ועיין בק"א

בא"ד ואינה צריכה לא גט ולא מיאון וכו'. וכ"כ הרא"ש וכן מוכח מרמב"ם שכתב דאם נתגרשה מותרת לכהונה ואי נימא דצריכה מיאון א"כ אם נתגרשה קודם מיאון היתה אסורה לכהונה כמ"ש תוס' ד"ה אלא דקידשה איהי נפשה. אך קשה לפי מה שכתבו תוס' בד"ה אלא דקידשה נפשה וכו' דרב ושמואל מוקי לה להאי מתני' וברייתא דושוין בלא שידכה הרי דס"ל דעכ"פ צריכה מיאון אפי' היכא דאין צריכה גט וכבר כתבנו לעיל דמוכח מהאי דבעי רב ושמואל דוקא גט תחלה ואח"כ מיאון דאפי' בלא ריצוי האב צריכה מיאון כנ"ל וכן משמע מלישנא דרב בין הי' ובין אבי' יכולין לעכב דהיינו קודם שמיעה כפי' רש"י שם אלמא משמע דאפי' בלא שמיעת האב צריכה לעכב דהיינו מיאון והכי משמע דס"ל לקרנא מדקאמר ואם מיאון למה גט. וא"כ מנ"ל למיפסק דלא כוותי' כיון דמדרבינא לא נשמע אלא לענין גט ומנ"ל דאין צריכה מיאון וצ"ל דס"ל דנהי דהוי בעי לאוקמי מתני' וברייתא אליבא דרב ושמואל בלא שדיך וצריכה מיאון אבל למסקנא י"ל דבלא שדיך לא פליגי כלל על עולא ומשמע להו הכי מסוגי' דלעיל דף י"ט דקאמר בפשיטות דקידושי עצמה לאו כלום הי' והיינו דאפי' לרב ושמואל לא מתוקמא בלא שדיך כס"ד דהכא משום דפשיטא לי' דאפי' מיאון אינה צריכה ובזה מיושב מה שדיקדק מהרש"א בתוס' ד"ה בין הי' ובין אבי' ולא מוקי בלא שדיך משום דלפי המסקנא בלא שדיך אינה צר יכה אפי' מיאון ולא שייך לישנא דיכולה לעכב דמשמע בלא עיכובא איכא חשש קידושין. ויותר נראה דא"ש לפמ"ש לעיל דהא דכתבו תוס' דבלא שידכו לרב ושמואל צריכה מיאון לאו מדרבנן הי' אלא דס"ל דבלא שידכו איכא נמי חששא שמא נתרבה האב אלא דבלא שידכו אמרינן דלא נתרצה אלא אם תרצה הבת כמ"ש התוס' ד"ה בין הי' ובין אבי' וכו' א"כ למאי דקיי"ל כרבינא דלא חיישינן כלל לריצוי כדס"ל לרבינא דלא חיישינן שמא נתרצה הבן כלל אפי' אם לא יעכב ממילא דאפי' מיאון אינה צריכה ומיהא באמת לפי לשון השאילתות שהביא הרא"ש אבל אבי' קיים לא יכלה אין הכרח כ"כ דס"ל אפי' מיאון אינה צריכה אם קדשה עצמה דאפשר דלא קאמר אלא דלא תקנו לה רבנן לקידושין ונישואין לברך עלי' ברכת אירוסין ונשואין ולפי מה שהבין הרא"ש בתחלה בדעת השאילתות דאפי' בהלך למדינת הים לא תקינו היינו משום דחיישינן שמא יבא האב וימחה הוי ברכה לבטלה ובלא ברכות אין לתקן דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה ואפי' לרב דלא חייש לקמן היינו משום דנתקדשה לדעת אבי' וק"ל

בא"ד עוד פסק בשאלתות שם דקטנה שהלך אבי' וכו' והרא"ש הקשה עליו א"כ הוי לי' לשנוי' לעיל מתני' דיבמות בהלך האב ויש לישב דס"ל דפלוגתייהו דשמואל ועולא לעיל היינו בין שהאב בביתו בין שהלך למדינות הים כמ"ש הרשב"א מדלא אמר לעיל ואבי' כאן א"כ משמע לעולא אפי' מיאון אינה צריכה אפי' בהלך אבי' כמו שדקדק הרשב"א מדלא קאמר אבי' כאן וס"ל דהא דמוקי רב ושמואל מתני' דיבמות וברייתא דושוין בלא שידכו דצריכה מיאון לבד כמ"ש תוס' לא מיירי באבי' כאן דהא אמר לקמן דמסתמא אמרינן דהא דשתק מרתח רתח דלהכי אינה צריכה גט אלא דמוקי לה בהלך למדינות הים וכיון דאין הכרח דרבינא פליג עלייהו בהא ממילא קי"ל כרב ושמואל בהא ועיין מ"ש לקמן בפי' רש"י בד"ה הואיל ונעשה מעשה יתומה דמשמע דס"ל כבה"ג וק"ל ועיין בק"א

בתוס' בד"ה ונמצאת זרה למפרע וכו'. דלא שייך הכא לא משום סמפון וכו'. ונראה לענ"ד לפי מ"ש בחידושי כתובות דף ע"ב דהא דאמר בכתובות שם דף נ"ז ע"ב רב שמואל ב"ר יהודה אמר משום סמפון אי הכי נכנסו לחופה ולא נבעלה נמי התם מבדק בדק לה והדר מעייל וכו' דהא דמהני בדיקה ולא חיישינן שמא מצא בה מום ונתפייס ואכתי במה תתקדש כמו שהקשה תוס' דף ע"ג בד"ה לא תימא וכו'. וא"ת האיך ס"ד וכו' ואפי' ימחול התנאי אח"כ אם לא יחזור ויקדשנה מיהא אם חופה קונה ניחא ואפי' את"ל דחופה אינו קינה מצינו למימר דבשעת קידושין הי' דעתו לכך עכ"ל ע"ש דלפ"ז צ"ל דגם לענין תרומה בנכנסה לחופה ולא נבעלה והיינו משום דבתחלת הקידושין הי' דעתו לכך אם נתפייס דא"ל משום דחופה קונה והחופה בעצמה הם הקידושין דאכתי קשה בהגיע הזמן במה אוכלת דנהי דבדק לה ונתרצה במומין מ"מ במה תתקדש וע"כ ש משם דבתחילה ע"ד כן קידש אבל למאן דמפרש טעמא דמשנה ראשונה משום שמא ימזגו לה דלא חשו כלל משום סמפון י"ל למשנה אחרונה דחששו משום סמפון היינו משום דבאמת חופה קונה וא"צ לדחוקי שבתחלה הי' הקידושין ע"מ כן אלא למ"ד אין חופה קונה

ובזה יש לתרץ קושי' התוס' בכתובות דף מ"ח ע"ב בד"ה רב אסי אמר אף לתרומה וכו' וקשה דרב אסי חייש לסימפון בהגעת זמן טפי מבמסר האב לשלוחי הבעל ובפ' אע"פ אמרינן איפכא וכו' ולפמ"ש י"ל דס"ל לרב אסי נמי בהגעת זמן איכא בדיקה טפי מבמסירה. אלא דס"ל דבהגעת זמן לא מהני בדיקה משום דבמה תתקדש וס"ל באמת במשנה ראשונה לא הי' הטעם משום סמפון אלא משום שמא ימזגו וכו'. אבל כשנכנסה לחופה ס"ל דחופה עצמה קונה וא"כ כיון דעכ"פ בדיק לה ונתרצה הרי קנתה חופה ועוד נר' דא"צ לומר משום בדיקה כלל אלא דס"ל כרב דאפי' בקידש על תנאי וכנסה סתם כיון שכנסה סתם אחילי אחיל לתנאי וכדס"ל לעולא אר"א דף ע"ד שם דאפי' בכנסה ולא בעל אחולי אחיל לתנאי וכמו שכתבו שם התוס' בד"ה דברי הכל צריכה הימנו גט וכו' א"כ אפי' בלא בדיקה כלל כיון דכנסה אחולי אחלי' לתנאי וממילא דחופה קונה וכיון דס"ל דמסירתו זו היא כניסתו לחופה ממילא כי היכא דיליף רב הונא לעיל דחופה קונה מק"ו דכיון שגומרת אינו דין שתקנה ה"ה לרב אסי דבמסירתו זו כניסתו לחופה מדאורייתא לכל מילי ה"נ מסירה קונה וא"כ אע"ג דבמסירה ליכא בדיקה מ"מ כיון דמסרה מחיל וקנתה המסירה ואוכלת בתרומה משא"כ בהגיע זמן דאע"ג דאיכא בדיקה מ"מ במה תתקדש ולפ"ז מתורץ נמי הכא דרב אסי לשיטתו אזיל כיון דס"ל הא דנשואה אוכלת לא חיישינן לסמפון משום דמסתמא מחיל וקנתה החופה וכ"ש אם גם נבעלה א"כ בזו שהלך אבי' למדינת הים והחופה לא קנתה אם מצא סמפון הרי שאכלה זרה בתרומה אע"ג דבדק לה יש לחוש שמא ראה ונתפייס אפ"ה זרה הי' במה תתקדש שלא מדעת אבי' ולא אמרי' דמסתמא ניחא לי' לאבי' שתנשא ומתקדשת לו בחופה עצמו אלא דחיישינן שמא יבוא וימחה ולפ"ז י"ל דרב לטעמי' אזיל דפליג שם על רב אסי וס"ל דבאמת הטעם דמתחלה מתקדש' על דעת שיתרצה נמצא אין כאן חשש דאפי' אם ימחה האב עכ"פ היא מקודשת למפרע כיון דמחיל ולכאורה הי' נראה דיש לחלק בין שמא ימצא בה סמפון ובין שמא כבר מצא בה סמפון כמ"ש התו' בד"ה בפי' אמר מר וכו שמא יקדש אמרינן שמא קידש לא אמרינן. וה"נ לא חיישינן שמא מצא בה סמפון ונתפייס אך ז"א דדוקא גבי שמא קידש או שמא מת דמוקמי' לה השתא בחזקת חי או חזקת פנוי' שפיר יש לחלק בזה אבל גבי סמפון דהיינו שהי' בה מום קודם הקדושין. א"כ הא דלא חיישינן לסמפון מדאורייתא היינו משום דאזלינן בתר רובא וכיון דמדרבנן חיישינן למיעוטא אין שום חילוק בזה בין שמא ימצא או מצא ואף דבכתובות שם כתבנו די"ל כיון דלא קפיד לא חיישינן לסמפון מ"מ י"ל דרב אסי לית לי' הך סברא ועיין מ"ש שם באורך

בתוס' ד"ה אוקי ממונא בחזקת מרי' וכו' ואע"ג דשרי לה וכו'. וכתב הרא"ש דה"ה דאינו מטמא לה ואם היינו מפרשים משום שרוב פעמים אין האב מוחה וכו' וקשה לי דע"כ מיירי הכא כשמתה הי' אבי' במדינות הים דאם בא ומוחה פשיטא דיכול לבטל הנשואין א"כ אי נימא דהטעם הוא משום דאזלינן בתר רובא דהיינו כיון דקידשה האב מסתמא ניחא לי' לאב בנשואיה ולא חיישינן למיעוט דשמא אינה מתרצה א"כ אפי' למאי דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ קשה דהא ס"ל להרא"ש דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ק"ח ומשמע דה"ה שלא בפניו כמ"ש תוס' בכתובות דף צ"ב ע"ב ובריש גיטין וא"כ כיון דהכא לא חיישינן לענין תרומה משום דלא שכיח היא ה"ה לענין ממון אין לטעון שלא בפניו מלתא דלא שכיח וע"כ צ"ל דהכא שאני כיון דתלי' רחמנא ברצונו יש לחוש דמסתמא יבא ויאמר שלא נתרצה ולפ"ז י"ל גם לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב כיון דאם בא ומוחה נאמן שלא נתרצה מעולם להשיאה ולא הי' נישואין לזכותו א"כ אנן נמי נטעון בשבילו שאם הי' כאן הי' אומר שלא נתרצה וצ"ע: עוד כתבו הרא"ש והר"ן הא דהביא: הרי"ף הך דרב ור' אסי אע"ג דס"ל דריצוי האב לא מהני מ"מ כיון דקידשה לדעת שאני והוא דחוק דהא לא הביא הך פלוגתא דרב הונא ור' ירמי' בנתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואבי' כאן ולולי דבריהם נראה דלא מיבעי' לדעת בה"ג דס"ל דתיקנו קידושין ונשואין לקטנה שהלך אבי' למדינת היה כ"ש נשואין לבד אלא אפי' לדעת החולקים בקידושין י"ל דמודים היכא דכבר קידשה תיקנו נישואין כדי שהבעל