המקנה קנה

חומרא דרבנן ופשיטא דעדיפא מחייבי לאוין דיכול למוכרה משום דיש בה תפיסת קידושין ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא בחיי המקדש פשיטא שיכול למוכרה דהא אבי' יכול לעכב ולבטל קידושין דקמאי וכ"ש פי' רש"י לעיל דף י"ט דאין יעוד אלא מדעתה ומרצונה א"כ הרי היא יכולה למאן ויכול ליעדה ועוד דהיעוד גופא הוי מיאון כדאי' ביבמות בריש פרק ב"ש דף ק"ח דקטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה הן הן מיאונה ואפי' לפי' התוס' דיכול ליעדה בע"כ מ"מ כיון שיכול ליעדה אם תתרצה לו דהוי מיאון יכול למוכרה לכך הוצרך לומר דוקא שנתאלמנה או נתגרשה שכבר חל עלי' שם אלמנה וגרושה דלא מהני עיכוב אבי' ומיאון דידה אך היותר נראה די"ל דמה שכתבו תוס' דבלא שידכה צריכה מיאון לשמואל לאו משום חומרא בעלמא אלא מדינא הוא וכמו שיבואר לקמן בתוס' ד"ה בין היא ובין אבי' וכו'. דבלא שידכו ושמע האב ושתק איכא למיחש נמי שמא נתרצה אלא דכיון דלא שידכו אף אם נתרצה אינו אלא לדעתה שבכל עת שתמאן תוכל לבטל הקידושין וכיון שלא נתרצה האב אלא לדעתה לא הוי לי' כשפחות אחר אישות דהוי קידושין דידה כיון שתלוי בדעתה משא"כ בשידכו שנתרצה האב מדעתו כיון שנתרצה שוב אינה יכולה למאן א"כ זה המיאון כשלא שידכו הוא מחשש דאורייתא שמא נתרצה האב לדעתו ואם לא תמאן הוי ס"ק דאורייתא וברייתא זו דושווין שמוכרה כו' מיירי בלא שידכו ושמע האב ושתק וכיון דלא מיאנה עד שנתאלמנה או נתגרשה איכא חשש איסור אלמנה וגרושה מקדושין דאורייתא ומיהו לפמ"ש לעיל דמדאוריית' איכא חזקת פנוי' אין בזה חשש איסור דאורייתא כיון דמדאורייתא לא חיישי' שמא נתרצה האב כלל ולפ"ז יש לתרץ קושי' התוס' בפשטא דהא דלא מוקי לה בשידכו משום דכיון דאפי' בשידכו אינה אלא מדרבנן:

בגמ' ותפסו בה קדושי ייעוד והוי לי' למנקט רבותא טפי אפי' בחיי המקדש והוי א"א מדרבנן יכול למוכרה וע"כ צריך לאוקמי בלא שידכו דבחיי המקדש מועיל מיאון א"כ פשיטא שיכול למוכרה שהרי יכול ליעדה משא"כ באלמנה וגרושה דאינה יכול' למאן לאחר מיתה וגירושין שכבר חל עלי' איסור אלמנה וגרושה כנ"ל ודוק:

שם צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני וכו' והנה הרז"ה כתב ליישב קושי' רש"י ותו' משום דבנשאת שבא עלי' היבם יאמרו אין קידושין תופסין באחותה וכו' וכיון שהנשואה צריכה מיאון אף הארוסה כמו כן צריכה מיאון שלא תחלק במיאון בין ארוסה לנשואה וכו' וקשה לי דלפמ"ש לעיל דבניסת א"צ לחששא שיאמרו אין קידושין תופסין באחותה דיותר יש לחוש שיאמרו אין קידושין תופסין בה כשיקדשה אבי' דסבר' שהי' כיתומ' בחיי האב א"כ אפי' בחליצ' לבד תצטרך מיאון שלא תחל' בין קידשה אחיו המת לנשוא' ונרא' דס"ל להרז"ה כיון דהכא קיימינן אליב' דרב הונ' ורב הונא ס"ל לקמן דבניסת ואבי' כאן אוכלת בתרומה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הרי דס"ל דהוי נשואין וודאי א"כ היכא דניסת לבעל הראשון אין צריכה מיאון כלל דאף אם יקדש אותה אח"כ באמת אין קידושין תופסין בה כלל ולפ"ז צ"ל דהא דבאמת לא אמרי' כשקידשה המת ואח"כ בא עלי' היבם הוי נעשה בה מעשה יתומה דמה ששתק כשבא עלי' היבם משום דהיתה זקוקה לו מדרבנן ואין בזה הוכחה ודו"ק

עוד נראה ליישב הא דלא גזרינן הכא בלא עשה בה מאמר אפי' היתה נשואה לאחיו משום שמא יקדשה האב אח"כ ויאמרו אין קידושין תופסין מפני שאינה ברשותו דהא לא יטעו העולם שמא נתרצה האב אלא משום החליצה וקי"ל ביבמות דף כ"ו ע"ב דהלכתא אין קטנה חולצת עד שתביא ב' שערות וע"כ החליצה הכא משתביא ב' שערות א"כ תו ליכא למיגזר שמא יקדשה האב כשהי' נער' דהא אית' באה"ע סיל"ו דכמו דאמרי' שמא נתרצ' האב ה"נ אמרי' במי שקדש בתו בוגרת שלא מדעת' שמ' נתרצה הבת אע"ג דשמא נתרצ' הבן לא חיישינן. מ"מ נתרצה הבת חיישינן דטב למיתב טן דו. א"כ אם יקדש' אבי' אח"כ אפילו אם יסברו העולם שכבר היא נשואה מ"מ יחושי לקידושין שמא נתרצה הבת. אך זה דוחק דאכתי יש לחוש שמא יקדשה האב בע"כ שלה ודו"ק:

אמנם הנראה לענ"ד ליישב קושי' תוספו'. והוא דנראה לענ"ד ליישב מה שהקשה תוס' דלמה צריכה מיאון הא יש סי' בחליצה דע"כ הוא משום דחיישינן שמא נתרצה לראשון ע"ש וי"ל משום דהמיאון צריך להיות בקטנות כ"ש תוס' לעיל דבנערה לא שייך מיאון א"כ ממילא דהגט נמי בקטנות דהא צריך להיות מיאון אחר הגט כמ"ש לעיל הטעם בזה א"כ כיון דחליצה אינה בגדלות איכא למיחוש שמא יקדש את אחותה קודם החליצה ויסברו העולם שנתרצה רק לקידושין של שני כמו שכתבו התוס' לעיל ואין קידושין תופסין באחותה דאז עדיין לא יהא ניכר מחמת החליצה שהרי אינה חולצת אלא עד שתגדל ואפשר דקושי' התוס' הוא דלמה באמת יתן הגט בקטנות כיון דעכ"ת אי אפשר לה להתקדש לאחר אלא עד אחר החליצה ימתינו עם הגט עד אחר שתגדל ולא תצטרך מיאון כי אז יהי' סי' בחליצה ומיהא אין זה קושי' כ"כ דבאמת אם רוצה להמתין עם הגט אינה צריכה מיאון אלא דקאמר אם רוצה האב שיתן את הגט מיד כדי שלא יחזור בו וירצה לייבמה או מטעם אחר צריכה למאן וכ"ש לרב דס"ל כר"מ דיכול לקדש אחר שיחלוץ לך יבמתך כדאי' ביבמות דף צ' יש לומר שהאב רוצה לקדש מיד לאחר משא"כ קודם הגט דיכול ליבמה אינו יכול לקדשה משום דלא הוי עבידא דאתא כמ"ש תוספות בכתובות דף נ"ח ע"ב ע"ש ולפ"ז יש לומר הא דקאמר שמא לא נתרצה האב בקידושי ראשון ולא בקידושי שני משום דלמ"ד בפ' כיצד דף י"ט דיש זיקה מדאוריית' הוי זיקה ככנוסה ואין קי קידושין תופסין באחותה אם כן כיון דאין החשש אלא משום שמא יקדש את אחות' קודם חליצה א"כ אם נתרצה האב אפי' בקידושי הראשון באמת אין קידושין תופסין באחות' מדאוריית' וליכא חשש מדאוריית' אלא אם לא נתרצה האב לא בקידושי הראשון ולא בקידושי שני אך זה דוחק דהא רב הונא עצמו ס"ל בפ' כיצד דף י"ג ע"ב דאין זיקה א"כ אליבא דר' הונא עצמו לא הי' צריך לזה ולולי דבריהם הי' נר' לפמ"ש לעיל בשנוי' דנעשה מעשה יתומה בחיי האב דהא דלא פירש"י בפשטות בשניסת משום דס"ל לרש"י דלאחר שמת לא שייך חששא שיאמרו אין קידושין וכו' ולא חיישינן שמא כבר קידש והיינו משום דמוכח הכא בשמעתין מדקאמר הכא בלא עשה בה מאמר לא צריכ' מיאון ולא חיישי' שמא קידש אחיו את אחות' ותפטר בלא חליצ'. אך נראה דיש לחלק דודאי יש לחוש שמא כבר קידש אלא שלא נודע עתה אך אין בזה חשש דאף שיסברו העולם מדהוצרכו חליצה שנתרצה האב מ"מ יש לחוש שמא נתרצה האב לאחר שקידש אחותה וכיון שקידש אחותה קודם לריצוי האב צריכה אחותה חליצה כיון שחזר הבעל מקידושין קודם שנתרצה האב לפמ"ש הריטב"א בשמעתין דאף דמקודשת אינה מקודשת אלא משעה שנתרצה נמצא כיון שקדושי אחותה קודמין לא מהני ריצוי האב ואפשר דגם המפרשי' שמקודשת למפרע מודים בזה ועיין מ"ש לקמן בזה ולפ"ז מתורץ קושי' תוס' בד"ה צריכה מיאון וכו' וא"ת ל"ל מיאון כיון דצריכה חליצה וכו' ותו קשה מהיכי תיתי יסברו העולם שנתרצה לשני ולא לראשון ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי יש לחוש אם יוודע שקידש המת את אחותה יפטרוהו בלא חליצה משום דממ"נ אם נתרצה קודם קידושי אחותה הרי לא תפסה קידושי אחותה ואם נתרצה לאחר קידושי אחותה הרי בטלה קידושין ולא הועיל כלום מה שנתרצה האב בקידושי הראשון כיון דכבר קידש את אחותה וכיון דיסברו העול' מחמת הגט שנתרצה בקידושי שני הרי הי' קידושי שני קידושי תורה שהרי לא היתה מקודשת לראשון והוי קידושין דידי' קידושין גמורים וא"כ אחותה יוצאת משום אחות אשה ואינ' צריכה חליצה כדס"ל לרב הונא אמר רב עצמו בפ' כיצד דאין זיקה ע"ש דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה אומרים לו שכתבו שם דלמ"ד אין זיקה כיון שקידש את אחותה פטור' היבמה בלא חליצה משום אחות אשה ע"ש לכך אמר שמא לא נתרצה לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ותופסין קידושי המת באחותה וזקוקה הי' ותצא בלא חליצה ודו"ק היטב

ע"ב בתוס' ד"ה בפי' אמר מר וכו'. ופסק רב אלפס וכו'. הנה ברי"ף ז"ל מפורש דאפי' נתרצה האב אחר קידושין לא מהני. וכן דעת הרמב"ם ונראה דנפקא להו משום דס"ל דרב ושמואל גופייהו לא הצריכה גט אלא בנתרצה והא דקאמר שמא נתרצה האב היינו דחיישינן כמו שנתרצה עכשיו כך הי' רצונו בשעת קידושין וכיון דזכות הוא לו הוי כאלו אמר לה צאי וקבלי קידושיך דהא רב עצמו ס"ל בין היא ובין אבי' יכולין לעכב כמו שכתבו תוס' לקמן בד"ה בין היא ובין אבי' וכו' ולא ניחא להו למימר דטעמא דרב ושמואל משום דשתיק' כהודאה ושוב אינו יכול למחות אלא מיירי שנתרצה כששמע אפ"ה ס"ל. לרבינא דאפי' בנתרצה לא אמרי' דהוי קידושין למפרע ומיירי שנתרצה הבן כששמע אפ"ה לא חייש רבינא דלמא ארצוי ארצי' בשעת קידושין אבל דעת התוס' לקמן ד"ה בין היא בין אבי' אינו כן דס"ל דהא דאמר רב אבי' יכול לעכב היינו במיחה מיד כששמע אבל אם שתק ואח"כ מיחה חיישינן שמא נתרצה וע"ז פליג רבינא אבל בנתרצה בפי' אפי' אם שתק בשעת שמיעה ואח"כ נתרצה מודה רבינ' דחיישינן שמא נתרצה בשעת שמיעה ומקודשת משעת שמיעה והוא דעת הי"א שהביא באה"ע סי' ל"ז סעיף י"א דהוי מקודשת משעת שמיעה ונראה הא דס"ל דמשעת שמיעה דוקא ולא משעת קידושין כמ"ש הב"ש שם בס"ק י"ח דהוי כמקדש לאחר למ"ד יום הוא מוכרח מתוך הסוגיא דהא לכאורה מוכח כשיט' הריף דע"כ אף בנתרצה האב בפי' לאו קידושין גמורין הן דהא אביי ס"ל כשמואל כמ"ש הרא"ש אפ"ה חוקי אביי לקמן קרא דמהר ימהרנה בפיתה לשם קידושין וצריכה קידושין אחרים לדעת אבי' הרי מוכח מקרא דלאו קידושין גמורים הם אפי' בנתרצה עד שיקדש אותה בקידושין אחרים ונראה דלדעת התוס' צ"ל דהוי קידושין גמורים דמשעה ששמע האב הוי כקידשה אבי'. וכמו שכתב הב"ש דהוי כמקדש לאחר למ"ד יום ומיהו זהו דוקא בקידושי כסף דמהני בי' קידושין לאחר ל יום כדאיתא לקמן ריש פרק האומר אבל בהאי דפיתה לשם קידושין דהוי קידושי ביאה אי אפשר לומר דמקודשת בוודאי משעת שמיעה דבקידושי ביאה לא שייך בי' לאחר ל' יום להכי צריכין קידושין אחרים לדעת אבי' הרי דמוכרח' סברא זו