המקנה קמט

אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם שלא מצינו בכל התורה שליחות אלא במעילה לבדה ע"ש ודיקדקנו לעיל דהא איכא נמי בשליחות יד וטביחה ועיין מ"ש לעיל בזה ולפמ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דבמעילה אמרינן אפי' זה נהנה וזה מתחייב שפיר קאמר דלא מצינו בכל התורה כדקאמר רבא האי לישנא דלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ואין להקשות מנ"ל באמת במעיל' דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל דהוא מוכח מהוכחה שכתבנו לעיל דמדריבתה התורה דיש שליחות לד"ע במעילה וקיי"ל דהקדש אינו מתחלל אלא בשוגג וס"ל כסברת התוספות דהיכא דהשליח שוגג ולא שייך דברי הרב וכו' ולא משכחת במעילה דיש שליח לד"ע אלא באוכל כשהשליח מזיד וכמו שכתבו התוס' לקמן דף נ"ג אליבא דר"מ ע"ש א"כ מוכח מזה דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב בין שהשליח אוכל במזיד או בשוגג והוא חידוש שאינו בכל התורה שזה נהנה וזה מתחייב ולפמ"ש התוס' לעיל דאזלינן בתר המשלח אי הוא מזיד או שוגג כבר כתבנו דלפ"ז מוכח מר"מ דלא משכחת שליחות במעילה אלא בזה נהנה וזה מתחייב ונראה דבזה אתי שפיר מ"ש התוס' דהשליח לא ידע אם הוא של הקדש כתב מהרש"ל דמשמע דבידע מודה ר"י דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב ותמה מהרש"א על זה דמנ"ל הוא ולפמ"ש אתי שפיר דמוכח ממ"נ או מדר' יהודא או מר"מ אך לפמ"ש לעיל די"ל דר"מ משכחת שליחות במעילה במזיד לענין מלקות אין הוכחה מדר"מ ואין להקשות דא"כ מנ"ל לרבא דמודה שמאי בחלבים ועריות דלא יליף ממעילה דאפי' זה נהנה וזה מתחייב י"ל כמו שכתבנו לעיל בסוגיא דמוכח מקראי מחיובי דאדם ומחיובא דמפותה כנ"ל

אך נרא' די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת התוספות דמשעת הגבהה הוי מעילה דלפמ"ש לעיל דטעמא דהרמב"ם ז"ל דכשנתערב בו איסור אחר כיון שבטל השליחות מחמת איסור אחר ממילא בטל השליחות אפי' לענין מעילה א"כ י"ל כיון דכוונת בעה"ב הוי לאכילת אורחים ובזה וודאי אין שליח לד"ע משום איסור עולה ובטל השליחות לגמרי דאפי' בשעת הגבהה אינו שלוחו כלל של בעה"ב ולכך פטור בעה"ב ודו"ק:

שם בגמרא איתמר רב אמר שליח נעשה עד וכו' לכאורה קשה מזה על מ"ש הרמב"ם פי"ח מהל' עדות דין חי"ת והביאו התי"ט בפ"א דמכות דאין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו את עצמו דבעינן שלא יהא הכחשה בגוף העדות אבל אם יש בהזמה הכחשה ג"כ בגוף העדות כגון שאומרי' עמנו הייתם העדים עם ההורג בטלה הזימה א"כ קשה האיך שליח נעשה עד הא הוי לי' עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו אותם הו"ל הכחשה לגוף העדות אלא דבאמת קיי"ל כר"ע בסוף יבמות דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה א"כ לא בעינן ג"כ עדות שאי"ל אך לפ"ז תקשה על שיטת הפוסקי' שהביא ב"י בח"מ סי' למ"ד דבקידושין בעינן עדות שא"י להזימם דכיון דטעמא דר"מ משום דכיון דאיכא למישקול כתובה כדינא ממונות דמי משא"כ בקידושין דארוסה לית לה כתובה א"כ הדרא קושי' לדוכתא דהוי עדות שאי"ל מיהא י"ל לדעת הפוסקי' אינו דרב לא לענין קידושין קאמר אלא לענין גירושין או לענין דיני ממונות קודם שנתקנו שבועת היסת אלא דלכאורה קשה מברייתא דאמר לשלשה צאו וקדשו לי את האשה דקאמר ע"כ לא פליגא אלא בג' אבל בשנים לכ"ע לא דהא איירי בקידושין דבעינן עשאי"ל וצ"ל דאפ"ה דייק שפיר כיון דברייתא מיירי בשלשה וקיי"ל בגיטין באומר לשלשה תנו גט לאשתי ולא אמר כולכם א' מהן מוליך אפי' שלא במעמד חבירו נמצא כשהם שלשה אפי' אם נימא דכולם שלוחים הם אפ"ה הוי עשאי"ל וכשיעידו לפני ב"ד שקידש א' מהם במעמד שלשתן יכול להזים חת שניהם האחרים שהם עדים ואפ"ה לא הוי הכחשה בגוף המעשה שהרי יכול השלישי לקדש שלא במעמד' ושפיר הוי עשאי"ל ולפ"ז צ"ל דברייתא דר"נ דס"ל לב"ה שליח וע"א נמי לאו לענין קידושין מיירי אלא לענין גירושין וקצת משמ' כן דהא קשה לרב דמהפך הו"ל למתני בעדיות גבי פלוגתא דקולי ב"ש וחומרי ב"ה כדחשיב שם הך מתני' דריש פרקין לב"ש בדינר וב"ה בפרוטה ולפמ"ש דע"כ מיירי בגיטין אתי שפיר דהו"ל חומרא לב"ש וקולא לב"ה כיון דלענין זה איתשול כמ"ש התוס' בריש פרקין מיהא אכתי ק' על ר' נחמן דאמר צאו וקידשו לי אשה הא הוי עשאי"ל ואפשר דבקידושי כסף מודה דהוי כדיני ממונות ואין להקשות מירושלמי שהביאו תוס' והרא"ש דאמר ר' אבון נראין הדברים בקידושי שטר דהתם בירושלמי קאי אהא דאמר שם בתחילה דאמר לשלשה צאו וקידשו וכו' וכבר כתבתי דבשלשה שפיר הוי עשאי"ל כן נרא' ליישב בדוחק ויותר נראה בדעת הרמב"ם דדוקא כשאומרים עמנו הייתם וגם ההורג כיון דלא הי' צריכין לומר וגם ההורג אלא דכוונת' להעיד שגוף המעשה שקר בזה בטלה ההזמה אבל אם כוונתם רק להזימה אע"ג דממילא מיתכחש לא בטלה ההזמה ובהא מתרצי נמי הא דמקשה העולם מריש סנהדרין דף חי"ת מפלוני רבעני לאונסו דקשה ג"כ כנ"ל וצ"ע ודו"ק:

שם ור' שילא אמר אין שליח נעשה עד וכו' בספ"י הקשה דמה בכך דהוי כגופו דהא דשניהם מודים בקידושין לא מהני משום דמחייבי לאחרינא וכו וא"כ יש לנו להאמינו דמה לי אם יאמר השליח והעד בפנינו קידשה מי לא מהימני מיהא הריטב"א ז"ל כתב בשמעתין שכל עד שאינו נאמן בעדותו אינו נאמן במיגו וכו' ע"ש. מ"מ קשה לי דהא אמרינן בסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני דנאמן לגבי חבירו ולא על עצמו דאמרי' דרבע אדם אחר דפלגינן דיבורי' כמ"ש תוס' בכתובות דף י"ח ע"ב ד"ה אין אדם משים וכו' ה"נ לימא פלגינן דיבורי' דיהא נאמנים על הקידושין ולא שנתקדשה על ידיהם ואפי' לדעת הפוסקי' דצריך עדים על מינוי השליחות מ"מ יכול להיות שנתקדשה שלא על ידיהם והעיקר נראה לתרץ קושי' הספ"י דאין זה מיגו משום דלגבי המשלח עצמו שא"י מן הקידושין אלא מפי השליח ליכא מיגו כיון דהוא בעצמו לא קידש' ואם נתקדש לאח' אסור' לו וכן לא שייך גבי המשלח לומר פלגינן דיבורי' שהרי הוא יודע שלא קידשה בעצמו אם לא על ידיהם ואפשר כי היכא דאמרינן דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת משום דמחייבי לאחרינא דפשיטא דהיא עצמה מותרת להנשא משום דכיון דלא הוי עדותם עדות לגבי אחרינא אין הקידושין כלום אף לגבי דידה א"כ ה"נ כיון דשלוחו כגופו וליכא קידושין לגבי המשלח דלא שייך בי' לומר בפנינו קידשה ה"נ לגבי אחרינא לא הוי קידושין ועפ"ז יש ליישב מה שדיקדקנו בהא דאמר לקמן איפוך דא"כ הוי לי' למחשבי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כמו דחשיב ההוא דריש פרקין בש"א בדינר וב"ה אומר בפרוטה ולפמ"ש דעיקר פלוגתייהו לגבי דידי' אם נתקדשה לאדם אחר ממילא הוי קולא לב"ה כמ"ש תוס' בריש מכילתין:

שם ורב כב"ש איפוך וכו'. לכאורה אינו מובן דמי דחקו לרב להפוכי פלוגתא דא"ל דס"ל לרב דאין שום סברא הוא לומר דשליח כגופו כיון דע"כ סברא הוא לב"ש דס"ל שליח לא נעשה עד גם תוס' ד"ה עד כאן וכו' דה"מ לשנויי איפוך וכו' וגם זה דחוק דמה"ת נימא איפוך ובספ"י כתב לתרץ קושי' התוס' דהמ"ל דמיירי בקידושי כסף וטעמא דב"ה מטעם דהוי נוגעין ועיקר הקושי' כיון דחזינן דב"ש ס"ל אין שליח נעשה עד דהא ע"כ לית לי' טעמא דנגיעה מדמכשיר בשלשה שלוחים אפ"ה פוסל בשנים א"כ מה"ת נימא דב"ה פליגא בהא ולפ"ז י"ל דרב ס"ל דהנהו ברייתות לא פליגי וכדי ליישב שתי הברייתות צריך להפוכי דב"ה ס"ל מצד הסברא שליח נעשה עד דמיירי בקידושי שטר וברייתא קמייתא מיירי בקידושי כסף מטעם נגיעה וב"ש לית לי' טעמא דנגיעה וס"ל אין שליח נעשה עד ואף דה"מ להפוכי קמייתא ס"ל לרב מצד הסברא יותר להלכתא דשנ"ע וכיון דע"כ בל"ז צריך להפוכי ברייתא חדא לכך מהפך בתרייתא ובאמת דבי ר' שילא דס"ל הסברא איפכא מהפך קמייתא ומסתייע לזה דבתוספתא נקט ברייתא קמיית' בשם ר' נתן ע"ש א"כ תקשה דר' נתן אדר' נתן וע"כ צריך להפך חדא כן נלענ"ד לפרש לפמ"ש הספ"י אלא דדחיק לפרש שנתקנ' שבועת היסת בימי ב"ש וב"ה ולא שייך טעמא דנגיעה ותו קשה דלפי מה שמבואר בירושלמי רב עצמו עבד עובדא שליח נעשה עד אפי' בקידושי כסף הרי דלית לי' טעמא דנגיעה אך העיקר נראה לענ"ד דנהי דבברייתא קמיית' א"א לפרש מטעם נגיעה קודם שניתקנה שבועת היסת אבל בברייתא שני' דר' נתן י"ל דכ"ע ס"ל דשליח נעשה עד והא דלא מהני הכא שליח וע"א היינו משום נגיעה דהא כתבו תוספות לקמן בד"ה והשתא דתקון וכו' דהא דאמרינן מיגו הכא בשנים אף דאין האחד יודע מה שבלב חבירו דבטענה שנפטרי' בה ממון כי הכא בטוחים הי' זה על זה וכו' וזה שייך דוקא כששניהם שלוחים אבל כשהאחד שליח השני שעמו אינו שליח ואין לו עסק בממון אין להשליח מגו דאי בעי הוי אמר אהדרינהו דהא אמרינן בשבועות דף מ"א ע"ב ההיא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר להד"ם אזיל אייתי סהדי דיזיף ופרע אמ' אביי מאי נעביד אינהו אמרי אוזפי' ואינהו אמרי פרעי' ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאמור לא פרעתי דמי ע"ש נמצא אם יאמר שהחזיר ואיכא ע"א שלא החזיר אף שאותו ע"א אמר שקידש בו מ"מ כיון שאמר שהחזיר הוי כאילו אמר שלא קידשה ויצטרך שבועה נגד העד שאומר שלא החזיר דכללא הוא דכל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייבו שבועה א"כ הוי לי' ממש דומיא דנסכא דר' אבא בכה"ג שאינו נאמן על טענתו אלא במיגו שהי' מכחיש ע"א וישבע נגדו הו"ל מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם וכ"ש לפמ"ש לקמן דאף בשני שותפים י"ל דאין האחד יודע אלא דהתם אינם עדים זה כנגד זה אפי' זה יאמר שהחזיר וזה אמר שעשה שליחותו משום דשותפי' אינם מעידים זה על זה בדבר שהם כשותפי' בו כדאית' בח"מ סי' ל"ז סעיף ה' אבל הכא שהעד אינו שותף וודאי אינו מיגו נמצא דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא כיון דאותו העד שאומר שלא החזיר העד בעצמו אומ' שקידש והוי מצי לשנויי דבהא פליגי ב"ש וב"ה אך נראה לפמ"ש תוספות בשבועת ד' מ"ם ע"א בד"ה אבל בטענות מלוה והעדאת ע"א אפי' לא טענו אלא פרוטה וכו' דשמואל דהכא לטעמי' דמחייב לעיל בכפירת פרוטה וכו' אבל לרב דבעינן כפירת ב' כסף בעינן נמי בע"א ב' כסף א"כ הכא דקיימינן אליבא דרב דא"א לפרש טעמא דב"ה משום נגיעה משום שהי' צריך שבועה נגד ע"א דמאי פסיקא דהא אשה מתקדשת בפרוטה וכל שאינו ב' כסף אין בו נגיעה משום שבועה וע"כ צריך להפוכי דב"ש איהו דאמר שליח וב'