המקנה קמח

לתרץ קושי' הש"כ מסוגי' דסנהדרין דמשמע דפטור אף מדיני שמים משום דהתם זה נהנה וזה מתחייב ע"ש ויליף מדיני אדם לשמאי דמחייב אפ"ה בזה נהנה וזה מתחייב מודה אך אין לשון הש"ס משמע כן דהל"ל הכי שזה נהנה וזה מתחייב ואין זה ענין למה שאמרו דברי הרב וכו'. ותו דהא האשה אמרה לנחש לא תאכלו ולא תגעו וכיון דבנגיעה לא שייך זה נהנה דאין הנאה בנגיעה א"כ משעת הנגיעה כבר נתחייב הנחש כמ"ש תוס' ד"ה שלא מצינו זה נהנה וכו'. דמיד אגבהה וכו' ואף דבאמת לא צוה הקב"ה הנגיעה מ"מ לא שייך הא דקאמר הרבה טענות הי' לנחש לטען ולא טעון דדוחק לומר הנחש ידע שלא נצטוה על הנגיעה ותו דסברתו אינה מוכרחת דלפי מה שכתבנו לקמן דהא דאמר רבא דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב היינו דמוכח כן מקרא א"כ אין ראי' לדיני שמים והוא מטעם גרמא כפי' רש"י ועכ"פ גורם הוא ולא גרע ממסייע עוברי עבירה דאסור אפי' בזה נהנה כדמשמע בפ"ה דשביעית משנה ט' משאלת אשה לחברתה וכו' אע"פ שאיסור אינה אלא באכילה וכן משמע מלשון רבא בסמוך את"ל סבר שמאי ב' כתובי' וכו' משמע להדי' דדוקא להאי שנויא אבל למאי דמשני דשמאי בדיני שמים קאמר אין חילוק וכן משמע מלשון רש"י בד"ה את"ל:

וראיתי בשו"ת חכם צבי שהשיב על הש"ך ומחלק בין דיני שמים דסוגי' דב"ק היינו שהוא מחייב לשלם ובין דיני שמים דסוגיא זו הייני לעשות תשובה ותמה על הש"ך מלשון רש"י שכתב בד"ה מדינא רבה וכו' לא מעונש כהורג עצמו אלא כגורם ולא ידעתי מה ראי' זה דהא בדיני שמים חייב לשלם אף הגורם כפי' רש"י בב"ק פ' הכונס בד"ה פטור מדיני אדם קסבר גרמא בניזקין פטור דהרי אף בשוכר אינו אלא גרמא ובאמת אינו נזכר בדיני שמים חיוב תשלומין אלא דממילא אם ירא לנפשו שלא יענישוהו בדיני שמים צריך לשלם ולפייס הניזק תדע דמקשה שם הש"ס בכובש עדותו דאורייתא היא דכתיב אם לא יגיד אף שאינו מפורש בתורה שחייב בתשלומין מדיני שמים אלא משום דבברייתא נמי אינו מפורש תשלומין ומ"מ ממילא הוא כנ"ל ותו דמשמע מדבריהם שהביאו ראי' משולח את הבערה אע"ג דהתם ליכא חיוב תשלומין שכבר שילם הפיקח כמ"ש הריטב"א באמת בשמעתין כן אלא ע"כ דס"ל לתוס' דאפ"ה הי' לו להתחייב בדיני שמים דאסור להפסיד את חבירו אע"פ שרוצה לשלם לו הזיקו ומזה למדו דאפי' דיני זוטא ליכא באומר ועיקר נר' לענ"ד כמו שכתבתי לעיל בלשון התו' מיהא לפמ"ש הריטב"א בההוא דשילח את הבעירה דפטור המשלח אפי' בדיני שמים משום שכבר שלם הפיקח ממילא אין קושי' מההיא דנחש כיון דקיבל אדם וחוה חיוב עונשין המשלח פטור אם טען דברי הרב וכו' ודו"ק:

שם אמר רבא את"ל וכו' יש לדקדק דלא הו"ל למימר אלא את"ל סבר שמאי דיש שליח לד"ע מודה וכו' ונראה משום דבאמת צריך להבין מה בעי רבא בזה כיון דלאו הלכתא כשמאי. ונראה דבא לתרץ דברי שמאי משום דכבר כתבנו דע"כ ס"ל לשמאי דשליח פטור דאל"כ למה שולחו חייב. והנה כבר כתבנו לעיל לפרש דברי הש"כ שכתב בשם אביו בח"מ סי' רצ"ב לפרש דברי הסמ"ע דאע"ג דריבתה התורה שליחות יד דהמשלח חייב היינו דוקא כשאין לו לשליח לשלם או כשהשליח שוגג הא לאו הכי השליח חייב וא"כ קשה לכאורה על ב"ש מנא לן באומר לחבירו צא והרוג דהשליח פטור דהא פלוגתייהו במזיד מדחייב ת"ק את השליח דבשלמא להאי תירוצא דדריש הוא ההוא אלא דבהורג נפש בלבד הוא יליף מאותו הרגת שפיר י"ל דכיון שהי' מקום לחייב את יואב כמו שיבואר לקמן ואפ"ה מחייב קרא את דוד ש"מ דשליח פטור אבל אי נימא דיליף ממעילה ע"כ צ"ל משום דאפי' היכא דשליח שוגג דשייך בי' קרבן מעילה ואפ"ה השליח פטור מגז"ש דחטא חטא וכבר כתבנו לעיל דלר"י מוכח דמיירי שהשליח שוגג דאי כשהוא מזיד הא אין מתחלל לר"י והא דלא אמרינן דלעולם קרא מיירי כשהשליח מזיד ומיירי באוכל כמ"ש תוס' לקמן ד' נ"ג אליבא דר"מ היינו משום דא"כ הוי לי' זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש תוס' בשמעתין והיינו דקאמ' רבא את"ל דסבר שמאי ב' כתובי' מלמדין והוא ההוא לא דריש קשה מנא לי' לפטור השליח ע"כ צ"ל דמודה בזה נהנה וזה מתחייב שלא מצינו בכל התורה וע"כ במעילה בלא נהנה ובשוגג דמתחלל ואפ"ה פטור השליח וכבר כתבנו דאפי' לשיטת התוספות דהיכא דשליח שוגג לא שייך דברי הרב וכו' ע"כ צ"ל דבמעילה לר' יהודא בשליח שני שהוא שוגג כנ"ל אם כן מוכח דשליח פטור ויותר נראה דסבירא ליה לרבא דיליף ב"ש פטור השליח וחיוב המשלח דסבירא ליה כר"מ וכמו שכתבנו לעיל דלשיטת התוספות י"ל דלר"מ גז"ש דחטא חטא הוא לענין מלקות וכיון דע"כ צ"ל דקרא מיירי דהשליח ג"כ מזיד דאי כשהוא שוגג לא שייך ביה דברי הרב וכו' אם כן מוכח דאפי' שניהם מזידין פטור השליח וחייב המשלח ומדלא מוקי גז"ש בשוגג והשליח מזיד ואף על גב דאינו מתחלל משום דהמשלח שוגג מ"מ חייב קרבן בהנאת השליח ע"כ צ"ל דפשיטא ליה לשמאי דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ונראה עוד די"ל דהא דקאמר דמודה בחלבים ועריות היינו משום דמוכחי קראי דהא אמרינן בסנהדרין אין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' ואם כן קשה איפכא למה נענשו אדם וחוה הא לשמאי דסבירא ליה באומר לחבירו הרוג שהשליח פטור דלית ליה דברי הרב וכו'. וצ"ל משום דזה נהנה וזה מתחייב וכן י"ל דמוכח מקרא דמפותה דמחייב את הנערה על דבר אשר לא צעקה ואף על גב דהוי שליח של המפתה אותה ואין להקשות לשמאי ממדיח עיר הנדחת דגם הנדחין חייבים זה אינו די"ל ע"ז שאני דהא כמ"ש תוס' בסנהדרין דף כ"ט בד"ה דברי הרב ודברי התלמיד וכו' שכתבו וז"ל וא"ת כל מסית וכו' שנצטוו שלא להסית ע"ש ה"נ נצטוו שלא לשמוע לו כדכתיב לא תאבו לו ולא תשמעו אליו ועי"ל דבע"ז לא שייך שליחות כדאיתא בספר נט פשוט בשם כמה פוסקים דמומר לע"ז דינו כגוי ואינו יכול לעשות שליח ולא להעשות שליח וא"כ כיון דבאותו מעשה נעשה מומר אינו יכול להעשות שליח וממילא בטל השליחות ואין לומר כיון דהמשלח עובר אין לשליח דין מומר דהא העבירה על המשלח זה אינו דהא מומר ג"כ אינו יכול לעשות שליח לכך אין מקום בע"ז לפטור השליח ועוד כיון דכתיב בקרא נלכה ונעבדה וגו' א"כ המסית עצמו כלל א"ע עמהם הוי כמו אלך ואעבוד דמחייב המסית כדאית' בסנהדרין האומר אלך ואעבוד א"כ ה"ל מומר ואינו יכול לעשות שליח מיהא נראה דאפ"ה הוצרכו תוס' למה שהוזהר שלא יסית אע"ג דבל"ז חייב מיתה משום אלך ואעבוד דס"ל דקרא לאו דוקא דאפי' לא כלל א"ע אלא אמר לך ועבוד הוא חייב משום הסתה ותו דבסנהדרין דף ס"א איכא פלוגתא בזה ודו"ק:

בתו' ד"ה מורד במלכות הוי וכו' וא"כ מאי וכו'. כבר כ' בכתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה כל היוצא וכו' דלפי' ר"ת שהי' נותנין גט גמור בלא תנאי א"כ הי' אורי' אסור לבוא אל אשתו בלא קידושין וספירת שבעה נקיים ואפשר דלכך דקדקו התוס' כאן שאמר לו שילך לביתו לאכול ולשתות שלא מצינו שדוד אמר לו לשכ' עם אשתו ולא אמ' לו אלא רד לביתך אלא שאורי' אמר איך אבוא אל ביתו לאכול ולשתות ולשכב עם אשתו והי' לו לשמוע לילך אל ביתו ולא ישכב עם אשתו ונראה דטענות אורי' הי' שאסור ליחד עמה ואף דעדיין לא נגזר על יחוד פנוי' הרי אמרו בע"ז דף ל"ו דגזירת יחוד דפנוי' ממעשה דאמנון ותמר. ומעשה דאורי' קדים כדמוכחי קראי מ"מ יחוד של גרושה שאני כדמצינו בגיטין דף פ' מתוך שלבו גס בה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ונראה דהיינו טעמא דשמאי הזקן דס"ל דוד הי' חייב על הריגת אורי' ולא ניחא לי' לפרש קרא דחרב בני עמון כדדרשי רבנן מה חרב בני עמון אי אתה נענש וכו' משום דהוי לי' מורד במלכות משום דלשיטתי' אזיל דס"ל המגרש את אשתו אסור לדור עמה בחצר כדאית' באבל רבתי והביאו ב"י באה"ע סי' קי"ט וא"כ שפיר עביד שלא שמע לו לילך לביתו לעבור על דברי תורה כדאית' סוף פרק נגמר הדין ובזה יש להבין דעת הרמב"ן הביאו היש"ש בב"ק שהקשה על התוס' דס"ל דכשהשליח שוגג יש שליח לד"ע דהא יואב שוגג הוי ואפ"ה יליף שמאי מזה דיש שליח לד"ע והקשה עליו היש"ש דיואב מזיד הוי ונראה דס"ל להרמב"ן כיון דיואב לא דריש אכין ורקין כדאית' סוף פ' נגמר הדין דמה"ט קטל לעמשא ומשמע שם שמשום זה לא הרג אותו שלמה משום שהי' שוגג בהריגתם כיון דלא דריש אכין ורקין א"כ מטעם זה נמי הי' שוגג על הריגת אורי' משום דהוי סבר דציווי המלך דוחה אותה וכ"ש דלפמ"ש דהא דאורי' לא הוי מורד במלכות לב"ש היינו משום דס"ל לשמאי דאיכא איסור יחוד עם אשתו וא"כ לפי סברת יואב דלא דריש אכין ורקין שפיר הוי אורי' מורד במלכות ואין צריך למה שנדחק הש"ך בח"מ סימן שמ"ח ליישב דברי הרמב"ן. מיהו מכל זה אין קושי' על התוס' דס"ל דבשוגג לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה דיש לומר דסבירא ליה דאף דמאן דלא דריש אכין ורקין היינו דוקא בל"ת גרידא די"ל דעש' דכבוד המלך עדיפא ודוחה אותה אבל להרוג אדם כיון דעשה אינו דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת מהיכא תיתי נימא דעשה דכבוד המלך ידחה אותה ותו דב"ש ס"ל במנחות גבי סדין בציצי' אין עשה דוחה ל"ת א"כ מהת"נ דדוח' עשה דכבוד המלך ל"ת דלא תרצח וע"כ צ"ל דמיעוטא דוקא היינו בענין דאמר שם בעמשא דאשכחינן דאתחלי במס' דהאי עשה והאי עשה וה"א דעשה דכבוד המלך עדיפא כיון דאית בי' חיוב מיתה ולפי מה שכתבנו דה"ל שוגג משום דלא דריש רק הי' מורד במלכות במה שלא שמע לילך לביתו י"ל דס"ל דאפי' שהי' מור' במלכו' מ"מ כ"ז שלא נגמר דינו בסנהדרין חייבין עלי' מיתה אם הורגי' כדאית' בסנהדרין דף פ"א ובריש מכות והא דקאמ' הכא אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכו' הוי אע"ג דשלא כדין עשה שהי' לדונו בסנהדרין כדאית' בסוף פ' במה בהמה מ"מ כיון דס"ל לב"ה דאין שליח לד"ע אלא בדיני שמים שפיר קאמר כיון דעכ"פ הי' מחויב מיתה פטור אפי' מדיני שמים אבל לפי מה דהוי סבר יואב לא הוי לי' להרגו ביד אדם ודו"ק:

שם בד"ה שלא מצינו בכל התורה וכו' אלא ע"י הגבהה וכו' לכאור' נר' מדברי הרמב"ם שהביאנו לעיל דיהיב טעמא על מה דאית' בתוספת' דבבשר עולה מעל השליח לפי שאין בכל התורה שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע"ש ולפמ"ש התוס' דעיקר המעילה בשליח הוא הגבהה ולא משעת אכילה א"כ כיון דבשע' שהגביה' כבר מעל המשלח מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל המשלח משעת הגבהה והי' נראה מזה דהרמב"ם חולק על התוס' וס"ל דבאיסור מעילה נמי אינו אלא בשעת אכילה ואז כבר נתערב בי איסור אחר ובזה הוי