המקנה קלז

בעה"ז מעין עוה"ב והוא מה שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם כי מי שיש לו טובת עוה"ז הנגלה לעין כל יפול בו קנאות בני אדם. ונותני' בו עיניהם אבל מה שמטעים הקב"ה מעין עוה"ב והוא רב טוב הצפון מעין כל הוא פעולה לחוסים נגד בני אדם והוא שאמר אחר זה תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש וזהו מה שאמר אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב ר"ל שנהנה בעוה"ז מעין עוה"ב וזהו שאמר להנחיל אוהבי יש ר"ל אעפ"י שהענין עוה"ב הוא דבר רוחני בעוה"ז ואינו ניכר בעולם הגשמי אלא דבר היש אפ"ה הקב"ה ממציאם יש מאין ונהני' בו בעוה"ב כאילו הוא דבר היש וזהו מה שאמר ואוצרותיהם אמלא והוא דבר הגנוז באוצרותיהם ובהיפוכו ברשעים שאפי' בשעת הנאתן בעוה"ז הם מלאים תוגות מפני שהוא מבחינות גיהנם שאין לה שביעה כמ"ש חז"ל בפסוק לעלוקה שתי בנות הב הב ועל דרך זה פירשנו מש"ה ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם שהענין הוא ממתים ידך ה' הוא מיתת הצדיקים שמתים מיתות נשיקה ע"י הקב"ה בעצמו מפני שהוא טובתם והטובה הוא ע"י הקב"ה בעצמו ואל יקשה על זה ממה שהצדיקים מבקשים לחיות בעוה"ז כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שהפליג בבקשתו על האריכות חייו ואעפ"י שהטובה מתוקן להם מפני שטועמים גם בעוה"ז מעין עוה"ב וזהו שאמר ממתים מחלד שביקש להיות מאותם שמתים לעת זקנתם אעפ"י שיודעים שהשכר מתוקן להם לעוה"ב מ"מ מבקשין חיותן בעוה"ז מפני שטועמים בחייהם חלקם בעוה"ב ולפי שהוא דבר הגנוז כנ"ל אויר וצפונך תמלא בטנם וע"ד זה יש לפרש במתניתין שאמר בצדיקים שמטיבין לו ר"ל שמכינין לו הטובה בעוה"ב ואח"כ אמר ומאריכין ימיו בעוה"ז ואמר אח"כ שעל כל זה אריכות ימיו הוא טובתם מפני שהוא נוחל בעוה"ז חלק הארץ שהוא מעוה"ב והיינו דקאמר דעבדין לי' יום טוב בעוה"ז כן נראה לענ"ד לפרש לישנא דמתני' לפי שינוי' דאביי וק"ל

בגמרא תני' ר' יעקב אומר וכו'. בכיבוד אב כתיב וכו' ובשילוח הקן כתיב וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה וכו'. לכאורה הי' נראה דהא דנקט ר' יעקב להוכיח שניהם במצות כיבוד ובמצות שילוח הקן דלא הוי סגי' בחדא דלא הוי ילפינן אידך מיני' משום דאמרו חז"ל דמצות כיבוד מצוה חמירא הוא דהוקש כבודם לכבוד המקום ובשילוח הקן אמרו חז"ל בסוף חולין כי הוא מצוה קלה נמצא אי הוי אמר בשילוח הקן לחוד דאין לו פירות לא הוי ילפינן מצות כיבוד דחמירא וה"א דיש לו קרן קיימת ואוכל גם פירות בעוה"ז ואי הוה אמר במצות כיבוד לחוד ה"א דבשילוח הקן שהוא מצוה קלה אין לו שכר רק בעוה"ז לכך הוצרך להוכיח בשניהם וק"ל

שם ודילמא לאו הכי הוי וכו' נראה דהא דלא יליף ממה שאמר יעקב אבינו ע"ה חיה רעה אכלתהו וגו' אף שהלך במצות אביו וקיים מצות כיבוד משום די"ל דכיון דהי' במקום סכנה דהא בל"ז אמר לקמן שלוחי מצוה אינם נזוקין וע"כ צ"ל משום דהי' במקו' סכנה וא"כ י"ל דבמקו' סכנה לא הי' מצווה לשמוע אל אביו כיון דאסור לאדם לעמוד במקום סכנה. ובמקום עבירה אסור לשמוע אל אביו כדאיתא בריש יבמות יכול אמר לו אביו היטמא וכו' ואין לדחות כיון שאמר לו אביו הרי אחיך רועים בשכם והוא הלך משכם לדותן לא הי' שליח מצוה באותו דרך ז"א דהא קיי"ל לקמן דף נון באומר הרי הוא במקום פלוני דמראה מקום הוא לו וה"ה הכא אף שאמר לו הרי אחיך רועים בשכם אינו אלא מראה מקום ואכתי הוי שלוחי מצוה. ונראה דלפי מה דקאמר לקמן דסולם רעוע הוי צ"ל דלא הוי מקום עבירה שהי' יכול ליקח סולם חזקה ולקיים מצות אביו דלא צוה לו להעלות בסולם רעוע א"כ ה"נ הוי מקום סכנה. ובדרך דרוש הארכתי בזה וק"ל

בגמרא לא סמכינן אניסא דכתיב ויאמר שמואל וכו' יש לדקדק דילמא שמואל הכי קאמר שיהרוג אותו לאחר זמן דהא לא קאמר אלא בהליכתן ובחזירתן אבל שלא יהי' גרמא בניזקין אחר כן לא קאמר ונראה דמדקדק מקרא איך אלך ולא קאמר איך אמשח אותו למלך ושמע שאול והרגוני אלא דודאי שמואל הי' מוסר את נפשו על ציווי השי"ת ולא יסרב ח"ו לעשות רצון השי"ת אע"פ שהי' במקום סכנה אלא ששאל להקב"ה איך יקיים מצוה זו למשוח אותו כי מיד שילך ירגיש שאול בדבר ויהרגוהו ולא יכול למשוח אותו נמצא שהי' עיקר מוראו על דרך הליכתו אף שהי' שלוחי מצוה גם י"ל שאחר שימשח אותו הי' בטוח שלא יהרוג אותו שאול כיון שעשה מעשה עפ"י ה' כאשר באמת לא עשה לו כלום אח"כ אף דמסתמא שמע המשיחה שהרי אמר ליהונתן כל הימים אשר בן ישי חי וגו' ועיקר מוראו הי' שיהרגוהו מפני שאמר לו קרע ה' ממלכת ישראל וגו' וגם נצח ישראל לא ישקר ופי' רש"י ז"ל שכיון שנותן לאחר שוב אינו חוזר והי' סבר שכל זמן שלא פירש אותו האדם בפירוש ולא משח אותו יועיל תפילתו וזה היה כוונת שאול שרצה להרוג את דוד שכיון שלא יהי' אותו אדם שנמשח יועיל תפלה להשיב המלוכה אליו וכן מצינו גבי משה שאמר לו קח את אהרן ואלעזר בנו והפשט וגו' שלא התפלל על אהרן וגם אהרן לא התפלל על עצמו כמו שמצינו גבי משה כשאמר לו הקב"ה האסף אל עמך שהרבה והפציר בתפלה מפני שכיון שפרט הקב"ה הכהונה לאלעזר כמו שאמר והלבשת את אלעזר ידע שלא יועיל שום תפלה אבל גבי משה שלא הבטיח לשום אדם עד שאמר בעצמו יפקוד איש על העדה הי' סבור שיועיל תפלתו ועוד כתבנו בחידושי תורה בפ' כי תשא בפ' ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' דאינו מובן כיון שהתפלל שלא יהי' ע"י שליח כלל כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו' א"כ מהו זה שאמר ואתה לא הודעתני אלא כיון שאמר לו בתחילה הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' אל תמר בו וגו' אם הי' פורט שם המלאך לא הי' מועיל והוי קשה ליטול את הגדולה והכבוד הזה מן המלאך אבל כיון שאמר סתם מלאך ולא פרט שמו יועיל התפילה והיינו דאמר ואתה לא הודעתני וגו' שלא פרט שם השליח נמצא שלא הי' מוראו של שמואל אלא קודם המשיחה ושפיר הוכיח היכא דקביע הזיקא וק"ל

תוספות ד"ה מחשבה רעה וכו'. בעובדי ע"ז איפכא וכו' ויש פרש בזה הא דדרשי חז"ל בפסוק יקרא אל השמים מעל ועל הארץ לדין עמו שהקב"ה מרכיב הגוף ונשמה לדונם יחד וצריך לפרש תיבת עמו דמשמע דוקא בישראל עושה כן ולא באומות מפני שטענת הנשמה שאינה יכולה לעשות מעשה כי אם ע"י הגוף וטענת הגוף שאינו עושה אלא ע"י מחשבה שע"י הנשמה משא"כ באומות שנידוני' ג"כ על המחשבה כמו על המעשה א"כ אין טענות הנשמה טענה שהרי המחשבה הוא בנשמה לבד וכן בטענות הגוף אינה טענה לפי מה דקיי"ל דבן נח אין צריך התראה וחייב על השוגג כמזיד א"כ א"צ להרכיבם וק"ל

בגמרא ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר וכו' נראה לענ"ד בזה יש לפרש הא דאמרינן ביומא גדולה תשורה שזדונות נעשה לו כזכיות דלכאורה יפלא למה יהי' יותר עדיף מצדיק מתחילתו אלא הענין הוא כיון שבא דבר עבירה לידו והוא שב מאהבה והקב"ה מעביר את החטא מעיקרו חשיב כאילו בא דבר עבירה לידו ולא עשה והוי כאילו קיים הל"ת והוי כעושה מצוה כדקאמר הכא ובזה יש לפרש הפסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו י"ל שאעפ"י שישב ולא עבר עבירה משלם לו הקב"ה שכר כאילו עשה מצוה במעשה והיינו דאמרו חז"ל שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו שבפרישתו ממצות ל"ת הוא מצות עשה וכן במצות עשה יש בה בחינת ל"ת שלא יפרוש מלעשות מצוה זו וכן אם ח"ו חוטא בעשה או בל"ת יש בו בחינת שניהם כמו שפי' רש"י בפ' משפטים בפ' וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ"ע באזהרה וכו' והארכנו בזה בחידושי תורה והיינו דכתיב בישעי' כי לקחה מיד ה' כפליי' בכל חטאתי' דלכאורה אינו מובן דלמה יענש ה' בכפל ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכל מצוה היא כפולה מעשה ול"ת ובעידן ריתחא נענש גם על עשה כדאיתא במנחות גבי מלאכא דרב קטינא לכך נענשו בכפליי'. ועיין ביבמות דף כ' ע"ב דקאמר הש"ס בהדי' דכל התורה כולה נמי אית בי' עשה ול"ת דקאמר והתקדשתם ע"ש והיינו דקאמר קרא בתחילה אחת דיבר אלקי' שתים זו שמעתי ויש להבין ענין זה עפ"י מה שאמרו חז"ל אנכי לא יהי' לך מפי הגבורה שמענו אעפ"י שנחלק לעשה ול"ת מ"מ באנכי נכלל בו ש יהי' לך כי כשמקבל אלהותו באמיתות אחדותו יתברך ממילא מקיים ל"ת דלא יהי' לך וזה מורה על כל מצות עשה או ל"ת שכוללים משניהם והיינו דקאמר בתרא ולך ה' החסד כי אתה תשלם וגו' כנ"ל ולכך כתיב בשם אדנות כי ידוע שכל ל"ת הוא מצד היראה והדין וכל עשה הוא מצד אהבה והחסד והיינו דקאמר ולך אדני החסד כי אתה תשלם וגו'. וע"ד זה יש לפרש מה שאמר שלמה המלך ע"ה סוף דבר הכל נשמע את אלקי' ירא ואת מצותיו שמור וגו' ואמרו חז"ל את אלקי' ירא זו מצות ל"ת ואת מצותיו שמור זו מצות עשה כי זה כל האדם שיש בו רמ"ח איברי' ושס"ה גידי' ואמר אחר זה כי את כל מעשה יבוא האלקי' במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע והענין הוא מה שפרט בתחילה מצות עשה ומצות ל"ת והדר קאמר כי את כל מעשה וגו' מפני שבבחינות ל"ת יש בו נמי בחינת עשה כדקאמר הכא נותני' לו שכר כאילו עושה מצוה ומפני שהעשה הוא נעלם בבחינת ל"ת וכן הל"ת נעלם בבחינת מצות עשה ע"כ אמר שיביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ר"ל בין בבחינת מצות עשה ובין בבחינת מצות ל"ת וק"ל

דף מ' ע"א גבורי כח עושי דברו כגון ר' צדוק וחביריו וכו' לכאורה הי' מסוגי' זו ראי' למ"ש נ"י בסוף פ' בן סורר ומורה והביאו הש"כ בסימן קנ"ו דחייב למסור נפשו אם אנסוהו לבא על הנכריות אפי' בצינעה דהוא בכלל גילוי עריות דהא ר' צדוק ור' כהנא רצו למסור נפשייהו וא"כ לפ"ז הי' קשה מזה על דעת החולקי' והוא דעת רמ"א בע"א סימן ט"ז כמ"ש הש"ך שם וצ"ל דס"ל כדעת הפוסקי' שרשות לאדם למסור נפשו אפי' במקום שאינו חייב כמו שנסתפק בזה הרמב"ן ז"ל ונראה עוד דבכהן דאיכא בכותית לאו דזונה כדאיתא בסוף תמורה ובע"א שם הכל מודים דהוא בכלל גילוי עריות ור' צדוק כהן הוי כדאיתא בבכורות דף ל"ו דר' צדוק הוי לי' בוכרא